יש ניסויים פסיכולוגיים שהופכים לאגדה, ויש כאלה שהופכים לסיוט. ניסוי הכלא של אוניברסיטת סטנפורד שנערך בקיץ 1971 בהנהגתו של הפסיכולוג ד"ר פיליפ זימברדו, שייך לשתי הקטגוריות. תוך שישה ימים בלבד הפכו סטודנטים צעירים, שנבחרו בקפידה אחרי שעברו בדיקות פסיכולוגיות, לסוהרים שהפעילו כוח והשפלה, ולאסירים ששקעו במצוקה נפשית מייסרת. הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, הופסק בבהילות והפך לאחד המחקרים המפורסמים והשנויים במחלוקת בתולדות הפסיכולוגיה החברתית.
אחרי יותר מ-50 שנה חוזרת נטפליקס לניסוי המכונן בסדרה התיעודית-ניסויית "בחזרה לניסוי הכלא של סטנפורד". 30 משתתפים נכנסים לבית סוהר אמיתי, מקבלים תפקידים של סוהרים ואסירים, ומעמידים שוב למבחן את השאלה שמלווה את המחקר המקורי: האם אנשים רגילים מסוגלים להפוך לאכזריים כשמעניקים להם כוח, או שמא גם בתוך מערכת היררכית ודכאנית אפשר לשמור על מצפון, אמפתיה ואנושיות?
אלא שהפעם מדובר בהרבה יותר משחזור טלוויזיוני של ניסוי מפורסם. הסדרה מבקשת לבדוק מה למדנו מאז שנות ה-70 על כוח, ציות, השפעה קבוצתית, השפלה ומנגנוני שליטה. היא גם מציבה מראה בפני הצופים: האם אנחנו באמת יודעים איך היינו מתנהגים אילו היינו מקבלים מפתחות לתא המעצר, או אילו היו סוגרים אותנו מאחורי סורג ובריח?
כדי להבין את חשיבות הסדרה החדשה, צריך לחזור לאוגוסט 1971. ד"ר זימברדו, פסיכולוג מאוניברסיטת סטנפורד, ביקש לבדוק איך משפיעים תפקידי סוהר ואסיר על התנהגותם של אנשים נורמטיביים. באותה תקופה התמודדה ארה"ב עם משברים קשים במערכת הכליאה, התפרעויות בבתי סוהר, אלימות מצד סוהרים ואסירים, ושאלות ציבוריות על התנאים בהם מוחזקים בני אדם מאחורי סורג ובריח.
זימברדו פרסם מודעה בעיתון מקומי, שבה חיפש סטודנטים גברים להשתתפות במחקר פסיכולוגי על חיי הכלא. המשתתפים שנבחרו עברו בדיקות כדי לוודא שהם בריאים מבחינה גופנית ונפשית ולא בעלי נטיות אנטי-חברתיות מובהקות. הם קיבלו 15 דולר ליום והיו אמורים להשתתף בניסוי במשך שבוע עד שבועיים. בסופו של תהליך הגיוס נבחרו 24 צעירים, שחולקו באקראי לשתי קבוצות: סוהרים ואסירים.
לכתבות על סדרות וסרטי פשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
במרתף בניין הפסיכולוגיה באוניברסיטה הוקם בית סוהר מאולתר, עם תאים, מסדרונות, חצר ומתקן לבידוד. האסירים נעצרו בבתיהם על ידי שוטרים אמיתיים מפאלו אלטו, עברו הליך מעצר שכלל אזיקים, חיפוש וצילום, הועברו לתחנת משטרה ומשם הובאו כשהם מכוסי עיניים לכלא המאולתר.
הסוהרים קיבלו מדים, אלות ומשקפי שמש שהסתירו את עיניהם. האסירים איבדו את שמותיהם והפכו למספרים. הם חויבו ללבוש חלוקים, לענוד שרשרת סביב הקרסול ולציית להוראות הסוהרים.
ההפרדה בין שתי הקבוצות לא היתה רק טכנית. היא נועדה ליצור היררכיה ברורה: צד אחד מחזיק בסמכות, בציוד וביכולת להעניש, ואילו הצד האחר תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של הצד הראשון.
זימברדו ביקש לבדוק איך אנשים מגיבים כשהם נכנסים לתפקיד חברתי בעל משמעות ברורה, וכיצד הסביבה המוסדית משפיעה על התנהגותם. אלא שהתוצאות היו הרבה יותר קיצוניות ממה שציפה ודמיין.
