מה שנראה בתחילה כמו צוואה שגרתית ותקינה לחלוטין, התברר בסופו של דבר כאחד המקרים החריגים והמסקרנים שנדונו לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת.
המנוחה, ילידת 1931 שעלתה מאתיופיה, נפטרה בשנת 2021 בגיל 93. רק לאחר מותה גילו חלק מבני משפחתה כי כבר בשנת 2015 חתמה על צוואה שבמסגרתה הורישה את כל רכושה – ובראשו דירתה בקריית מלאכי – לנכד אחד בלבד, תוך נישול מוחלט של חמשת ילדיה ויתר נכדיה.
ששת המתנגדים לצוואה, שיוצגו על ידי עו"ד יוסף גביזון, טענו כי האם והסבתא מעולם לא היתה מסוגלת להבין את תוכן הצוואה, שנכתבה כולה בעברית – שפה שלא ידעה לקרוא, לכתוב או לדבר.
מנגד, הנכד שיוצג על ידי עו"ד שרון פרץ, טען כי סבתו היתה צלולה לחלוטין, ביקשה להוקיר לו תודה על שנים של טיפול מסור, וזו היתה החלטתה החופשית.
לדברי הנכד, הוא נהג לבקר אותה תדיר, לדאוג לצרכיה, לבצע תיקונים בבית, להביא לה אוכל ולסייע לה בכל עניין.
בני המשפחה האחרים, מצדם, טענו כי כולם היו מעורבים בטיפול בה, וכי היה ברור שעיזבונה יחולק בין ילדיה באופן שווה.
אלא שהדרמה האמיתית התרחשה באולם בית המשפט.
לפי הצוואה, עורך הדין המנוח ז"ל ערך את המסמך ולצדו הופיע אדם נוסף שאישר בחתימתו כי תרגם למנוחה את תוכן הצוואה לאמהרית וכי היא הבינה היטב על מה היא חותמת.
בחקירתו הנגדית של עד הצוואה, שנוהלה על ידי עו"ד גביזון, התברר כי האיש שחתם כמתורגמן לא תרגם למנוחה אפילו מילה אחת והתמונה כולה התהפכה.
"לא תרגמתי גם, דרך אגב, לא תרגמתי… הייתי בחתימה ונגמר הסיפור", העיד בפני בית המשפט והוסיף: "מילה אחת באמהרית לא הוצאתי מפה".
לדברי האיש, הוא כלל לא הוזמן לשמש מתורגמן. הוא סיפר כי ישב בבית קפה סמוך למשרדו של עורך הדין, כאשר נקרא פנימה כדי "לבוא שנייה" ולשמש עד לחתימה. הוא אף תיאר כי שהה במקום "דקה וחצי" בלבד, וחתם על מסמך שכבר היה מוכן.
הנכד ניסה לערער על אמינותו וטען כי מדובר בעדות "מזוהמת" וכי הופעלו על האיש לחצים להעיד נגד תקינות הצוואה. השופטת דיאנה פסו-ואגו קבעה כי לא הוצגה ולו ראיה אחת למניע נסתר כלשהו, והעדות נמצאה אמינה ועקבית.
מכאן החל למעשה להתמוטט הבסיס שעליו נשענה הצוואה. "הוכח כי הצוואה לא תורגמה בפועל למצווה וכי היא לא הבינה את לשון הצוואה", כתבה השופטת.
אבל בכך לא הסתיימו הדברים.
השופטת התרשמה כי גם גרסתו של הנכד לא היתה עקבית, וציינה שניסה "להרחיק עצמו, ללא הצלחה רבה, מאירוע עריכת הצוואה ומידיעותיו ומעורבותו בעניין זה".
עוד ציינה כי אין לבחון כל פרט בנפרד, אלא להביט על התמונה הכוללת – וזו העלתה סימני שאלה רבים. בפסק הדין כתבה: "לא נותרתי עם 'ספק' בלבד, אלא עם צבר של ספקות בכל הנוגע לרצונה האמיתי של המנוחה".
השופטת הלכה צעד נוסף וקבעה כי בהיעדר תרגום אמיתי, המנוחה כלל לא היתה יכולה להצהיר בפני העדים "זו צוואתי" מתוך הבנה של תוכן המסמך.
"אין די בהצהרה פורמלית בלבד של 'זו צוואתי'… הצוואה לא תורגמה למנוחה וזו לא ידעה לקרוא את תוכנה, מה שמאיין את עצם יכולת ההבנה של המנוחה וגמירות דעתה", כתבה.
במילים אחרות, בית המשפט קבע כי לא מדובר בעוד פגם טכני שניתן לרפא, אלא בכשל יסודי שיורד לשורש עצם קיומה של הצוואה.
לצד סוגיית התרגום הצביעה השופטת על שורה של תמיהות נוספות: מעורבות עקיפה של הנכד באמצעות מסירת תעודת הזהות שלו לצורך עריכת הצוואה, נוכחות בני משפחה בסביבת משרד עורך הדין, קשיי השפה של בני המשפחה והיעדר מסמכים ממשרדו של עורך הדין, שהלך לעולמו עוד לפני בירור התביעה.
בסופו של הליך משפטי שנמשך קרוב לארבע שנים, השופטת פסו-ואגו קיבלה את ההתנגדות, ביטלה את הצוואה וחייבה את הנכד לשלם למתנגדים הוצאות משפט בסך 35 אלף שקל.
בפסק דין מפורט ומנומק שניתן השבוע, השופטת העבירה מסר ברור לעורכי דין ולמשפחות: כאשר אדם חותם על צוואה בשפה שאינו מבין, לא די באישור פורמלי שלפיו בוצע תרגום. אם יתברר שבפועל איש לא טרח להסביר למצווה, בשפתו, על מה הוא באמת חותם – הצוואה כולה עלולה לקרוס.
פסק הדין עשוי להפוך לתמרור אזהרה משמעותי לעורכי דין העורכים צוואות עבור מצווים שאינם דוברי עברית, ומחדד כי במקום שבו אין הבנה אמיתית של תוכן המסמך, לא ניתן לדבר על רצון חופשי אמיתי של המצווה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
