כשחושבים על פשע ואלימות בקולנוע, העין נוטה להימשך אוטומטית לסרטי גנגסטרים מתוחכמים, למשפחות פשע מאורגן או למאפיות עירוניות זוהרות.
אלא שהקרימינולוגיה המודרנית מלמדת אותנו שהפשע ההרסני, המדמם והשקט ביותר, צומח דווקא בחצר האחורית של המדינות ובני האדם שנשכחו מאחור. במובן הזה, הסרט "יומני האפלצ'ים", הוא מסמך קרימינולוגי מטלטל וחד פעמי.
הסרט, המבוסס על Hillilly Elegy, ספר זיכרונותיו רב-המכר של ג'יי. די. ואנס, כיום סגן נשיא ארה"ב, המתעד את קורות משפחתו שהיגרה מאזור הרי האפלצ'ים העני בקנטאקי לעיר התעשייתית מידלטאון באוהיו.
הרקע לסרט הוא לא סתם "עוני". מדובר בקריסה חברתית מוחלטת, שמניעה אותה מגפת האופיאטים (משככי כאבים), אלימות מבית, הזנחה פושעת ומפגשים תכופים עם מערכת אכיפת החוק.
זהו סיפור על ילד שגדל בתוך "חממת פשע", שרד בנס את מנגנוני ההרס העצמי של אימו, והיה יכול בקלות רבה להפוך לעבריין על מלא, אלמלא התערבותה ההרואית של סבתו.
העלילה נפתחת כשג'יי.די ואנס, סטודנט למשפטים באוניברסיטה היוקרתית ייל, נמצא בעיצומו של ראיון עבודה שעשוי לשנות את עתידו ב-180 מעלות.
אלא שדווקא אז, כשהוא מרגיש את האור בקצה המנהרה, מגיעה שיחת טלפון מדכאת מאחותו לינדזי, שמחזירה אותו הביתה, למידלטאון, אוהיו, כי האמא הנרקומנית שלהם חזרה להרואין, כולל אשפוז בבית חולים בגלל מנת יתר.
מכאן הסרט קופץ הלוך ושוב בין ההווה לבין ילדותו העשוקה, וחושף כיצד נבנתה אישיותו בתוך כאוס משפחתי בלי הפסקה.
מפלצת של התמכרויות, התעללויות ומעצרים
מבחינה קרימינולוגית, הסרט מתפקד בהצלחה כשיעור מצולם על "העברת טראומה בין-דורית". אין בו עבריינים מפורסמים, חקירות משטרה או בתי משפט, אבל כמעט כל גורם סיכון המוכר לקרימינולוגים מופיע בו: התמכרות לסמים, אלימות במשפחה, חוסר יציבות כלכלית, החלפת בני זוג כמו גרביים, הזנחה הורית, נשירה ממערכת החינוך ואובדן אמון במוסדות המדינה.
במרכז הטרגדיה הקרימינלית של "יומני האפלצ'ים" עומדת אימו של ג'יי. די, בוורלי "בווס" ואנס (בגילומה הסוער של איימי אדמס).
דונלד ריי באומן, אביו הביולוגי של ג'יי.די, התגרש ממנה כאשר ג'יי די היה פעוט, ומאותו רגע האב נעלם כמעט מחייו.
האמא בוורלי היא המנוע המרכזי של הכאוס המשפחתי. דמות שהתנהגותה חוצה פעם אחר פעם את הגבול בין פסיכופתולוגיה לפלילים. היא מתחילה את דרכה כאחות מוסמכת בבית חולים, תפקיד המעניק לה נגישות קלה ובלתי חוקית לחומרים ממכרים, ומידרדרת במהירות לתהומות של גניבת תרופות מרשם, שימוש בסמים קשים ואובדן שליטה מוחלט.
ההתעללויות של בוורלי בבנה ג'יי. די ובאחותו הגדולה לינדזי, אינן רק נפשיות, אלא פיזיות ופליליות לכל דבר. באחת הסצנות המזעזעות ביותר בסרט, במהלך נסיעה משותפת ברכב, בוורלי מאבדת את עשתונותיה בעקבות התקף זעם המונע מתסמיני גמילה או השפעת סמים. היא מגבירה מהירות בצורה מסכנת חיים, נועלת את הדלתות ומאיימת לרסק את המכונית ולרצוח את בנה היושב חסר אונים לצידה.
