זה התחיל כהסכם גירושין בין בני זוג שחיו בנפרד שנים ארוכות, והסתיים במאבק ירושה משפחתי על דירה שעברה פינוי בינוי והפכה בינתיים לשתי דירות.
לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב הוגשה תביעה של אלמן, שביקש לבטל סעיף שבו התחייב להעביר לאשתו את מחצית זכויותיו בדירת המגורים שלהם. הסיבה יוצאת הדופן: האישה נפטרה לפני שהשניים הספיקו להתגרש בפועל.
הסכם הגירושין אושר במאי 2020. במהלך הדיון נשאלו בני הזוג האם הבינו את משמעותו. בתם, עורכת דין שאינה עוסקת בדיני משפחה וערכה את ההסכם, נכחה במקום. האב הצהיר אז מפורשות: "אני מוותר על הכל… נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה".
בית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.
אלא שהגט לא הגיע. במועד הראשון התייצב הבעל והאישה לא הגיעה; במועד אחר הגיעה האישה והבעל נעדר.
באוקטובר 2020 כבר ביקש האיש לבטל את ההסכם.
במאי 2021 נפטרה האישה, כשהשניים עדיין נשואים.
מכאן הסיפור רק הסתבך.
"בישלה" את ההסכם וגם את הצוואה?
האיש טען בתביעה כי בתו העורכת דין היתה מעורבת עמוקות בענייניה של אמה. לטענתו, היא "בישלה" גם את הסכם הגירושין וגם צוואה מאוחרת שבה הפכה לנהנית מרכזית.
האב אף טען כי בתו החתימה אותו על הסכם הגירושין "באקראי בתחנת אוטובוס", מבלי שהבין כראוי על מה הוא חותם.
האב טען גם לניגוד עניינים חריף מצד הבת, שפעלה לטענתו הן כבת והן כעורכת דין, ובמקביל נהנתה מנכסי האם.
מנגד נטען כי האב ידע היטב מה הוא עושה. ההסכם אושר לאחר שבית הדין וידא שהצדדים מבינים אותו, האיש קיבל עליו התחייבות בקניין ואף הגיע לסידור הגט.
לטענת הצד שכנגד, בני הזוג היו פרודים כ-20 שנה, האישה נשאה במשך שנים בעול, והעברת הדירה היתה מוצדקת גם משום שהאיש שמר לעצמו את תמורתה של דירה אחרת בתל אביב.
בית הדין לא קיבל את הטענה הגורפת לפיה כל הסכם גירושין מתאיין אוטומטית אם לא ניתן גט. במקום זאת הוא בחן מה היתה מטרתה הספציפית של העברת הדירה.
כאן נמצא המפתח: בסעיף הרלוונטי נכתב כי הבעל יעביר את זכויותיו "על פי הסכם הגירושין". הדיינים שמו לב כי הביטוי "הסכם גירושין" הופיע בגוף ההסכם דווקא בהקשר העברת הדירה, בעוד שבמקומות האחרים נכתב סתם "הסכם". מבחינתם, זו לא היתה מקריות ניסוחית אלא אינדיקציה לכך שהמתנה כרוכה בגירושין עצמם.
בית הדין התרשם שהבעל ביקש באמצעות הדירה לפצות את אשתו על השנים הקשות שחוותה עמו ולאפשר לה ליהנות מהנכס לאחר הפרידה.
בפסק הדין המשלים, הניסוח כבר היה חד במיוחד: מדובר היה בתמורה עבור "השקט הנפשי והשקטת מצפונו" של האיש, מתוך מחשבה שגרושתו תיהנה מהדירה בשארית ימיה. משנפטרה לפני הגט, המטרה הזו לא התממשה.
התוצאה: סעיף העברת מחצית הדירה בוטל. מחצית הנכס נותרה של האיש, והמחצית המקורית של האישה שייכת לעיזבונה וליורשיה בהתאם להכרעת בית המשפט בעניין הצוואה.
ואז נכנסו הנכדים לתמונה
אחרי ערעור לבית הדין הרבני הגדול הוחזר העניין לדיון משלים. בשלב הזה כבר היה ברור מה מונח על הכף: הדירה הישנה עברה פינוי בינוי ובמקומה התקבלו שתי דירות.
בצוואתה של המנוחה, שאושרה בבית המשפט, היא הותירה דירה אחת לבתה העורכת דין ודירה נוספת לשני נכדיה.
האפוטרופסית לדין של הקטינים טענה כי אחד הנכדים, בן 17, היה קרוב מאוד לסבתו, וכי האחר, בן 15, גדל בביתה וראה בה דמות אם.
לדבריה, הסבתא הבטיחה לממן את לימודי הרפואה שלו ולדאוג לו למגורים.
היא אף הציגה בפני בית הדין טענה קשה במיוחד: הסב אמר לכאורה כי נכדיו "מעניינים אותו כקליפת השום". היא הוסיפה וטענה ל"טובת הילד", "מצווה לקיים דברי המת" ולכך שהאב למעשה חי כרווק במשך כ-20 שנה ולכן אין לאפשר לו כעת לסגת מהתחייבותו.
אבל גם הטיעון הזה נדחה.
בית הדין הבהיר כי "טובת הילד" היא עיקרון חשוב, אולם אינה יכולה לייצר זכויות רכושיות שלא היו קיימות מלכתחילה: "אין בטובת הילד כדי ליצור יש מאין, להעביר לבעלותו זכויות ממוניות שאינן שלו".
הדיינים הוסיפו עקיצה חריפה לטענת חוסר תום הלב: לדבריהם, הבת העורכת דין היא שהכינה את הסכם הגירושין שעליו חתם האב, לפי הנטען, "מבלי משים, כנראה בתחנת אוטובוס ברחוב", והיא גם הכינה את צוואת אמה אף כשהיתה מוטבת עיקרית בה ותוך הדרת יורשים אחרים.
על הטענה לחוסר תום לב כתבו: "טענה זו מוטב היה לה שלא תיאמר בנסיבות תיק זה".
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
בסופו של דבר נדחתה בקשת האפוטרופסית, ובית הדין הורה לפעול מיידית למימוש חלקו של האלמן בדירות.
פסק הדין המקורי ניתן בהרכב הדיינים הרב צבי בירנבאום (אב בית הדין), הרב אריה אוריאל והרב נפתלי הייזלר.
הרב בירנבאום הסתייג מאחד הנימוקים ההלכתיים, אך לאחר בחינת יתר הנימוקים הצטרף לתוצאה.
פסק הדין המשלים ניתן בהרכב הרב אריה אוריאל (יו"ר), הרב נפתלי הייזלר והרב בן ציון טופיק.
באי כוח הצדדים:
בהליך המקורי יוצג האלמן על ידי עו"ד גבריאל ישראלי. בפסק הדין המשלים יוצג האלמן על ידי עורכי הדין נעמה כהן־ספראי, גבריאל ישראלי וירדן מצליח הכהן.
האפוטרופסית לדין, שפעלה בשם שני הנכדים הקטינים וביקשה לבטל את פסק הדין, יוצגה על ידי עו"ד גבריאל מויאל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
