"כל העיתונים הגדולים, כולל הטלוויזיה, רצו לראיין אותי במהלך הזמן שחלף מאז התפוצצה הפרשה, אבל כולם רצו לדבר אתי רק על הפרשה שאני כל כך רציתי להשאיר מאחוריי, כי אני כבר במקום אחר. אז עכשיו, כשאני מעלה הצגה, אין לי בעיה להתראיין אבל לדבר בעיקר על ההצגה".
כך מסביר משה איבגי את ההסכמה שלו לשבור שתיקה דווקא עכשיו, ובראיון ל"פוסטה". אז דיברנו על המחזה החדש אבל גם על עוד דברים שטלטלו את חייו של אחד השחקנים הגדולים בקולנוע ובתיאטרון הישראלי, שהנפילה שלו היתה גדולה לא פחות.
את המחזה המקורי כתבה מאיה רקח, "מאיה היא גם עורכת דין וגם מוזיקאית וזמרת", מבהיר איבגי, "שהתגלתה כמחזאית מאוד מאוד מוכשרת, וזה מרגש. בלעדיה לא היתה הצגה".
למה בחרתם להצגה את השם, "המארש האחרון"?
"את הגרסה הראשונה מאיה כתבה כהצגת יחיד, הביאה לי ושאלה אם אהיה מוכן לשחק את הגיבור. הומלס הלום קרב ממלחמת יום כיפור שחי ברחוב אלנבי פינת העליה וכו' וכל הזמן יש לו פלאשים מהמלחמה. הוא בן אדם שחי את היום והעבר שלו בו זמנית, והכל מעורבב אצלו. המארש האחרון זה כמו הצעדה האחרונה שלו.
"התחלתי לעזור לה לשפר את הדבר הזה ולקדם אותו, לאט לאט הגענו לנקודה שבה הבנתי – אני רוצה לעשות את זה – כתיבה, בימוי משחק. ואז התחילו רעיונות להפוך את זה למופע אמיתי ולא להצגת יחיד, אלא למחזה עם כמה משתתפים – כל מי שעובר בדרכו של ההומלס הזה. יש פה שמונה דמויות ועוד ארבעה נגנים. זה תיאטרון שמשלב מופע מוזיקלי מהתחלה עד הסוף. הלהקה מגיבה ומשתתפת בכל מה שקורה על הבמה".
השם איבגי קשור ליותר מ-70 סרטים וסדרות טלוויזיה, שלושה פרסי אופיר, ארבעה פרסי תא הכתבים של פסטיבל חיפה, פרס וולגין בפסטיבל ירושלים, פרס האקדמיה לטלוויזיה, ופרשה אומללה אחת.
הקהל באולם שרואה את ההומלס, מביא איתו מחשבות קודמות עליך?
"מי שרוצה לראות אותי, מגיע בגלל שהוא רוצה לראות אותי. אני עושה ת'עבודה שלי. אני שחקן. אני במאי. אני יודע לעשות מופע. אני איש מקצוע עד הסוף.
"אני לא חושב, אוי, אני בא במצב כזה או אחר. אני בא ועושה את מה שאני יודע לעשות. אני מקווה שהקהל מתחבר לזה. עד עכשיו בכל ההצגות שעשינו הקהל התחבר בצורה מאוד מאוד חזקה. תמיד יהיו כאלה שיגיבו איך שהם רוצים להגיב, אז אין לי שליטה עליהם וזה לא מעניין. אותי מעניינת ההצגה.
"בהופעה הראשונה במועדון 'האזור' בתל אביב היתה סופת חורף ואמרו לאנשים לא לצאת מהבית, אבל היה סולד אאוט. אחרי זה עשינו עוד שתי הצגות בתיאטרון פ"ת ובתיאטרון 'אלפא' בתל אביב, ועכשיו אנחנו בבית ציוני אמריקה. יש אנשים שבאו שלוש פעמים רצוף. אני מאד מקווה שיבוא קהל וימלא את האולם".