חומות של חוסר אונים
כבר בלילה הראשון החלו הסוהרים לערוך ספירות ליליות, להעיר את האסירים, להעמיד אותם במבחני ציות ולהטיל עליהם עונשים על הפרת כללים. בתחילה נראו המעשים כמו משחק תפקידים, אבל בהדרגה הפכו חלק מהסוהרים לאגרסיביים ומשפילים יותר.
האסירים מצדם ניסו להתנגד. הם הסירו את המספרים מבגדיהם, חסמו את דלתות התאים במיטותיהם והתעמתו עם הסוהרים. בתגובה השתמשו הסוהרים באמצעים שנועדו לשבור את ההתנגדות, ובהם ענישה קולקטיבית, שלילת זכויות, בידוד והשפלה.
אחד הסוהרים, שקיבל את הכינוי ג'ון וויין, בלט בהתנהגות אכזרית במיוחד. הוא עודד את חבריו להחמיר את היחס לאסירים והפך את השליטה בהם למעין תחרות של יצירתיות בהשפלה.
במקביל החלו האסירים להראות סימני מצוקה נפשית. חלקם בכו, אחרים הפגינו חרדה, זעם ודיכאון. כמה משתתפים נאלצו לעזוב את הניסוי מוקדם מהמתוכנן.
אחד האירועים המזוהים ביותר עם הניסוי התרחש כשאסיר שמספרו 819 התמוטט נפשית אחרי שהסוהרים אילצו את שאר האסירים לקרוא נגדו קריאות גנאי. הוא פרץ בבכי בלתי נשלט והתקשה להתמודד עם ההשפלה.
זימברדו עצמו, שהיה אמור לשמש חוקר אובייקטיבי, נשאב בהדרגה לתפקיד מנהל הכלא. הוא החל לחשוב במונחים של שמירה על הסדר, מניעת בריחות והמשך קיומו של המתקן, במקום לבחון את המתרחש מנקודת מבטו של חוקר חיצוני.
מי שהחזירה אותו למציאות היתה כריסטינה מסלאך, חוקרת פסיכולוגיה שהגיעה לבקר במתקן. היא נחרדה מהיחס לאסירים ומהמצב הנפשי אליו נקלעו המשתתפים. העימות שלה עם זימברדו גרם לו להבין שהניסוי יצא משליטה. ביום השישי הוא הופסק.
האם המערכת הופכת אנשים למפלצות?
המסקנה המקורית של זימברדו היתה מטלטלת: האישיות של האדם לא בהכרח קובעת איך יתנהג, אלא המערכת שאליה הוא נכנס. במילים אחרות, אנשים נורמטיביים יכולים להפוך לאכזריים כשהם מקבלים סמכות, מעמד וכוח במסגרת מוסדית המאפשרת להם לפעול ללא פיקוח מספק. מנגד, אנשים שנשללת מהם השליטה על חייהם עלולים להפנים את מעמדם הנחות ולהגיע למצב של חוסר אונים.
זוהי תפיסה סוציולוגית ופסיכולוגית חשובה, משום שהיא מעבירה חלק ניכר מהדיון באלימות מהאדם הבודד אל המבנה החברתי. במקום לשאול רק מדוע סוהר מסוים מתעלל באסיר, צריך לשאול איזה תנאים מאפשרים את ההתעללות: מי מפקח על הסוהרים? כיצד מוגדרות סמכויותיהם? מהי התרבות הארגונית? האם קיימת ענישה על חריגה מהנהלים? וגם: האם המערכת מעודדת ציות עיוור?
התובנה הזאת רלוונטית לא רק לבתי סוהר. היא נוגעת לכל המוסדות הטוטאליים: צבא, משטרה, מוסדות פסיכיאטריים, בתי חולים, קיבוצים, מקומות עבודה וכל ארגון שבו קיימת היררכיה ברורה בין בעלי סמכות לבין מי שכפופים להם.
אבל חשוב להדגיש: הניסוי המקורי לא נחשב כיום למחקר מדעי נטול פגמים. חוקרים הצביעו לאורך השנים על בעיות מתודולוגיות משמעותיות, ובהן ההנחיות שקיבלו הסוהרים, הציפיות שהועברו אליהם מצד צוות המחקר והאפשרות שחלק מהמשתתפים פשוט ניסו למלא את התפקיד שחשבו שמצפים מהם למלא. המחקר גם היה קטן מאוד, נמשך שישה ימים בלבד ולא כלל קבוצת ביקורת מספקת.
