תיק שבמרכזו סכסוך משפחתי מר שכלל האשמות בהתעללות, תקיפה, גניבה, התחזות ואפילו "כישוף" – הגיע לסיומו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה.
את התביעה הגישו בנה ושלוש אחיותיה של ל' ז"ל, שמתה בשנת 2021 ממחלת הסרטן בגיל 52.
הנתבעים היו בעלה של המנוחה, בתו ובת-זוגו החדשה.
השופטת נאוה גדיש קבעה, כי אף שההליך חשף כאב, כעס וקרע עמוק בין מי שבעבר התנהגו כמשפחה אחת, התובעים לא הוכיחו את העילות המשפטיות שעליהן ביססו את דרישתם הכספית.
המנוחה ובן-זוגה ניהלו קשר במשך כשמונה שנים ונישאו כשנה וחצי לפני מותה. לפי פסק הדין, במשך שנים היו היחסים טובים, וגם הקשר בין הנתבע לבין בנה של המנוחה היה קרוב. הנתבע אף כינה אותו "בני" ואת ילדיו "נכדיי".
המשבר החל בזמן מחלתה. בן הזוג טען כי עיקר נטל הטיפול נפל עליו וכי בני משפחתה של המנוחה לא סייעו מספיק. לאחר מותה הפך המתח לעימות גלוי.
בני המשפחה ביקשו לשבת שבעה בדירה שבה התגוררה המנוחה עם בעלה, אלא שהנתבע הקים מחוץ לבניין סוכת אבלים ואף שכר מועדון סמוך.
התובעים טענו כי נמנעה מהם גישה חופשית לדירה הממוזגת, לשירותים ולחפציה של המנוחה, וכי נאלצו לשבת בחום ובחוסר פרטיות.
אחת האחיות אף טענה כי היא ובנה הפעוט סבלו מהתייבשות.
הנתבע טען מנגד כי איפשר כניסה לבית עד שגילה לדבריו כי אנשים מסתובבים בחדר השינה ונוטלים חפצים.
הסכסוך הידרדר לתלונות במשטרה ולבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת.
תחילה ניתן צו במעמד צד אחד, ובהמשך הסכימו הצדדים להאריכו לחצי שנה ולהפוך אותו להדדי.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
זה לא ילד, זו מפלצת
אחד החלקים הצבעוניים בתביעה עסק בהודעות קוליות ובשיחות שבהן השתלח הנתבע בבנה של המנוחה. בין היתר תועד אומר:
"הוא לא אדם, יש לו את היצר הרע בצורה קטלנית",
"הוא מתנהג כחיית אדם",
"אני לא יודע איזה ילד יצא לה, זה לא ילד, זו מפלצת".
בשיחה אחרת יוחסו לו האמירות כי לבן "יש עצבים כמו לאבא שלו", שנשלח לטיפולים פסיכולוגיים וכי נהג באלימות כלפי אשתו.
התובעים דרשו מאות אלפי שקלים בגין לשון הרע.
השופטת גדיש קבעה כי מדובר בביטויים "אומללים" ופוגעניים, שמוטב היה שלא ייאמרו, אולם בחנה אותם בהקשר שבו נאמרו – ימים ספורים לאחר מות המנוחה, בעיצומו של אבל וסכסוך קשה.
לדברי השופטת, "לא כל גידוף ייחשב כלשון הרע", ויש לבדוק אם הדברים נאמרו ב"עידנא דריתחא" ובסערת רגשות.
השופטת הוסיפה כי אין למהר ולהפוך כל קללה או עלבון לעילת תביעה, והזכירה את האמרה: "אין אדם נתפס בשעת צערו". עוד ציינה כי התובעים הגישו תמלולים חלקיים ולא את ההקלטות המלאות, באופן שחיזק את טענת הנתבע כי דבריו הוצאו מהקשרם.
הטלפון של המנוחה והזכות לפרטיות
הנתבע התנגד לשימוש בהתכתבויות הפרטיות בינו לבין אשתו המנוחה, אשר הוצאו ממכשיר הטלפון שלה לאחר מותה.
