במשך שמונה שנים ניהלה אלמנתו של הרב המנוח מאבק נגד ההקדש שבעלה הקים והקדיש אליו את כל רכושו. לאחר שהמאבק הסתיים והצוואה אושרה, היא חזרה לאותו הקדש והפעם כדי לדרוש ממנו לממן עבורה טיפולי שיניים פרטיים, החלפת ריהוט, נסיעות במוניות, עובדת זרה והוצאות נוספות.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים לא התרשם. בהחלטה מקיפה המשתרעת על פני עשרות עמודים דחו הדיינים הרב אברהם מאיר שלוש, הרב ציון לוז-אילוז והרב משה אמסלם את הערעור וקבעו, כי ההקדש ימשיך לשלם לאלמנה מזונות חודשיים – אך לא יישא בהוצאות החריגות שביקשה.
עוד לפני הנישואים, חתמו בני הזוג על הסכם ממון חריג. הרב הבהיר, כי כל רכושו יוקדש לאחר מותו לטובת מוסדות העדה הבוכרית, ובמקביל התחייב לדאוג לרעייתו "לכלכלתה, רפואתה ולכל צרכיה" גם לאחר פטירתו.
אלא שלאחר מותו בשנת 2016, הצטרפה האלמנה לקרובי משפחה שניסו לבטל את ההקדש ואת הצוואה. בית הדין הזכיר, כי היא עשתה זאת אף שידעה על כוונת בעלה עוד לפני החתונה ואף התייצבה לצדו כשהקים את ההקדש.
רק לאחר שמוצו ההליכים והצוואה אושרה, חזרה לדרוש כספים מאותו הקדש.
הדיינים ראו בכך נתון משמעותי. כבר בעבר העיר בית הדין, כי "צריך לדאוג לאלמנה, אבל אם האלמנה במעשיה או מחדליה יכולה לגרום נזק להקדש – לא ניתן לכך יד".
"אין לדבר סוף"
בבקשתה האחרונה דרשה האלמנה מימון של טיפולי שיניים אצל רופא פרטי, שטיפל בה עוד בחיי בעלה, החלפת ריהוט, נסיעות במוניות, עובדת זרה והוצאות רפואיות נוספות. בנוסף, ביקשה שלא לקזז מהמזונות את הפנסיה וקצבאות השארים שהיא מקבלת.
אלא שהדיינים הזכירו, כי זו אינה הפעם הראשונה שהיא מבקשת להגדיל את התמיכה הכספית. לאורך השנים ביקשה, לסירוגין, מזונות של 21,000 ש', אחר כך 15,000, בהמשך 18,000, ולבסוף 18,564 ש'. באחת הבקשות, אף כללה טיסות לחו"ל, נופש פעמיים בשנה, הצגות ובילויים כחלק מהוצאות המחיה המבוקשות.
הדיין הרב אברהם מאיר שלוש, שכתב את חוות הדעת המרכזית, קבע כי התחייבות לדאוג ל"כל צרכיה" אינה יכולה להתפרש כהתחייבות בלתי מוגבלת. "התחייבות לדאוג לכל צרכי המערערת הינה בכלל אלו דברים שאין להם שיעור."
לדבריו, המנוח גם טרח לפרט בהסכם מה היו הכנסותיו החודשיות ולכן ברור שהתכוון להגביל את היקף ההתחייבות.
בהמשך, עבר הרב שלוש למתקפה חריפה על התנהלות האלמנה: "הרואה יראה את בקשות המבקשת המתהפכות… לבית הדין נראה ברור שאף המנוח לא התכוון להוצאות ובקשות מסוג זה."
עוד צוין כי האלמנה כבר קיבלה כ-400 אלף שקל בגין כתובתה ואם בחרה להעביר את נכסיה לילדיה – אין בכך כדי להגדיל את חיובי ההקדש.
מחלוקת משפטית נדירה
למרות ההסכמה על התוצאה, התגלתה מחלוקת מעניינת בין שניים משלושת הדיינים.
הרב ציון לוז-אילוז הסכים שיש לדחות את הערעור, אך חלק כמעט לחלוטין על הנימוק המרכזי של עמיתו.
בעוד שלדעת הרב שלוש ההתחייבות של המנוח מוגבלת מטבעה, סבר הרב לוז כי דווקא מדובר בהתחייבות תקפה ומחייבת, בין היתר משום שקיבלה תוקף של פסק דין כבר בשנת 2004. "אם באנו לבטל התחייבות שכזו לאחר אשרורה על ידי בית דין, אם כן מה יפה כוח בית דין, אתמהא!!", כתב בחריפות.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
בסופו של דבר הגיע גם הוא לאותה מסקנה: אין מקום להגדיל את חיובי ההקדש, משום שהמזונות שנפסקו בעבר כבר הפכו לחלוטים ובית הדין האזורי קבע אותם במסגרת פשרה מאוזנת.
הרב משה אמסלם הצטרף לתוצאה וציין כי לא מצא כל עילה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, שלדבריו פעל "בעין טובה ורחבה… בדרך הפשרה ולפנים משורת הדין".
סוף פסוק: הערעור נדחה.
האלמנה תמשיך לקבל מזונות חודשיים בסך 8,500 ש', אך ההקדש לא יממן עבורה רופא שיניים פרטי, ריהוט חדש, נסיעות במוניות או הוצאות חריגות אחרות. בנוסף היא תידרש להשיב להקדש 3,200 שקל שקיבלה כמקדמה לצורך העסקת עובדת זרה.
למרות דחיית הערעור, בית הדין נמנע מלחייב אותה בהוצאות.
ב"כ האלמנה: טו"ר יהושע זאב זנד
ב"כ נאמני הקדש הרב המנוח: עורכי הדין יוסף שחור, אברהם יצחק וייס ומשה פוגל
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