כשג'יי. די מצליח להימלט בעור שיניו מהרכב הדוהר, ולמצוא מפלט זמני בבית של תושבת מקומית, בוורלי רודפת אחריו, פורצת לבית באלימות, ומתחילה להכות אותו באכזריות.
דפוסי התנהגות פליליים
הסצנה הזאת מייצגת פגיעה פיזית חמורה בקטין וסכנת חיים מיידית. רק הגעתה המהירה של ניידת משטרה, בעקבות דיווח של בעלת הבית, מצילה את ג'יי. די מציפורניה של אימו המטורפת.
בוורלי נעצרת באזיקים לעיני בנה המבועת, באירוע שממחיש בצורה חדה כיצד עבור ילד באפלצ'ים, המשטרה היא לא מושג מופשט, אלא חוויה יומיומית המתערבת בעיצוב חיי היומיום שלו.
לאורך הסרט, דפוס ההתנהגות הפלילי של בוורלי חוזר על עצמו: שימוש וגניבת סמים משככי כאבים חזקים מבית החולים שבו עבדה, מה שמוביל לפיטוריה המיידיים, לאובדן רישיונה הרפואי ולרישום פלילי.
התדרדרות להרואין: מעבר לשימוש בסמי רחוב קשים ואסורים, כולל סצנות קשות בהן היא מזריקה סמים במלוניות דרכים מעופשות.
מעגלי אשפוז וגמילה כושלים: אשפוזים חוזרים ונשנים במוסדות גמילה, שאת חלקם המשפחה נאלצת לממן בצורה פיראטית, או באמצעות כרטיסי אשראי גנובים וסחיטה רגשית של ג'יי. די, שכבר לומד באוניברסיטת ייל ונדרש לגייס את כישוריו הוורבאליים להציל אותה פעם אחר פעם.
המחדל של הרווחה והמשטרה: חלק בלתי נפרד מהפרופיל הקרימינולוגי של הסרט עוסק באימפוטנציה של המערכות שאמורות להגן על ילדים במצבים אלו. גורמי הרווחה מוצגים בסרט כגוף מרוחק, בירוקרטי ולא יעיל, שלא מסוגל לקרוא את מפת האיומים האמיתית בתוך הבית.
כשהמשטרה מתערבת אחרי שבוורלי נעצרת על תקיפת בנה, הוא נאלץ לשקר לשוטרים ולחוקרי הרווחה כדי להציל את אימו. הוא עושה זאת מתוך קוד הנאמנות המשפחתי הנוקשה של אנשי האפלצ'ים ("אנחנו לא מלשינים למשטרה על המשפחה שלנו"), ומתוך פחד עמוק שאם יגיד את האמת, יישלח למשפחת אומנה ויורחק מאחותו וסבתו.
המערכת, מצידה, מסתפקת בתשובותיו המגומגמות, סוגרת את התיק ומחזירה את הילד ישירות לתוך לוע הארי של הבית המכה והמכור.
במקום לשמש כמפלט בטוח, מפגשי המשפחה עם המשטרה הופכים למשחק של "חתול ועכבר". המשטרה מוצגת כמי שמגיעה תמיד מאוחר מדי, רק כדי לאסוף את השברים, או לבצע מעצר זמני שלא פותר את בעיית השורש. חוסר האמון המוחלט של הדמויות במערכת החוק והמשפט, מייצר ואקום מוסרי ומשפטי, שבו חוקי הרחוב והכוח הפיזי הופכים לדרך היחידה להגן על עצמך.
המסלול המהיר לעבריין רחוב
קרימינולוגים רבים מסכימים כי הניבוי הטוב ביותר להתנהגות עבריינית בעתיד, תלוי ישירות בחשיפה מתמשכת לאלימות, סמים וחוסר יציבות בילדות.
ג'יי. די ואנס החזיק בכל "גורמי הסיכון" האפשריים כדי להפוך לחבר קבוע בסטטיסטיקה הפלילית של אוהיו.