השופטת קבעה כי התכתבות בין בני זוג היא עניין פרטי, וכי הזכות לפרטיות אינה נעלמת עם המוות. עם זאת, מאחר שבנה של המנוחה היה יורשה העיקרי וקיבל לידיו את הטלפון, נקבע כי השימוש בהתכתבויות אינו מהווה פגיעה אסורה בפרטיות.
גם טענת "האזנת הסתר" נדחתה, משום שהעיון בהודעות לא נעשה בזמן אמת.
אחת האחיות טענה כי במהלך ויכוח בבית החולים התנפל עליה הנתבע ובעט בה שוב ושוב.
הנתבע טען כי ניסה לפתוח דלת שנחסמה, וייתכן שהדלת פגעה בה.
בית המשפט לא האמין לגרסת התקיפה. השופטת הדגישה כי האירוע התרחש, לפי הנטען, מול אנשי צוות רפואי, אך איש מהם לא זומן להעיד.
גם גרסת האחות השתנתה: בתצהיר תיארה בעיטות חוזרות, ואילו בחקירה אמרה שהנתבע "הרים עליה רגל".
לכך הצטרפה העובדה שהתלונה במשטרה הוגשה כחצי שנה לאחר האירוע.
הארון נמכר ב 800 שקל, הכלב הוזכר בצוואה
בני המשפחה טענו כי הנתבע מכר את מיטלטלי המנוחה, העלים תכשיטים ואף מכר את כלבה. השופטת קבעה כי הטענות לא הוכחו וכי חלקן התבססו על "חשד" בלבד.
בפסק הדין התברר כי ארון בגדים אכן פורסם בפייסבוק בידי בתו של הנתבע ונמכר תמורת 800 שקל. אלא שבצוואת המנוחה נקבע כי הרהיטים, הרכב והכלב יעברו לבן זוגה. לבנה ניתנה אפשרות לבקש פריט מסוים, אך לא הוצגה פנייה כזו.
גם הטענה כי בת הזוג החדשה התחזתה למנוחה לצורך קבלת הנחה בבית מלון לא הוכחה.
אשר לטענת ה"כישוף", שהתבססה על חלום שבו סיפר הנתבע כי המנוחה הופיעה בפניו, ואף קם בבוקר ומצא "סימנים" שהחלום היה ממשי, כתבה השופטת כי הניסיון לעורר גיחוך מאופן התמודדותו עם האובדן היה מצער.
"תביעה שלא הוכחה"
השופטת מתחה ביקורת על הניסיון לצייר את הנתבע כמי שניצל את המנוחה או לא אהב אותה. לדבריה, ההתכתבויות הצביעו דווקא על קשר של אהבה וקרבה, ועל שיתוף פעולה "מעורר השראה" בינו לבין בנה בתחילת המחלה.
"הניסיון של התובעים להפחית במשמעות הקשר בין המנוחה לבין הנתבע פגע לא רק בנתבע, כפי שהתכוונו, אלא גם בכבודה של המנוחה", נקבע.
ביקורת חריפה במיוחד נמתחה על צירופן של בת הנתבע ושל זוגתו החדשה לתביעה. ביחס אליה נקבע כי למעשה לא הועלתה נגדה כל טענה, ובסוף ההליך אף ביקשו התובעים "לגרוע אותה".
השופטת התרשמה כי ההחלטה לתבוע את השתיים נבעה מ"מניעים פסולים ולא ענייניים".
בסופו של דבר נדחתה התביעה על כל ראשיה. התובעים חויבו, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט של 150 אלף שקל – 70 אלף לבן הזוג ו-40 אלף לכל אחת משתי הנתבעות הנוספות.
המסר שסיים את פסק הדין היה חד: תביעות ענק אינן תחליף לראיות, ודיני הנזיקין אינם כלי לסגירת חשבונות משפחתיים. תג המחיר במקרה הזה עמד על 150 אלף שקל הוצאות.
ב"כ התובעים: עו"ד אהב כהן.
ב"כ הנתבעים: עו"ד נועם פרץ.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
