"חבר, רוצח" עלתה לנטפליקס בשקט יחסי, אך מהר מאוד הפכה לשיחת היום. הסיבה: מדובר בסדרת דוקו-פשע דנית חדשה, שלשם שינוי לא עוסקת רק בפשע מחריד, אלא בשאלות שרודפות את כולנו:
האם אנחנו באמת מכירים את האנשים הקרובים אלינו ביותר?
איך ייתכן שהאדם הכי קרוב אלינו, זה שצחקנו אתו אתמול בפאב, מסתיר מאחורי העיניים שד רצחני?
ואכן, "חבר, רוצח" הוא שיעור כואב בפסיכולוגיה של הבגידה.
כדי להבין את "חבר, רוצח", חייבים לחזור לליל ה-10 ביולי 2016 בקורסור, עיירת חוף ציורית במערב דנמרק, השוכנת בקצה המזרחי של גשר החגורה הגדולה באי זילנד במערב דנמרק. קורסור ידועה בנמל שלה, בקרבתה לחופים ובאתרים היסטוריים כמו מבצר קורסור.
גם קהילת קורסור נחשבת למלוכדת ומגובשת מאד. הילדות שם בטוחה ומוגנת כמו בקיבוץ, ואי אפשר לצאת שם לטיול בלי לפגוש מישהו שאתה מכיר או שיש לך קשר אליו.
במוקד הדוקו הזה אמילי מנג, נערה בת 17 מקורסור שנפרדת מחברותיה בתחנת הרכבת ומתחילה לצעוד הביתה, אך מעולם לא הגיעה. במשך חודשים, דנמרק כולה עצרה את נשימתה; מתנדבים סרקו יערות, נהרות, רחובות וחצרות בתים. המשטרה הפכה כל אבן, והמצוד אחריה נחשב לגדול ביותר בתולדות דנמרק לדורותיה, אבל רק בערב חג המולד נמצאה גופתה על דשא ליד אחד מאגמי האי זילנד.
ב-24 בדצמבר 2016, כמה שעות לפני ארוחת חג המולד, זוג הורים ובתם יצאו לטיול בשמורת הטבע גבעת רגנמרק שבמרכז האי. כשהם כבר היו בדרכם חזרה למכונית, האימא ראתה לפתע על הדשא משהו שלא אמור להיות שם, ומשהו שבתה לא צריכה לראות. כשהתקרבה, ראתה רגל אנושית מטווס אפס. הדבר הראשון שעשתה זה להתקשר למשטרה, שקבעה שיש חשד לרצח, וגם חשד שהגופה היתה במים במשך זמן רב.
הגופה נשלחה למכון לרפואה משפטית לנתיחה לאחר המוות, כדי לקבוע את המגדר וסיבת המוות. באותו יום כבר כונסה מסיבת עיתונאים עצובה שבה השוטרים הצהירו שגופתה של אמילי מנג זוהתה בוודאות של מאה אחוז, והלווייתה, בדמות תהלוכת לפידים באורך של קילומטרים, צעדה מתחנת הרכבת ברוקסור לכנסיית סנט פול.
ג'יין ולסטד, שארגנה את ההלוויה ההמונית, טוענת שרצתה שכל דנמרק תבוא לחלוק לאמילי מנג כבוד אחרון. "אף אחד לא בא מתוך סקרנות. היתה כנות, חמלה עזה ואבל עמוק".
"זה יפה שאדם אחד יכול להיות כל כך משמעותי, לכל כך הרבה אנשים שלא הכירו אותו", אומרת אנה הלברג, הכומרה (הטיה נשית של המילה כומר) של קורסור.
"כשאני צוללת לזיכרונות האלה לאחור, זה נראה לי סוריאליסטי לחלוטין, שהאדם שפחדתי ממנו בחוץ, ישב ממש לידי", אומרת אמנדה קהרסט, חברתו הקרובה של הרוצח.
במשך שבע שנים נותר תיק הרצח פתוח כפצע מדמם בלב החברה הדנית, עד שבשנת 2023, מקרה חטיפה נוסף של נערה בת 13, הוביל את המשטרה לביתו של פיליפ פטריק וסט. שם, בתוך המרתף שלו, נחשפה האמת המצמררת: לא רק שהוא החוטף הנוכחי, הוא הרוצח של אמילי מנג.