במהלך גיל ההתבגרות שלו, כשהוא מתוסכל מהתנהגותה של אימו, ועובר מבית לבית ומגבר לגבר שבברלי מכניסה לחייהם, הוא מתחיל לאמץ באופן פעיל את דפוסי ההתנהגות של סביבתו הקרימינלית. הוא חובר לחבורת נערים שוליים ומשועממים, ומשתתף איתם במעשי ונדליזם קשים, כולל פריצה לחנות צעצועים והרס רכוש אלים ללא כל סיבה. הוא מתחיל לעשן מריחואנה, כולל באנגים, לשתות אלכוהול ולגלות אדישות מוחלטת ללימודים ולעתידו, כולל גרירתו לעימותים פיזיים אלימים, המאפיינים את חוקי הרחוב של "הגבעות".
באותה תקופה, ג'יי. די עמד על שפת התהום. צעד אחד לא נכון, מעצר אחד על פריצה, החזקת סמים קשים, או פציעה של נער אחר בקטטה, והוא היה נכנס למערכת המשפט הפלילי של מדינת אוהיו. מערכת ממנה קשה מאוד לצאת נקי, במיוחד עבור נערים ממשפחות עניות בלי גב כלכלי או ייצוג משפטי הולם. הוא היה במסלול המהיר להפוך לעבריין רחוב, לעוד צרכן אופיאטים, או לאדם שמבלה את חייו הבוגרים בכניסה ויציאה מבתי כלא.
גאולה דרך הביבים
ההצלה של ג'יי. די. מהידרדרות פלילית מוחלטת, לא הגיעה מהמשטרה, מבתי הספר או מגורמי הרווחה. היא הגיעה מדמות אחת קשוחה ויוצאת דופן: סבתו, הידועה בכינוי "מאמאו" (בגילומה הבלתי נשכח של גלן קלוז), שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה.
מאמאו היא לא טלית שכולה תכלת. היא גדלה בתוך תרבות האפלצ'ים האלימה והקשוחה, תרבות שבה סכסוכים נפתרים כמעט תמיד באמצעות רובים ואיומים בנשק חם. היא ראתה יותר ממאה פעמים את "שליחות קטלנית-2: יום הדין" עם ארנולד שוורצנגר, וחולה על הקטע עם ה"אסטה לה ויסטה בייבי" המיתולוגי.
במהלך הסרט מוזכר כיצד בעבר כמעט שרפה מאמאו למוות את בעלה השיכור והמכה. אלא שדווקא קשיחותה, שמגיעה מחוקי הרחוב, היא זו שמאפשרת לה להציל את נכדה.
כשמאמאו מבינה שג'יי. די נמצא על סף מעורבות פלילית קשה ואובדן שליטה, היא מקבלת החלטה דרמטית: היא לוקחת אותו תחת חסותה הבלעדית, ומנתקת אותו לחלוטין מהשפעתם ההרסנית של אימו וחבריו העבריינים. היא מנהלת את הבית ביד ברזל קפדנית, מציבה לו גבולות ברורים, ודורשת ממנו משמעת עצמית מוחלטת.
בסצנה אייקונית בסרט, מאמאו מעמידה בפני ג'יי. די ברירה חסרת רחמים: "יש לך שלוש אפשרויות בחיים האלה:
"אתה יכול להיות משתמט שמחפש תירוצים,
"אתה יכול להיות עבריין שיגמור בכלא,
"או שאתה יכול לקחת את עצמך בידיים ולעשות משהו מהחיים שלך".
הגבול הדק בין עבריינות להצלחה
"יומני האפלצ'ים" הוא לא רק דרמה משפחתית קורעת לב. לחובבי ז'אנר הפשע האמיתי, הוא מהווה מקרה מבחן קרימינולוגי מרתק על הקשר ההדוק בין עוני, התמכרות, הזנחה חברתית ופשע.
