בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ואת הערעור של הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, שהורשע בקבלת שוחד במיליוני שקלים, על כך שבית משפט המחוזי בירושלים דחה את הסדר הטיעון.
השופט משה יועד הכהן מבית משפט מחוזי ירושלים הוסיף שנה נוספת לעונש המאסר המוסכם בין הצדדים, והעמידו על ארבע וחצי שנים. שופטי בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, נעם סולברג ודפנה ברק ארז, קבעו כעת כי הסדר הטיעון הכולל שלוש וחצי שנות מאסר וסנקציות כלכליות בסך חמישה מיליון שקל (לרבות חילוט ושומה אזרחית) ראוי בנסיבות התיק, וכי היה נכון לכבד אותו.
בית המשפט העליון קיבל את הסבר הפרקליטות, כי בטיעונים לאישור ההסדר בבית המשפט המחוזי שגתה המדינה כאשר הציגה תמונה חלקית בלבד בפני בית המשפט ולא ציינה את הרכיב המשמעותי של הקשיים הראייתיים בתיק, אשר היו שיקול מרכזי לעריכת ההסדר. לדברי הפרקליטות, הקשיים נובעים מכך שכתב האישום התבסס במידה רבה על עדותו של עד המדינה, נהגו לשעבר של מצגר, והחיזוקים הראייתיים לעדותו אינם רבים ומוצקים.
"בנסיבות שבהן נערך הסדר טיעון בהיעדר הליך של הבאת ראיות – לתביעה היכרות טובה מזו של בית המשפט עם חומר הראיות", כתבו השופטים. הפרקליטות הודתה כי מתחם הענישה ההולם שהציגה בטיעוניה לבית משפט המחוזי היה נמוך מדי (2-6 שנות מאסר), אך הרף שהעמיד בית המשפט גבוה מדי לאור "מבחן האיזון" המשקלל את כלל הנתונים בתיק.
השופט יועד הכהן ציין לרעה את התרשמותו מלקיחת האחריות של מצגר, שלדבריו היתה "פורמאלית" בלבד, ואף לא כללה דברי חרטה של הרב מצגר בפני בית המשפט. המדינה וסנגוריו של מצגר, עורכי הדין טל גבאי ויהודה פריד, טענו כי התרשמותו של השופט בעניין זה שגויה – ובית המשפט העליון קיבל את עמדתם.
"שתיקה כהודאה דמיא", ציטט השופט סולברג מהמקורות. לדבריו, "הודאה שבאה לידי ביטוי בקבלת אחריות מוחלטת ומלאה לגבי שורת העבירות החמורות קבל עם ועולם, ומבלי לנהל משפט, אינה דבר של מה בכך, והיא נדירה במקומותינו. אין צריך לחזור ולמנות כל אותן פרשות חמורות של שחיתות ציבורית, בהן אנשי ציבור כפרו מכל וכל באחריותם וניהלו משפט ארוך יקר ומייגע, עד להכרעת דין מרשיעה של בתי המשפט לדרגותיהם. לא הודאתם הביאתם אל מאחורי סורג ובריח, אלא פסיקתו של בית המשפט – על כורחם… ובעיקר הודאתו של הרב מצגר בכתב האישום המתוקן הריהי עניין ערכּי שמחייב התייחסות הולמת ומתחשבת", כתב השופט סולברג. "אחרי ככלות הכל, הקלון, הגנאי והכיעור – בעינם עומדים".
השופט פוגלמן כתב כי גם "באם בחר הנאשם שלא להוסיף דברי חרטה בטרם יגזור בית המשפט את עונשו, אין זה הכרחי כי הדבר ייזקף לחובתו ויהיה כעדות ניצחת להיעדרה של חרטה מצדו. לקיחת האחריות נלמדות מההודאה המוקדמת – נתון שנודעת לו חשיבות ציבורית משמעותית… כמו כן, מקובלת עלינו עמדת המדינה כי עניין נוסף שתומך בלקיחת האחריות נלמד משיעור הסנקציות הכלכליות שהושתו על המערער". המדינה ציינה כי הענישה הכלכלית במסגרת ההסדר היא תקדימית בחומרתה ומעבירה מסר ציבורי חשוב.
"החלטתנו לקבל את הערעור בשל המשקל שצריך היה לתת להסדר הטיעון ולטעמים שעמדו ביסודו, אינה גורעת כמלוא הנימה מן הגינוי החריף למעשים בהם הורשע המערער", כתבה בסיכום פסק הדין השופטת ברק ארז. "התובנה ששוחד יעוור עיני חכמים אינה רק עתיקה, אלא גם תקפה כביום כתיבתה".
