בית משפט השלום בתל אביב זיכה את שרחביל עודה מעבירת איומים כלפי פרקליט מפרקליטות מחוז תל אביב, בעקבות עימות מילולי שהתרחש במסדרון בית המשפט המחוזי בספטמבר 2022.
שרחביל הואשם אז יחד עם אחיו קוטייר עודה בתיק ארגון פשע, ובסופו של דבר נשפט לחמש שנות מאסר (מתוכן ריצה כבר שלוש וחצי שנים בשלב המעצר).
"אירוע האיום על הפרקליט" היה בדיון שהתקיים לאחר שניתן כבר גזר הדין. שרחביל, שהיה אז באיזוק אלקטרוני ולפני כניסתו לבית הסוהר, ביקש להרחיב את "חלונות היציאה" מהבית לצורך טיפול רפואי וכדי לבקר אצל אמו, לפני שייכנס שוב לכלא.
השופט רענן בן יוסף שישב באותו דיון, דחה את בקשתו וכינה אותה "חצופה". עודה התעצבן, השופט עדיין לא סיים להקריא את החלטתו – והוא יצא מהאולם בהפגנתיות, בטריקת דלת.
אחרי כמה דקות יצא הפרקליט שייצג את עמדת המדינה, והלך לעבר המעליות. בכתב האישום נטען כי עודה ומלוויו עמדו שם במרחק של שני מטרים ממנו. אחד המלווים, שזהותו לא ידועה, צעק לעבר הפרקליט: "כוס אוחתק", ואז שרחביל עודה התקרב אל הפרקליט ואמר: "מה שהיה עכשיו זה הכי אישי שיש".
הפרקליט השיב לו: "שום דבר לא אישי", אולם לפי כתב האישום עודה חזר ואמר תוך שהוא מניף את ידיו: "רק ממני ביקשתם אישורים ושעות לטיפולים שלא ביקשתם מאף אחד (מאף עצור אחר). זה הכי אישי".
נטען כי המלווים שלו סבבו את הפרקליט, אשר נכנס למעלית ועזב את המקום.
הפרקליט טען כי הרגיש מאויים, והגיש תלונה לאחר שהתייעץ עם הממונה עליו נסים מירום, כיום פרקליט המחוז.
את שרחביל ייצג עו"ד שרון זלינגר. לא היתה מחלוקת על תוכן חילופי הדברים בינו לבין הפרקליט – רק על פרשנותם: האם האמירה "זה הכי אישי שיש" ומה שנלווה לה היה מאיים? ומהם גבולות חופש הביטוי של נאשם כלפי פרקליט?
בעדותו בבית המשפט ובחקירה הנגדית של עו"ד זלינגר, הפרקליט הודה כי התלבט האם להגיש תלונה, ולא היה בטוח למה התכוון עודה. לדבריו, סביב תיק ארגון הפשע (בו היה חלק מצוות של פרקליטים) שררה אווירת פחד ואבטחה חריגה.
הפרקליט הודה בעדותו כי עודה לא התקרב אליו בצורה מאיימת, לא הניף ידיים ולא הרים את קולו, והשיחה היתה שקטה, אך תוכן הדברים נשמע לו מאיים כי עודה סבור ש"הוא פועל נגדו אישית".
הפרקליט ציין כי שקל את האפשרות שעודה רק כעס ויירגע, וכי לא הפגין התנהגות מאיימת קודם לכן.
מנגד, עודה טען בעדותו כי "הוא חש שמתייחסים אליו אחרת בגלל זהותו, שם משפחתו ואחיו", אבל לא התכוון לומר שהפרקליט עצמו פועל נגדו: "לא דיברתי איתו בעצבים, דיברתי איתו בצורה מכובדת, אמרתי לו את ההרגשה שלי, ההרגשה שלי היא לא איום".
הראיה האובייקטיבית המרכזית היתה סרטון אבטחה ללא קול, אשר הפך לראיה מכרעת מאחר שאיפשר לבחון את המרחקים, תנועות הגוף וההתנהגות הפיזית של הנאשם והמלווים שלו.
השופט אור ממון – בעצמו יוצא הפרקליטות (מחוז מרכז) – כתב הכרעת דין אמיצה, קיבל את טענות ההגנה של שרחביל וזיכה אותו מעבירת האיומים.
השופט קבע כי חלקים מרכזיים בכתב האישום נסתרו בתיעוד מצלמות האבטחה: הסרטון הראה שהמרחק הראשוני בין עודה לפרקליט היה יותר משבעה מטרים, ולא שני מטרים כנטען.
עוד התברר, כי הפרקליט הוא שפסע כשמונה צעדים לעבר עודה בדרכו למעלית – ולא עודה התקרב אליו. בסרטון נראתה גם הרמה של יד אחת שאחזה בטלפון, ולא הנפת שתי ידיים, והמלווים לבושי השחור דווקא התרחקו מהפרקליט ולא הקיפו אותו.
גם לא הוכח כי האדם שקילל "כוס אוחתק" (ולא זוהה) היה מלווה של עודה, ושהקללה הופנתה לפרקליט או שעודה שמע אותה.
השופט ממון קיבל את ההסבר של עודה למילים "הכי אישי" – כי בכך עודה התייחס אל עצמו ולתחושתו שהוא מופלה לעומת נאשמים אחרים.
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
במייל שכתב הפרקליט סמוך לאירוע, הופיע הציטוט "כי זה אני" – שהושמט מכתב האישום. בשיחה, עודה התייחס אל התביעה בלשון רבים – "רק ממני ביקשתם" – ולא אל הפרקליט עצמו.
השופט מתח ביקורת על מחדלי החקירה של המשטרה: הסרטון לא הוצג לעודה או לפרקליט, עדים מרכזיים לא נחקרו, וזהות חלק מהדמויות שליוו את עודה לא נבדקה. גם כתב האישום היה שגוי; כאמור, עודה לא התקרב אל הפרקליט.
השופט קבע כי תחושת הפחד הסובייקטיבית של הפרקליט איננה מספיקה, אף שעדותו היתה אמינה: "כבכל עבירה פלילית לא די בתחושת המתלונן, אלא יש לקבוע מה היה היסוד הנפשי של הנאשם". לדבריו, בהקשר המלא הדברים אינם איום ולא נאמרו בכוונה להפחיד או להקניט.