ג'יי. די ואנס לא ניצל בזכות המערכת המשטרתית והסוציאלית, שנכשלה בהגנה עליו שוב ושוב. הוא ניצל בזכות "נס מוסרי" בדמותה של סבתא קשוחה שהבינה את חוקי המשחק של הרחוב, והחליטה להילחם עליו בכל הכוח.
הסרט מראה בצורה מצמררת כמה דק הגבול בין עבריינות להצלחה, וכיצד באזורים מוכי אסון כמו אוהיו וקנטקי, המרחק בין כותלי האוניברסיטה היוקרתית של ייל, לתא המעצר המקומי, הוא לפעמים עניין של החלטה אחת, ושל אדם אחד שמסרב לוותר עליך.
השאלה המסקרנת ביותר היא מה לא קרה לג'יי.די ואנס. לפי כל מודל סטטיסטי מקובל, ילד שגדל בנסיבות כאלה נמצא בסיכון גבוה להידרדר לעבריינות, להתמכרות או לעוני מתמשך. בפועל, הוא התגייס למרינס, נלחם בעיראק, השלים לימודי משפטים באוניברסיטת ייל, כתב ספר שהפך לתופעה עולמית, ובהמשך פרץ מטאורית לחיים הפוליטיים, עם סיכויים טובים להיבחר לנשיא ארה"ב ב-2028. הסרט לא מציג זאת כנס, אלא כתוצאה של שילוב נדיר בין חוסן אישי, תמיכה משפחתית חלקית והזדמנויות שנקרו בדרכו.
זה גם המסר החשוב ביותר של הסרט: אפשר לצאת ממעגל המצוקה, אבל המחיר האישי עצום, והסיכוי לא שווה לכל אדם. לא כל ילד יפגוש סבתא כמו מאמאו, לא כל צעיר יצליח להגיע לייל, ולא כל מי ששרד ילדות קשה, יצליח להפוך את סיפורו להצלחה ציבורית.
העובדה שג'יי.די. ואנס הוא כיום סגן נשיא ארצות הברית, מעניקה ל"יומני האפלצ'ים" רובד נוסף. הסרט כבר אינו רק סיפור התבגרות, אלא גם מסמך המסייע להבין את הרקע שממנו צמח אחד האנשים המשפיעים בפוליטיקה האמריקאית והבינלאומית.
דווקא בגלל זה הוא מעורר עניין מחודש: לא בגלל העמדות הפוליטיות האנטי ישראליות של ואנס, אלא משום שהוא מציג כיצד חוויות ילדות של עוני, התמכרות ופירוק משפחתי, עשויות לעצב את תפיסת עולמו של מנהיג.
בסופו של דבר, "יומני האפלצ'ים" הוא לא סרט על ניצחון. הוא סרט על הישרדות. על ילד שלמד מוקדם מדי שהמשפחה היא גם המקום הבטוח ביותר וגם המקום המסוכן ביותר. על חברה שמתקשה להציל את החלשים ביותר שבה, ועל האפשרות, נדירה ככל שתהיה, לשנות גורל שנראה כתוב מראש.
ולקוראינו ב"פוסטה", זוהי תזכורת לכך ששורשי הפשיעה, התמכרות ואלימות, נטועים הרבה פעמים לא באירוע אחד דרמטי, אלא בשנים ארוכות של הזנחה, טראומה וחוסר תקווה. זו הסיבה ש"יומני האפלצ'ים" הוא הרבה יותר מדרמה משפחתית: זהו כתב אישום חברתי, שממשיך להיות רלוונטי גם שנים לאחר יציאתו.
"יומני האפלצ'ים". Hillilly Elegy.
ארה"ב, 2020
116 דקות.
נטפליקס.
מבוסס על ספר זיכרונותיו של ג'יי.די.ואנס.
תסריט: ונסה טיילור, ג'יי.די.ואנס.
במאי: רון הווארד.
שחקנים:
איימי אדמס (בברלי ואנס),
גלן קלוז (מאמאו),
גבריאל באסו (ג'יי.די ואנס הבוגר),
האלי בנט (לינדזי),
פרידה פינטו (אושה),
אזטלוס גיולה אואין (ג'יי.די הילד),
סטפן קנוקן (פיליפ רוזמן),
בו הופקינס (פאפאו).