במאמר מדעי שפרסם החוקר תיבו לה טקסייה ב-2019, הוצגו ממצאים מארכיוני הניסוי ומראיונות עם משתתפים, שהטילו ספק בתיאור המקובל שלפיו הסוהרים הפכו באורח ספונטני לאכזריים רק בגלל התפקיד שקיבלו.
גם מחקרו של ג'ארד ברטלס מ-2019 בחן את ההנחיות שניתנו לסוהרים והראה כי הן עשויות היו לעודד התנהגות עוינת ומדכאת. כלומר, ייתכן שהניסוי לא הוכיח רק את כוחם של תפקידים חברתיים, אלא גם את כוחם של החוקרים עצמם בעיצוב ההתנהגות שהם מבקשים לחקור.
מאחורי סורגים אמיתיים
מדוע חזרו לניסוי דווקא עכשיו? כאן נכנסת הסדרה החדשה של נטפליקס. הפעם לא מדובר בהחלטה של סטנפורד לשחזר את המחקר. הסדרה היא הפקה עצמאית של נטפליקס וחברת Alfred Street Industries, היא לא קשורה לאוניברסיטה, היא לא בחסותה ולא מאושרת על ידי זימברדו (שנפטר ב-2024) או בעיזבונו.
היוצרים ביקשו לבחון מחדש את השאלה שהעלה הניסוי המקורי, אבל באמצעות כלים עכשוויים, אוכלוסייה מגוונת יותר ופיקוח אתי הדוק יותר. הפעם השתתפו בניסוי 30 אנשים, גברים ונשים, מרקעים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שונים. הם נכנסו לאגף שהוצא משימוש במתקן כליאה במחוז צ'רוקי במדינת ג'ורג'יה, והתחלקו לקבוצות של סוהרים ואסירים.
גם הפעם המשתתפים קיבלו תשלום עבור השתתפותם בניסוי, אך המפיקים לא חשפו את הסכום המדויק ששולם לכל משתתף.
בניגוד לניסוי המקורי, שבו השתתפו בעיקר סטודנטים צעירים, כאן מדובר באנשים בעלי ניסיון חיים מגוון, ביניהם "האסירים" הבאים:
לארי פוי, עבריין לשעבר ונשפן זכוכית בהווה.
ג'ושוע פדילה, דוגמן ומאמן כושר.
ג'ף קוק, איש מכירות.
פיט זרמבה, מורה להיסטוריה.
ג'קסון שארפ, משפיען ברשתות חברתיות.
בין הסוהרים:
כריס לי, איש עסקים מצליח.
קיאנה גאונה, מנהלת מדיה חברתית.
שאבונה ג'פרסון, מאבטחת.
הבחירה בבית כלא אמיתי, ולא בתפאורה שנבנתה באולפן, נועדה להעניק לניסוי תחושה אותנטית יותר. המשתתפים גם נחשפים לקולותיהם של אסירים אמיתיים המוחזקים בחלק אחר של הכלא. ההבדל הזה הוא לא קוסמטי. הוא נועד להזכיר למשתתפים שהמשחק שהם עומדים לשחק אינו המציאות של מיליוני אנשים הכלואים בבתי סוהר ברחבי העולם.
מיקרוקוסמוס אמריקאי
לצד המשתתפים הציבה ההפקה צוות של שלושה מומחים מתחומים שונים, ביניהם ד"ר אליסון ווד ברוקס, חוקרת התנהגות ומרצה בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, המביאה את נקודת המבט של הפסיכולוגיה ההתנהגותית. היא מתעניינת באופן שבו אנשים מגיבים ללחץ חברתי, איך הם משנים את התנהגותם בהתאם לסביבה, ומה קורה כשהם נדרשים לקבל החלטות בתוך מערכת שמכתיבה להם תפקיד ברור.
