מעורבותו של הציבור הערבי בהצבעה לכנסת חובקת בתוכה משמעויות רבות. בין היתר, הזעם של הבוחרים הערבים על המדיניות המתעמרת מצד הנבחרים, שספק אם הציבור הרחב בחר בהם, דוגמת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וחבריו.
הזעם הביא את הבוחרים לנהור לקלפיות בהמוניהם, חלקם יצאו מאוהלים בנגב על גמלים, ובדרכים אחרות הגיעו גם אלו שגרים בצפון המדינה, כולם ביקשו להשמיע את קולם על ההתעללות הבלתי פוסקת של הקיצוניים היושבים בממשלה – רוצים לשנות.
זעקתם הולידה 19 מנדטים, הישג היסטורי קראו לכך, הישג שנשזר בקול של העם הרחב בישראל, לפיו יש להביא שינוי בממשלה, כעת ולא עוד מעט.
אבל, למצער רבים בגוש השינוי מתקשים כעת להכיל את "השינוי" שהתרחש במגזר.
ובמה דברים אמורים?
הכותרות באתרים ובאולפנים אחרי הבחירות זעקו בעיקר "בחירות חוזרות" או "ממשלת אחדות". אפילו בגוש השינוי השיח הציבורי פוליטי עוסק בשאלה כיצד לשנות את המפה הפוליטית מבלי שנבחרי הציבור הערבי יהיו חלק מקואליציה, אבל באותה העת גם רוצים שם לשנות את ממשלת ביבי – או כפי שאומרים רבים בין איזנקוט לליברמן – בלי ביבי ובלי לא טיבי.
ערבים ויהודים כאחד, כולם ייחלו לשינוי, אבל כאשר סוף סוף השפה הפכה להיות אחידה חלקם בחרו לשנות את האותיות, בדרך לא דרך. יש כאלה שמאשימים את הערבים בזיוף הבחירות, יש כאלה שחרף הצורך העז בשינוי ממשלת ביבי לא מסכימים לשבת עם טיבי, וכמובן יש את אלה שכבר נערכים לבחירות חוזרות.
מוזרה היא דרכה של הדמוקרטיה הישראלית במתכונתה העדכנית, דווקא קולם של המיעוטים מושתק, שוב.
החברה הערבית הקיאה את יוסף חדאד מתוכה בגלל תפיסת עולמו, הוא התהפך על נורמות וערכים שגדל בהם במגזר – כיבוד הזולת ללא הבדל מין גזע ודת. החברה היהודית גם הקיאה אותו מתוכה, מאותם טעמים. בן גביר "חטף" יחס דומה.
המסר מהבחירות האלה הוא ברור, אין בינינו מקום לקיצוניים וזהו עוד מכנה משותף, שאחרת התקרה מעל לארץ בה אנו חיים תקרוס עלינו.
השר לענייני ערבים, יכול להיות ערבי. השר לביטחון פנים, בפרט בנושא מיגור הפשיעה במגזר הערבי, יכול להיות ערבי. יש לא מעט תפקידים נוספים שבהם ראויים לשרת נבחרים מהציבור הערבי.
מתן מענה הולם לחברה הערבית בתוך המערכת הפוליטית, בהתאם למנדטים כמובן, אינו מהווה בשום פנים ואופן איום קיומי על מדינת ישראל. נהפוך הוא, יהיה בכך ביטוי לדמוקרטיה ולערכיה, ליהדות ולמצוותיה. שילוב החברה הערבית בפוליטיקה הישראלית יפיג את האיום ויסיר את החששות – מאיום להזדמנות, כך יש לנהוג.
מאז תולדות המדינה לא נשמעה זעקתם של הערבים בצורה פוליטית כפי שהושמעה בקלפיות הפעם הזו. לכן, לא מובן מדוע יש להשתיקה, לדרוס אותה ולדחוק אותה. עדיפה הדרך הזו מדרכם של קיצוניים אשר מביעים את עמדותיהם באמצעות יידוי אבנים בהפגנות בלתי חוקיות.
הבחירות היו הפעם סמל לזעקת רבים שנשמרה במשך שנים. אין מקום לבחירות חוזרות ובטח לא לממשלת אחדות. הזעקה צריך שתהיה כוללת משפט יחיד וברור – לא ביבי ולא ביבי.