הומלס, נרקומן, אשת טיקטוק וזונת רחוב
איבגי מתאר את ההתרחשות בהצגה כ"אירוע, כמו בכל המחזות שאנחנו מכירים. מסע של יומיים בחייו של יוני שולמן, שדרכו עוברת גלריה צבעונית של אנשים שנפגשים איתו לאורך היום והלילה: הומלס, נרקומן, אשת טיקטוק, זונת רחוב ועוד. יש לו גם שיחות עם הסקסופון שלו, שהוא חבר ואח שלו, לוחם, נשק אישי. הוא מתייחס אליו כמו אל חייל ביחידה. אני מנגן על סקסופון בהצגה, למדתי קצת, אז אני יכול לאלתר".
רוב שנותיך עבדת בהפקות ענק, עכשיו אתה משחק בתיאטרון פרינג' דל תקציב.
"נכון, זאת הצגת פרינג', את הכול אנחנו מממנים בעצמנו. עכשיו אנחנו משתפים פעולה עם בית ציוני אמריקה. עו"ד אביחי לבנשטיין, המנכ"ל, בא, ראה את המופע, התלהב ולקח את זה".
היו אנשים בממסד שהקשו עליך להעלות את המופע?
"תמיד יהיו כאלה וימשיכו להיות כאלה, ואני לא שופט אותם. אני מתעסק בדבר עצמו. שום מכשול לא מרפה את ידיי. אם ההצגה לא תחזיק, היא לא תחזיק. אנחנו עושים תיאטרון. מי שרוצה לראות, יותר ממוזמן. תיאטרון פרינג' הוא מאוד קשה, כי אין באמת קהל. בתיאטרון הרפרטוארי הממוסד רוב הקהל הוא ועדי עובדים, מוסדות ומנויים. פה כל מי שבא להצגה מגיע כי הוא רוצה לראות אותה. אין לנו ועדי עובדים ומנויים. אם אתה משקיע בפרינג' ונכשל, אתה יכול בדקה להיות בפשיטת רגל.
"בתחילת דרכי עשיתי פרינג', הקמתי את תיאטרון 'הצועני', אבל אז היתה מערכת מדהימה כמו 'אמנות לעם', שהיתה קונה מאיתנו הצגות והיינו מופיעים בכל הארץ, יכולנו לחיות מזה.
"היום 'אמנות לעם' לא דומה בכלל למה שהיה".
גם אתה הפסקת לעשות כסף מאז…
"אני לא עובד כבר 10 שנים, אבל אני בסדר. אין לי תלונות, אין לי חובות, אני לא חייב כלום לאף אחד, אני חי. גם המצב הזה שאני לא עובד – נעים לי. אין לי תלונות, אין לי כאב, אין לי צער. אני מקבל את הדברים. אתה לא יכול להגיד: יש פה קיר, אני אכנס בו. לא. יש קיר? תעקוף אותו, תסתדר. תשרוד עם מה שיש. אני מקבל את הדברים, לוקח אחריות. היה יכול לקרות לי משהו הרבה יותר גרוע, למות באיזה תאונה".
"עשיתי מספיק בחיי אבל הנושא בחיים שלנו זה לא ההספק. כמה שלא תרצה להספיק, לא תספיק. היום בעידן ה-AI, אתה מבין שאתה לא יודע כלום, ואתה לא תספיק הכל. אתה לא יכול להכיל את כל האינפורמציה, ואתה לא יכול לקרוא את כל הספרים שנכתבו, ואתה לא יכול ולא יכול. אתה כן יכול, לחיות ת'חיים שלך…
"פעם פנתה אליי שחקנית ובכתה לי: אני כבר בת 35 ולא הספקתי כלום. אמרתי לה: יקירתי, תירגעי, החיים זה לא ההספק. החיים זה לחיות אותם עכשיו, כמו שהם. הדברים יבואו, כך או אחרת. החיים זה לא להיות איפה שאתה לא נמצא, ולרצות את מה שאין לך. החיים זה להיות איפה שאתה נמצא. משם באים הדברים. אני לא אומר, אוי מה החמצתי, אוי מה הפסדתי, אוי מה לא הספקתי. אין לזה שום צורה".