אבל דווקא בנקודה הזאת – "חבר, רוצח" בוחרת לא ללכת במסלול הרגיל של סדרות "פשע אמיתי" (True Crime) שטאנציות-סטנדרטיות. היא לא מתמקדת רק בבלשים או ברוצח עצמו.
האנטומיה של העיוורון
בסיפורים על רוצחים סדרתיים בז'אנר ה"פשע אמיתי", הצופים בדרך כלל מקבלים את נקודת המבט של החוקרים או של משפחות הקורבנות. אבל "חבר, רוצח" בוחרת בזווית אחרת, מטרידה הרבה יותר: הזווית של החברים הכי קרובים.
הסדרה מלווה שלושה חברים קרובים של פיליפ: אמנדה, ניקלאס וקירי. הם לא היו "מכרים רחוקים", הם היו החבורה שלו. הם יצאו אתו לחופשות, חלקו אתו סודות אינטימיים והוא היה חלק בלתי נפרד מחייהם בזמן שביצע את הפשעים הנוראים והמזוויעים ביותר.
כוחה של הסדרה טמון בעדויות החברים. הם לא מנסים להצטדק, אלא מתעמתים עם האשמה הנוראה: "איך לא ראינו?".
דרך ראיונות אינטימיים ושחזורים, הסדרה חושפת את דמותו של פיליפ – אדם שנראה, לכאורה, נורמטיבי לחלוטין. בחור נחמד וחביב, אולי קצת שקט, אבל כזה שמשתלב היטב בנוף.
העובדה הזו היא שהופכת את הסדרה למותחת ומרתקת כל כך, ומערערת קשות את תחושת הביטחון שלנו באנשים שאנחנו מכירים.
אמנדה, אחת החברות והמתראיינת המרכזית בסדרה, מתארת רגעים בהם פיליפ דיבר איתם על הרצח של אמילי מנג, כשהנושא עלה בחדשות. הוא הביע זעזוע והשתתף בצער. הדיסוננס הזה, בין החבר המנחם, לרוצח שביצע את המעשה, הוא לב לבה של הסדרה.
שלושה פרקים של התפרקות נפשית
הסדרה מחולקת לשלושה חלקים. כל אחד מהם מוסיף נדבך נוסף לטרגדיה.
הפרק הראשון – השבר. הרגע שבו החברים מקבלים את הבשורה על המעצר, השוק הראשוני והסירוב להאמין ש"פיליפ שלנו" מסוגל לכך.
הפרק השני – החיפוש לאחור. החברים עוברים על הודעות וואטסאפ, תמונות וזיכרונות, ומחפשים בנרות רמזים שפספסו. כאן הסדרה הופכת למחקר פסיכולוגי מרתק על היכולת האנושית להדחיק דברים שלא מסתדרים לנו עם המציאות.
הפרק השלישי – ההשלמה והצדק. מפגש עם העובדות היבשות בבית המשפט והניסיון לבנות חיים חדשים, כשהאמון בבני אדם נסדק לנצח.
בימוי הסדרה שומר על איפוק. אין כאן שימוש במוזיקה דרמטית מדי, או בצילומים גרפיים של זירות רצח. במקום זה המצלמה מתמקדת בפנים של החברים. השתיקות שלהם, המבטים המושפלים והדמעות שנבלעות – אלו הרגעים הכי חזקים, ונופיה הצוננים של דנמרק משמשים רקע מושלם לתחושת הניכור והבדידות שחשים החברים לאחר הגילוי.
"חבר, רוצח" היא לא סדרה לבעלי לב חלש, ולא בגלל האלימות שרובה נותרת מחוץ למסך, אלא בגלל האימה הקיומית שהיא מעוררת מתחת לפני השטח.
היא שואלת אותנו: "מי באמת יושב לידכם עכשיו?". מלמדת אותנו על "הבנאליות של הרשע".
רשע לא תמיד נראה כמו מפלצת מהסרטים. לפעמים הוא לובש חולצת פלנל, שותה בירה בערב שישי ומחייך חיוך ביישני.
