דירת מגורים שנרכשה זמן קצר לפני נישואין על ידי אחד מבני הזוג ונרשמה על שמו בלבד, עמדה במרכז מחלוקת בשאלה האם תיחשב כרכוש משותף בהליך גירושין, לאחר ששימשה בפועל כדירת המשפחה במשך שנים. בית המשפט לענייני משפחה בדרום קבע בפסק דין שניתן לאחרונה שהדירה, שנרכשה חודשיים בלבד לפני נישואי בני הזוג על ידי הורי האישה ובמימונם המלא, לא תחולק בין הצדדים ותישאר של האישה בלבד.
שופט בית המשפט למשפחה קיבל את התשתית העובדתית שהציגה האישה, באמצעות עו"ד דפנה זיס, ודחה את טענות הבעל כי מדובר במתנת נישואין לכאורה ובנכס משותף. הפסיקה מלמדת כי ניתן להרחיב את הגדרת הנכסים "ברי האיזון" שיש לחלק בין הצדדים, אולם רק לאחר שהוכחה בהם כוונת שיתוף, נטל שהבעל לא עמד בו.
אביה של האישה העיד בבית המשפט כיצד חסך וקנה דירה לכל אחד משלושת ילדיו. הוריה נרשמו להגרלה לרכישת בית במושב בו התגוררו, עוד לפני שהחל הרומן בין בתם לבין בעלה לשעבר, ומעולם לא נאמר לבעל שהנכס יירכש במשותף עבור שניהם.
הבעל, באמצעות עו"ד רומי קנבל, ניסה להצביע על אינדיקציות שונות לכוונת שיתוף בנכס. המשפחה התגוררה בבית חמש שנים, ולפי הפסיקה, כוונת שיתוף יכולה להילמד מכל "דבר מה" שיתמוך בכך, כלומר כל אינדיקציה שבני הזוג התייחסו אל הנכס כמשותף. בתי המשפט נוטים להחיל כוונת שיתוף בעיקר על דירות מגורים, הנחשבות לנכס משפחתי מובהק.
לטענת הבעל, שנדחתה בבית המשפט, חמו וחמותו רשמו את הדירה שרכשו על שם בתם בלבד מסיבה טכנית, עקב חובות שהיו לו, וכי מאוחר יותר הוא ואשתו שיפצו את אותה בכספים משותפים. ההליך המשפטי נמשך יותר מארבע שנים עד מתן פסק הדין.
עו"ד זיס: "מגמת הפסיקה בשנים האחרונות יצרה חוסר בהירות ביחס למעמדם של נכסים חיצוניים, בעיקר דירות מגורים שנרכשו בטרם הנישואין על ידי אחד מבני הזוג. בפסקי דין רבים הוכרזו דירות כאלו כמשותפות, כך שבן הזוג שרכש את הדירה מכספו ועל שמו, צריך למכור אותה ולתת חצי משוויה לבן הזוג השני. הבשורה של פסק דין זה היא כי לא כל 'דבר מה' שנטען מצביע על כוונת שיתוף אמיתית".