"חברים חשבו שאני בדיכאון נוראי"
אדם מהיישוב שלא מכיר את משה איבגי אולי רואה בדמיונו אדם בדיכאון כבד, אחרי הנפילה הגדולה, והנה, לפניי יושב בן אדם מבסוט, חייכן, קליל, בלתי עציב, לוקח ת'חיים בסבבה, נטול סימני יגון, צער וכאב.
איך אתה מסביר את הנינוחות הזאת?
"שוב אין בי יגון ואין בי צער ואין בי כאב, כי אין טעם. בהתחלה, חברים שבאו לבקר חשבו שהם באו לנחם, אבל הם מצאו שאני מעודד אותם. הם היו בהלם.
"זה הכל עניין של תפישת עולם, של פילוסופיה, איך אתה רואה את עצמך ואת החיים. אני רואה את החיים כמו שהם קורים ואני לא מוכן בשום אופן לשקוע באיזה הזיה. לכן אני עושה את הדברים בעצמי, בתקופה הכי קשה בחיים כתבתי וביימתי סרט, 'התיק', שעדיין לא הוציאו לקולנוע. אין לי מושג למה".
יש ארגון שחרט על דגלו להחרים בכל מחיר את משה איבגי?
"אני חושב שזה קורה מעצמו. הרבה טוענים נגדי: הוא לא התחרט, לא הודה. מה זה לא הודה? הבן אדם ישב חמישה וחצי חודשים. הבן אדם הודה וגם ביקש סליחה. לקח אחריות ושילם את חובו לחברה. אני שואל את עצמי, בן אדם עשה טעות כזאת או אחרת, הוא לא יכול לחזור?
"ככל שאתה יותר למעלה ומהווה סמל אז משתמשים בך. בוא לא נשכח שעידן ה'מי טו' בדיוק התחיל באותו הזמן, אז אני עזרתי לתנועה הזאת. אבל שלא יובן שאני נגדם, אני בעד מי טו!
"בן אדם עושה טעויות בחייו, משלם עליהן וצריך ללכת הלאה. לא רוצה להיכנס לזה, אני ממש בסדר גמור. חי בשלום עם הכול. אני לא צריך למכור את הבית. אני לא צריך לעבוד. אני עושה את המחזה, כי אני אוהב את זה. אלה החיים שלי וזה מה שאני יודע לעשות. ירצו – יאכלו. לא ירצו – לא יאכלו.
"אני אומר: אדם שילם את חובו לחברה, צריך לתת לו הזדמנות להיכנס ולעשות את מה שהוא יודע לעשות. ואם לא, אז לא. אני לא רוצה להילחם בטחנות רוח. אני עושה הכל מתוך אהבה, אם זה יתחבר, מה טוב, אם לא, גם טוב".
אנשים כן קונים כרטיסים ובאים לראות אותך, הקונפליקט מנהל אותך בתוך חדר החזרות?
"אני לא מתעסק בזה וזה לא מעניין אותי. עובדה שבהצגת הבכורה שלנו היה סולד אאוט. מה יהיה הלאה? לא יודע. אני לא יכול להתייחס לכל אחד ואחת, שדורשים להחרים. האמת היא שעד עכשיו גם לא נפגשתי בשום קמפיין ציבורי נגדי. לא הפגינו נגדי.
"אני כן יכול לומר לכל מי שלא יודעים ומדברים ומכפישים: תיכנסו לתיק, תסתכלו על מה ההאשמות, ותראו שמדובר ברף הפלילי הנמוך ביותר. אני קיבלתי על עצמי את האחריות. עשיתי מה שעשיתי, פרשתי ויצאתי לחיים שלי, אבל אנחנו עשר שנים אחרי, מ-2016, דחיל רבאק, כמה יכולים למשוך את הדבר הזה? ולמה?".
הכל פוליטי
על הבמה מותר לשחקן להיות מישהו אחר, האם העבודה על 'המארש האחרון' היתה מקום בו איבגי בחר לעבד את תחושות האשמה, הבידוד או החרטה?
