"שני שופטים ראו את בני ואת מצבו. ואני שואל, האם הם זכרו למה שולחן השופט גבוה משל אחרים? למה הם לובשים גלימה שחורה? הגלימה הזאת מסמלת אחריות, צדק, ענווה מול החוק. היא אינה סמל ריק"
האבא עו"ד חליל נעמה והבן סלאח נעמה בימים רגועים יותר (צילום עצמי בפייסבוק)
עו"ד חליל נעמה הוא היועץ המשפטי של המועצה המקומית דייר אל אסד, אביו של עו"ד סלאח נעמה מפרקליטות מחוז דרום, והדוד של האח והרופא, שהותקפו השבוע בידי שוטרים בבאר שבע ונעצרו בתואנות שווא.
חליל עמד מאחורי התנדבותם המופלאה של תושבי דייר אל אסד, בסיוע לתושבי העוטף אחרי שבעה באוקטובר, והוא הרוח החיה העומדת מאחורי מפגשים של יהודים וערבים בגליל, שיזם וקיים בבניין המועצה המקומית דייר אל אסד, לשם הרגעת הרוחות אחרי הטבח והשׁכּנת שלום.
עו"ד חליל נעמה הוא חבר טוב שלי מדייר אל אסד. הזדעזעתי מהתקיפה של בנו. זכות גדולה היא לי לערוך את דבריו ולהביאם בפני הציבור. אנא שתפו והפיצו ככול יכולתכם. תודה מראש, אילן שיינפלד.
הפוסט של עו"ד חליל נעמה
יש לי שתי משפחות בעולם. המשפחה שנולדתי בה והמשפחה שבחרתי בה. אני בחרתי במדינת ישראל כמשפחתי הגדולה האהובה. יש בה מקום לכולנו ואמשיך לעשות הכול כדי שתהיה מקום בטוח לכולנו. אני יודע זאת, מהקלטה שקיבלתי אמש (שישי, 8.5.26) מילד בן ארבע של אחד מחבריי הקרובים, בה קרא לי הילד 'דוד חליל' והביא אותי לידי דמעות.
התקיפה שעבר בני האהוב, עו"ד סלאח נעמה מפרקליטות מחוז דרום, בידי שוטרים בבאר שבע, אינה רק סיפור פרטי. היא חשפה מציאות שחייבת שינוי וצריכה לזעזע את כולנו, אזרחי מדינת ישראל.
לא משנה אם אנחנו יהודים, ערבים או חסרי דת, כולנו בני אדם, כולנו אזרחים ולכולנו מגיעה משטרה הוגנת, נקייה ומקצועית. משטרה שמגינה, לא פוגעת.
יש במשטרת ישראל אנשים ערכיים. אני יודע, כי גם אני רציתי להיות חלק ממנה. יתר על כן, תמיד ביקשתי חלק מהמתמחים שהכשרתי בתחום המשפט להתגייס למשטרה, כי האמנתי, ועודני מאמין בכך, שלכל אזרח יש זכות להגנה, לצדק ולחיים בטוחים. אבל המציאות שאנחנו חוֹוים היום בחברה האזרחית בישראל היא מדאיגה וכואבת. אחרי מה שאירע לבני אני חרד להיכנס לתחנת משטרה.
שוטר הוא לא עוד תפקיד. זו לא משרה כדי 'לסדר עבודה'. שוטר צריך להיות אדם עם ערכים, עם יושרה, עם מקצועיות. אדם שמבין שהכוח ניתן לו כדי להגן, לא כדי לפגוע. החוק מתיר לשוטר שימוש בכוח בעת מעצר. אבל הוא לא נועד לשמש כלי לאלימות, ודאי לא כלפי אדם שאינו מתנגד למאסרו.
ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה לסלאח בני ולשני אחייניי. בסרטון ממצלמות הגוף של השוטרים עצמם ניתן לראות בבירור: בני לא התנגד למעצרו. ובכל זאת, שוטר היכה אותו באגרופים בפניו, שוב ושוב. אותו שוטר טען לאחר מכן כי בני שבר את ידו. בסרטונים אחרים רואים שוטרת צועקת נכנסת לבית, אותה שוטרת שטענה לזעזוע מוח לכאורה.
