זה נשמע כמעט מתבקש: אם אישה טוענת שמחצית מהרכוש של בעלה שייכת גם לה, האם היא יכולה באותה נשימה לטעון שלחובות שלו אין שום קשר אליה?
בדיוק על השאלה הזאת ניסה נושה, שהיה בעבר שותפו העסקי של הבעל, לבנות תביעה נגד בני הזוג. אלא שהשופטת הבכירה רים נדאף מבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, קבעה שהמשפט הישראלי לא עובד לפי נוסחת "חצי חצי" אוטומטית.
התובע ביקש לחייב את האישה במחצית מחובו של בעלה כלפיו, חוב שבתיק ההוצאה לפועל עמד כבר על כ-1.85 מיליון שקל.
הכל התחיל בשותפות עסקית בתחום הביגוד. התובע והבעל ניהלו חברה משותפת, היחסים ביניהם התפוצצו, וב-2017 הסתיימה בוררות ביניהם בחיוב של הבעל לשלם לשותפו לשעבר 600 אלף שקל בתוספת ריבית, הצמדה והוצאות.
משם עבר הסכסוך להוצאה לפועל. במסגרת הליכי הגבייה עוקלו שני נכסי מקרקעין שהיו רשומים על שם הבעל: קרקע חקלאית ונכס נוסף שעליו בניין עם ארבע דירות מגורים.
ואז האישה נכנסה לתמונה. היא ביקשה לעצור את הליכי הכינוס בטענה שמחצית מהנכסים שייכת לה. היא ובעלה פנו לבית המשפט לענייני משפחה, ובסופו של דבר ניתן פסק דין הצהרתי שקבע כי הם שותפים בחלקים שווים בנכסים ובזכויות שנצברו במהלך הנישואין, בלי קשר לשאלה על שם מי הם רשומים.
מבחינת התובע, זו הייתה הזמנה למהלך נגדי. לטענתו, האישה לא יכולה מצד אחד לדרוש מחצית מהנכסים, ומצד שני להרחיק את עצמה מהחובות שנוצרו באותן שנות נישואין. לדבריו, הבעל היה המפרנס העיקרי, המשפחה נהנתה מההכנסות שלו, והפעילות העסקית מימנה את התא המשפחתי ואת הרכוש שנצבר.
התובע גם הצביע על פרט שנראה, לפחות על הנייר, לא רע מבחינתו: האישה חתמה בשנת 2013 על מסמכי משכנתא כלווה או ערבה לצורך בניית דירות מגורים לילדי בני הזוג. מבחינתו, זו הייתה הוכחה לכך שהיא בהחלט ידעה לקחת על עצמה התחייבויות כלכליות כשזה התאים למשפחה.
האישה הציגה גרסה אחרת לחלוטין. לדבריה, היא הייתה עקרת בית, מעולם לא עבדה בעסק של בעלה, לא מכרה בגדים, לא קיבלה שכר ולא הייתה מעורבת בהתנהלות העסקית שלו. היא גם טענה שלא ידעה על החובות העסקיים עד שהחלו הליכי הכינוס.
בחקירה היא סיפקה גם פרט עסיסי יותר: לדבריה, בעת רכישת הקרקע שעליה נבנו בהמשך דירות הילדים, בני הזוג כלל לא נטלו משכנתא. היא סיפרה שסייעה לבעלה ברכישה באמצעות כסף שקיבלה מאביה וגם באמצעות זהב שהיה ברשותה.
השופטת נדאף לא השתכנעה מהניסיון להפוך שיתוף בנכסים לשיתוף אוטומטי בחובות. "יש לדחות טיעון זה בשתי הידיים", כתבה בפסק הדין (11.9).
הסיבה המשפטית פשוטה יחסית: בני הזוג נישאו בשנת 1983, ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון. החוק קובע שעצם הנישואין אינם הופכים אדם לאחראי לחובות של בן זוגו.
כדי שנושה יוכל להגיע גם לבן הזוג האחר, עליו להוכיח משהו הרבה יותר קונקרטי, למשל שהאישה הייתה שותפה פעילה לעסק שיצר את החוב, שהיא הסכימה לשאת בחוב המסוים, או שכספי החוב הוזרמו לנכס משפחתי שבו היא טוענת לזכויות.
כאן, קבעה השופטת נדאף, הראיות פשוט לא סיפקו את הסחורה. אחד הנכסים נרכש כבר ב-1998, שנים לפני שהחלה השותפות העסקית. הנכס השני נרכש בנובמבר 2004, ממש בתחילת הקשר העסקי בין שני הגברים. מבחינת בית המשפט, קשה מאוד לטעון שנכס שנרכש כמעט בתחילת הדרך מומן מחוב שהצטבר לאורך שנות השותפות והועמד מאוחר יותר על מאות אלפי שקלים.
גם המשכנתא שעליה חתמה האישה לא עזרה לתובע, אלא דווקא להפך. בית המשפט קבע כי החתימה שלה על התחייבות לבנק מוכיחה דבר אחד בלבד: כשהיא רצתה לקחת חלק בחוב מסוים, היא עשתה זאת במפורש. אותו חוב היה קשור ישירות לדירות שנבנו לילדים. מכאן אי אפשר להסיק שהיא הסכימה לשאת גם בחובות עסקיים אחרים של בעלה.
היה גם סיבוב נוסף בעלילה. בני הזוג ניסו להדוף את התביעה בטענות של התיישנות ומעשה בית דין, אך דווקא שם נחלו כישלון. השופטת קבעה כי הטענות לא הועלו בזמן בכתב ההגנה ולכן הן הרחבת חזית אסורה. כלומר, הם הפסידו בטיעונים המקדמיים, אך ניצחו בלב התביעה.
בסופו של דבר נקבע כי התובע לא הוכיח שהאישה הייתה מעורבת בעסק, לא הוכיח שכספי החוב שימשו לרכישת הנכסים ולא הוכיח שהיא הסכימה, במפורש או במשתמע, לשאת בחובות העסקיים של בעלה.
התוצאה: התביעה נדחתה במלואה, והתובע חויב לשלם לבני הזוג 25 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
ב"כ התובע (הנושה): עו"ד וסים שחאדה
ב"כ הנתבעים (בני הזוג): עו"ד ש. קובטי
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