"מדובר במחזה על יוני שולמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור. אני גם הייתי במלחמת יום כיפור. אנשים נהרגו לידי. אנשים נפלו עליי. ראיתי חלקי גופות. ראיתי כל מה שאתה רק רוצה מהמלחמה הארורה הזאת. יש בהצגה משפטים שהם חוויה אישית שלי מתוך המלחמה. יש רגע בהצגה שמישהי שהיתה בפסטיבל הנובה מספרת לשולמן מה קרה לה, והוא מספר לה מה קרה לו במלחמת יום כיפור. את זה לקחתי מהחיים האישיים שלי, חבר נפל עליי אחרי שחטף רסיס שיצא לו מבית השחי. הייתי איתו המון זמן עד שמישהו בא לחלץ אותנו משם. כתבתי פעם הצגת יחיד בה אני פורש את החוויות שלי ממלחמת יום כיפור.
"אלה הדברים הקשים במחזה, אבל יש גם דברים מאוד מצחיקים ומאוד מרגשים, כל המנעד. אני לא מסתתר דרך האיש הזה, אני מבין אותו, יודע על מה הוא מדבר ומתחבר אליו. הדמות של יוני שולמן, החוויות שלו מתחברות לחוויות שלי. הוא בעצם ויתר על חיים רגילים וחי ברחוב. אחד יגיד, הרים ידיים. אחד יגיד, מצא את המקום שלו. הוא אדם שורד שאתה לא יודע מה יקרה לו. אלה החיים שהוא מצא, ושהוא יכול להכיל אותם. אם אתה רוצה לעשות את החיבור, אז כן, גם אני נמצא שם, חי את החיים ומקבל אותם".
אבל אתה לא מרים ידיים.
"אני לא מרים ידיים, אני מניח לדברים".
איך יוני שולמן הגיע למצב של הומלס?
"הוא היה בהלם קרב ולא היה יכול לשאת את זה. בעברו הוא היה ככל האדם, מורה למוזיקה, אבל הוא הפך לשקוף כי זה היה נוח לו. הוא לא היה נשוי. היתה לו חברה, אבל הוא עזב אותה כי היא לא יכלה לשאת אותו. חבר מהמלחמה, שחשב שהוא מת ונתקל בו בטיק טוק, מציע לו בית, מציע לו מיטה, מציע לו את הקפה שהוא אוהב, אבל שולמן לא מגיע, כי עכשיו זה המקום שלו. הוא כבר יותר מדי זמן בדבר הזה, כדי לחזור לחיים רגילים. אלה החיים שלו וככה הוא חי. בסופו של דבר זאת הופכת לדרך חיים שאתה לא רוצה לצאת ממנה".
היוצרת, מאיה רקח, שנוכחת במהלך כל הריאיון בקפה ליד בית ציוני אמריקה מוסיפה שיוני שולמן הגיע לאן שהגיע גם בגלל הזנחה של הרשויות, ומדגישה את המסרים החברתיים בהצגה.
"אבל שולמן לא בא בקטע של כתב אישום", אומר איבגי, "הוא גם לא קורבן, בשום אופן. תסתכל כמה הלומי קרב יש היום. עשרות אלפים. אין משפחה שלא נפגעה. המדינה בכאוס וטראומה מתמשכת. אנחנו עדיין לא בפוסט טראומה".
אז זאת גם הצגה פוליטית?
"ההצגה פוליטית מעצם העובדה שאתה חי פה. ברגע שאתה חי פה ומוציא משפט, זה אוטומטי פוליטי. אם אתה אומר שהמשבר קיומי, אחרי דקה זה יהפוך לפוליטי. שולמן לא בא בתלונות לממשלה, או למדינה. התוצאה אולי חברתית, אבל אני אומר: שהצופה ישפוט. אני מראה את חייו של יוני שולמן. יש הרבה הרבה כמוהו ובמצבים הרבה יותר קשים".
מה בעיניך הרעיון המרכזי שהקהל אמור לקחת אתו הביתה?
"אולי את מצבנו היום. דרך יוני שולמן אתה רואה באיזה מצב אנחנו היום, גרוע מאי פעם. המצב לא משתנה ולמדינה אין מספיק כלים כדי להתמודד עם תופעת הפוסט-טראומה. היא מקיפה חיילים ואזרחים, אנשים על הגבול, אנשים שעברו טראומה בטבח ה-7 אוקטובר ובאירועי הצפון, לרבות ההוא מרמת גן שנפל לו טיל על הבית. המחזה נוצר בהשראת 7 באוקטובר, אבל הוא מחזה חברתי, קיומי, משקף מה שקורה פה".