כלומר, לא רק אלימות הייתה שם, אלא גם שקרים, הצגות, ניסיונות לכסות על התנהגותם הפושעת של השוטרים עצמם. אבל יש אמת. והיא יוצאת לאור.
שופט השלום משה הולצמן
שופטת המחוזי, טל לחיאני שהם
מי שמכיר את בני, אותי ואת משפחתנו יודע – אנחנו אנשי חוק ושומרי חוק. מעולם לא שיקרנו, לא ביימנו, לא ניסינו להסתיר דבר. מה שקרה בתחנה ובבית המשפט היה הפוך לחלוטין. השוטרים שיקרו בפני השופט, טענו שאין צילומים ממצלמות הגוף שלהם מן האירוע, בשעה שהיו כאלה, הסתירו מידע, המציאו גרסאות. בני היה אזוק שעות עוד לפני שהוחלט בכלל על מעצרו. ההחלטה התקבלה רק בשעה 14:45, אבל בפועל הוא כבר היה כבול, חסר אונים. גם כשהובא לבית חולים הוא נשאר אזוק.
התחננתי בפני השופט: תראו אותו. תראו מה עשו לו. שחררו אותו כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי. אך בקשתי נדחתה. זה הרגע שבו הבנתי – הכשל כאן גדול יותר ממקרה אחד. גם אם בני היה האדם הגרוע ביותר, והוא אינו כזה, עדיין היה מגיע לו טיפול רפואי מיידי. זה לא עניין של דעה. זה עניין של חוק. של אנושיות בסיסית.
תחנת המשטרה שטיפלה במקרה הזה לא פעלה כגוף חוק, אלא כמו ארגון המנסה להגן על עצמו. לכסות. לתאם גרסאות. להגן על חברים. וכאן נמצאת הסכנה האמיתית: כשמשטרה חוקרת את עצמה – האמת נעלמת. כשם שהפרקליטות לא יכולה לטפל בתיק של עובדיה כך גם תחנת משטרה לא יכולה לחקור את אנשיה. הכול מזוהם מהיסוד.
בני יצא מהאירוע הזה כשהוא מרוסק פיזית ואנושית. בלי הפנים שהיו לו מקודם לכן. אך כמו שאמרתי בתחילת דבריי, המקרה של בני הוא לא רק סיפור אישי. הוא קריאת השכמה. אם לא יחול שינוי במשטרת ישראל, הדבר האיום הזה עלול לקרות לכל אחד ואחת. לכל אזרח, לכל משפחה. אני אומר זאת בכאב, אבל גם מתוך אחריות: יש לי אלף סיבות לא להאמין לְמה שטוענים השוטרים שקרה בתחנת באר שבע. אם אני טועה – שיתבעו אותי. שיביאו את האמת.
תפקיד המשטרה הוא לחשוף אמת, גם כשהיא קשה. ותפקיד בית המשפט הוא לראות, לא רק לשמוע. שני שופטים ראו את בני ואת מצבו. ואני שואל, האם הם זכרו למה שולחן השופט גבוה משל אחרים? למה הם לובשים גלימה שחורה? הגלימה הזאת מסמלת אחריות, צדק, ענווה מול החוק. היא אינה סמל ריק.
מאז השבת שעברה אני עייף, שבור וכואב. איני נרדם בלילות ואין לי כוח בימים. זאת, לא רק בשל הדאגה לבני, אלא בשל הדאגה למולדתי. בגלל הפחד לעתיד אזרחיה של המדינה הזאת, שאני כל כך אוהב. מדינת ישראל היא מדינה יפה עם אנשים טובים, אפילו טובים מאוד. מגיעה לנו חברה טובה, מערכת אכיפה, חוק ומשפט נקייה יותר. צדק אמיתי.
תודה לאלפי המבקרים בביתנו בדיר אל אסד והמתקשרים אלינו לחזקנו. המרפא והנחמה היחידים לשברי יהיו הידיעה, שסיפור התקיפה של בני בידי שוטרים יהפוך מעוול אישי וציבורי – לגשר של הידברות, של ברית אחים ושל שלום במדינה היפה הזאת, המשותפת לכולנו.