הארכיטקטורה של הרוע השקט
הלב הפועם של הסדרה הוא אמנדה, ניקלאס וקירי – הצעירים הנורמטיביים שיצאו עם הרוצח למסיבות, אכלו אתו ארוחות ערב וראו בו עמוד תווך חברתי.
הצופה נחשף לסרטוני טלפון ממסיבות רועשות, תמונות מחופשות ושיחות וואטסאפ יומיומיות. הדיסוננס בלתי נתפס: בסצנה אחת אנחנו רואים את פיליפ צוחק ומחבק את חבריו, ובסצנה הבאה המנחה מזכירה לנו שבאותם רגעים ממש, הוא כבר היה רוצח קר לב שהסתיר גופה ביער.
זוהי בגידה מסוג אחר. לא בגידה רומנטית או עסקית, אלא בגידה באמון הבסיסי ביותר ביכולת שלנו לקרוא בני אדם. "איך לא ראינו?", שואלת אמנדה בדמעות והשאלה הזו מהדהדת לאורך כל שלושת הפרקים.
הסדרה משתמשת בראיונות עם פסיכולוגים קרימינליים כדי להסביר את המושג "מידור פסיכולוגי" – היכולת המבעיתה של רוצחים מסוימים להפריד לחלוטין בין חיי היומיום הנורמטיביים לבין הדחפים האפלים שלהם.
אחד הרגעים המצמררים בסדרה הוא כשהחברים נזכרים איך פיליפ השתתף בשיחות על היעלמותה של אמילי מנג, הביע אמפתיה, תהה מי יכול לעשות דבר כזה נורא, ואולי אפילו עזר בחיפושים.
המניפולציה הזאת שמתגלה בדיעבד, הופכת את הפשע שלו ליותר מסתם רצח; זהו מעשה של התעללות רגשית מתמשכת בסביבתו.
אסתטיקה של מועקה
היוצרים הדנים של הסדרה השתמשו בשפה ויזואלית ששואלת אלמנטים מז'אנר ה"נורדיק נואר": תת־ז’אנר של דרמות פשע שמקורו במדינות סקנדינביה (דנמרק, שוודיה, נורווגיה, איסלנד). מדובר בשפה וסגנון ייחודיים מאוד, אסתטית ורעיונית, בדרמות פשע ריאליסטיות, קודרות ואיטיות, המשלבות חקירה פלילית וביקורת חברתית עמוקה, המתאפיינת חזותית בצבעים קודרים, אור טבעי, הרבה שתיקות, מרחבים פתוחים ותחושת בידוד וניכור.
הצילומים של נופי דנמרק הקרירים, האפורים והשקטים, מקבלים משמעות מאיימת. השקט של העיירה קורסור הופך לדמות בפני עצמה, מקום שבו כולם מכירים את כולם, ודווקא בגלל זה, מקום שבו הכי קל להסתתר.
העריכה של "חבר, רוצח" היא מלאכת מחשבת. היא נמנעת משימוש בצילומי זוועה מיותרים ובמקום זאת מתמקדת בפניהם של המרואיינים. המצלמה שנשארת על אמנדה או ניקלאס ברגעי השתיקה, מאפשרת לצופה להרגיש את כובד האשמה הלא-מוצדקת שהם נושאים על גבם.
לכתבות על סדרות וסרטי פשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
מעבר לחרדה, הסדרה מציעה מסר של חמלה. היא קוראת לנו לא לשפוט את אלו שנפלו קורבן להונאה רגשית כל כך עמוקה. בסופו של דבר, זוהי עדות לכך שהרוע אינו תמיד לובש מסיכה מפחידה. לפעמים הוא לובש חיוך מוכר ומזמין אותנו להצטרף אליו למסיבה.
למי שמחפש דוקו עם עומק פסיכולוגי, שמכבד את הקורבנות ולא הופך את הרוצח ל"כוכב", "חבר, רוצח" היא צפיית חובה. היא מזכירה לנו שהאמת היא לעיתים קרובות הרבה יותר מוזרה ומפחידה מכל סרט מתח דמיוני.
"חבר, רוצח".
A Friend, A Murderer
שלושה פרקים
נטפליקס.
במאי: כריסטיאן דייקז'יר.