יש משפט או רגע בהצגה שממשיך להדהד גם אחרי שהמסך יורד?
"כשהפרמדיק מגיע אליו במצב של טראומה, מנסה לעזור לו ואומר לו: 'תהיה בריא'. הוא עונה לו: 'מפוסט טראומה לא מחלימים. רק לומדים לחיות עם זה'. את זה אמר לי לא מזמן השחקן שמוליק קלדרון ז"ל, שגם היה פוסט טראומתי ממלחמת יום כיפור… לאורך כל הדרך יש שאלות מול אלוהים, על אלוהים, על האדם. על החיים, על המשמעות שלהם, המשכיות, מוות כדבר סופי, יוני שולמן הוא פילוסוף".
אבל אתה מציג סוג של לוזר.
"זה לא עניין של לוזר. הוא לא אומר לך: בוא תשנה את חיי, בוא תעזור לי, אני רוצה לעבור דירה. יוני שולמן הוא אדם חכם ומורכב. אחד שקרא הרבה, יש לו ספרים מתחת לספסל. זה לא הומלס רגיל בזבלה של הזבלה. נכון, הוא בזבלה, אבל יש לו מה להגיד.
לכתבות תרבות >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
"יש רגע שיוני שולמן מצטט שיר שהמשורר חיים גורי כתב ב-1948:
'אומרים שתהיה עוד מלחמה/
עוד מלחמה נוספת על כל המלחמות/
שיש להן תאריכים, שמות ומקומות/
אומרים שהחשבונות הארוכים זקוקים להם/
עודנו בסערה/
דור לדור מוסר את הרובה/
כמו את המקל במרוץ שליחים/
בינתיים אפשר לומר כמעט בוודאות/
כי בעתיד הנראה לעין/
לא יחסרו פה ההולכים והבוכים/
צאצאי יצחק וישמעאל/
שני האחים.
"זאת נבואה שהגשימה את עצמה, אז יוני שולמן יודע על מה הוא מדבר, והוא חי".
מה אתה לומד על עצמך בכל פעם שאתה מבצע את ההצגה?
"אני לא משחק משחק דוגמית של הומלס, אני משחק את האדם הזה שקוראים לו יוני שולמן, ויש רק אחד כזה".
להוציא מהלימון את הלימונדה
להמחשת המעברים שלו בנפתולי הקריירה איבגי מספר כמה אנקדוטות מחייו המקצועיים.
"פעם פנה אליי חנוך לוין עם המחזה שלו 'נכנע ומנוצח'. הוא מאוד אהב אותי כשחקן, ראה אותי ב'מתחת לאף' ועוד דברים, ואמר לי, תשמע, אני מכיר אותך ואוהב את העבודה שלך, אבל ראיתי אותך בדברים מסוימים, ואני לא יודע איך תעשה את הדמות במחזה שלי.
"אמרתי לו, למה לדבר, בוא נעבוד ונראה. נכנסנו לעבודה של שעה בלובי של תיאטרון הקאמרי וקיבלתי את התפקיד. כשעשיתי את 'שורו' עברתי את אותו תהליך. שבי גביזון (הבמאי והתסריטאי) גם אמר לי, אהבתי אותך ב'מתחת לאף' ו'ביער ביער', אבל אני לא יודע איך יקבלו אותך כגורו תל אביבי. שיחקתי גם את בגין כשהייתי רק בן 38. שיחקתי את פינקלשטיין ב'נקמתו של פינקלשטיין'. לא הסכמתי אף פעם שיתייגו אותי. לא למדתי להיות מוכשר. למדתי להשתמש בכלים".
עוד תחזור לככב בקולנוע ובטלוויזיה?
"אין לי מושג. לא מתעסק בזה. אני עושה את מה שאני יודע לעשות".
שולחים לך תסריטים?
"הציעו לי איזה תפקיד, אבל הוא לא נראה לי. עשיתי גם סרט קצר עם מישהו".
היה בזמנו גם סרט בשם "לאן נעלם איבגי?" (2012).
"כן, זה היה מזמן, כשהייתי בשיא".
יש בשם הסרט משהו נבואי.
"אתה רואה שלא נעלמתי. בכל מקרה, אתה לא יכול להיעלם אחרי קריירה כזאת".
איך היית רוצה להיזכר בתודעה הישראלית?
"אחרי שאמות, מצדי שיעשו delete על כל הקריירה שלי".
מה?
"כשאתה מת זה חסר משמעות. לא רוצה להשאיר אחריי שום דבר. רוצה לחיות את החיים שלי בצורה מלאה. אני לא מאמין בהישארות הנפש".
עלו בך הרהורים לגמור… אחרי שהשמים נפלו עליך?
"לעולם לא. אני לא אדם כזה. אני לא מאמין בלהתאבד. אני לא האיש הזה. כן חשבתי לפרוש לגמרי מהמקצוע. אבל למרות כל הקטסטרופות החיים מרתקים, וגם היום אנחנו בתקופה מרתקת. אני מאוד מתעניין בחקר המקרא, בתנ"ך, דברים מטורפים שקרו אז קורים היום. אם העולם יכול להיחרב מחר, שייחרב מחר. זה לא שאין לי דעה, הייתי רוצה שהכול יהיה הרבה יותר טוב".
מאיפה תעצומות הנפש?
"מגיל צעיר התפישה שלי היא 'יש מה שיש', תוציא מהלימון את הלימונדה. היתה לי נקודת שבירה, אבל לא חשבתי לקחת את חיי".
קצת נחת
פעם היה סלוגן: "עוד פעם איבגי". היום כולם אומרים: "עוד פעם איבגית". למשמע אזכור בתו, השחקנית המוכשרת דאנה איבגי, נמלא פרצופו של איבגי חיוך חם וענקי, עיניו נוצצות מאושר.
דאנה היא סוג של פיצוי?
"מבחינתי זה לא פיצוי. זה מה שהיא. זה שלה. היא מדהימה. היא הרבה יותר ממני. היא אמנית אמיתית. היא גדלה בתוך זה. אצלנו זה קרה כשהתפוח נפל ליד העץ ויצא ממנו משהו יותר טוב".
זה עושה אותך מאושר?
"מאוד. אני עוקב אחרי כל מה שהיא עושה, כולל המוזיקה שלה".
אז יש לך נחת בחיים.
"נחת גדולה. גם משתי הבנות הנוספות שלי. אין לי תלונות על חיי ועל הדרך שעברתי. גם הנפילה היא חלק מהדרך. בהתחלה הייתי בטוח שאני פמיניסט גדול, עד שהדבר קרה והבנתי שטעיתי ונכשלתי, יהירות, ביטחון יתר".
במהלך הריאיון שנמשך כשעה וחצי אינספור עוברים ושבים מזהים את איבגי וזורקים לו: "אוהבים אותך איבגי", "מתגעגעים אליך", "מתי אתה חוזר?". כאלה. איבגי, שהיתה לו פעם תדמית של שחקן מצליח שאולי שכח מאיפה הוא בא, מתפנה עכשיו לכל אחת ואחד, לוחץ ידיים, מודה ומחייך, מתרגש.
עדיין מזהים אותך.
"כל הזמן. וזה קצת מצחיק. מצד אחד מחרימים אותך, מצד שני הדברים שלך רצים בטלוויזיה כל הזמן. 'הבורר' רץ כל הזמן, 'זגורי', כל הסרטים. אני אומר: או קיי, אז אל תשימו בטלוויזיה כלום, אבל הם כן משתמשים בך, והם כן שמים אותך, והם כן עושים כסף מהדברים שעשית".
"המארש האחרון"
מחזה מקורי מאת: מאיה רקח ומשה איבגי
בימוי: משה איבגי
מוסיקה מקורית והפקה מוסיקלית: דר נחמיאס
משתתפים: משה איבגי, יגאל רזניק, לי-רון אברג'יל, רונן ברק, מאיה רקח.
נגנים:
יובל ליבליך ואריאל גולד – גיטרות,
שי יוסיוב – קלידים,
רונן ברק – תופים.
מוצ"ש, 13.6, 21:00,
בית ציוני אמריקה, אולם מרתה