לצדה נמצא העיתונאי טרימיין לי, זוכה פרס פוליצר, שהקריירה שלו עוסקת בסיפורים חברתיים, במערכת המשפט האמריקאית, באי-שוויון וביחסי כוח. לי מביא לניסוי שאלה רחבה יותר: האם אפשר באמת להפריד בין ההתנהגות האישית של משתתף לבין החברה ממנה הגיע? האם היחס לאסירים מושפע גם ממעמד, גזע, רקע כלכלי, דעות קדומות וניסיון חיים? הפרספקטיבה העיתונאית שלו מאפשרת להסתכל על המתרחש לא רק כעל ניסוי פסיכולוגי, אלא גם כמיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית.
הדמות השלישית היא מייקל קנטרל, קצין לשעבר בשירות בתי הסוהר הפדרלי, עם יותר מ-30 שנות ניסיון בבתי כלא, המביא את נקודת המבט של אחד שמכיר את המציאות מחוץ למעבדה.
בעוד שברוקס בוחנת את הפסיכולוגיה של המשתתפים ולי את ההקשרים החברתיים, קנטרל יודע איך נראים בתי סוהר אמיתיים, מהי משמעותה של סמכות סוהר, איך מתפתחת תרבות ארגונית ומה עלול לקרות כשהגבולות בין שמירה על סדר לבין הפעלת כוח מיטשטשים. הניסיון שלו חיוני במיוחד בגלל שהוא מאפשר להבחין בין התנהגות שנראית דרמטית על המסך לבין פרקטיקות המתקיימות בחיי היומיום של מערכת הכליאה.
שלוש נקודות המבט אינן תמיד מתלכדות. דווקא חילוקי הדעות ביניהן מעניקים לסדרה עומק: האם מדובר בהתנהגות אנושית אוניברסלית, בתוצאה של נסיבות חברתיות, או במערכת שמכתיבה מראש את התנהגותם של האנשים שבתוכה?
הכוח משחית
אי אפשר לחזור לניסוי סטנפורד בלי להתייחס לאיש שהגה אותו. זימברדו היה משוכנע שהנסיבות החברתיות עשויות לגבור על תכונות אישיות ועל ערכים מוסריים. הוא כינה את התפיסה הזאת כוחו של המצב. לימים הוא פיתח את הרעיון בספריו ובהרצאותיו, והפך לאחד הקולות הבולטים בדיון על התנהגות אנושית במצבי סמכות, ציות והשפעה קבוצתית.
אחת הדוגמאות הבולטות בהן השתמש היתה פרשת ההתעללות באסירים בכלא אבו גרייב בעיראק, שנחשפה ב-2004. זימברדו טען כי אי אפשר להסביר את מעשי ההתעללות רק באמצעות אישיותם של החיילים המעורבים. יש לבחון גם את תנאי הכליאה, הפיקוד, התרבות הארגונית והאווירה שאפשרה את המעשים.
עם זאת, במהלך השנים התפתחה ביקורת משמעותית גם על זימברדו עצמו. בין היתר נטען שהיה מעורב מדי בניסוי, שעודד את הסוהרים לשמור על סדר באמצעים תקיפים ושלא הפריד כראוי בין תפקיד החוקר לתפקיד מנהל הכלא.
הביקורת הזאת חשובה במיוחד לצפייה בסדרה החדשה: לא כל מה שנראה בניסוי המקורי הוא בהכרח הוכחה מדעית לכך שהכוח משחית. לפעמים גם ציפיותיו של החוקר עלולות לעצב את התוצאה.
זוהי אולי אחת מתובנות העומק החשובות ביותר שעולות מהחזרה לניסוי: צריך להטיל ספק לא רק בהתנהגותם של האנשים הנבדקים, אלא גם במי שמחזיק במפתחות של הניסוי עצמו.
כמו ב"האח הגדול"
אחד הרגעים המעניינים בסדרה הוא הבחירה לבחון את ההתרחשויות סביב היום השישי, היום שבו הופסק הניסוי המקורי. גם הפעם, כשהדינמיקה בין הסוהרים לאסירים מתחילה להשתנות, מתפתחים עימותים סביב השאלה מי קובע את הכללים ומי רשאי להעניש.
בשלב מסוים, אחת מקבוצות הסוהרים נוקטת צעד ענישתי קיצוני כדי לדכא אפשרות של מרד. הדבר מעורר התנגדות גם בקרב סוהרים אחרים, שחשים כי נחצו גבולות.
מכאן מתחילה סדרה של התערבויות מצד צוות ההפקה, שנועדו לשנות את יחסי הכוחות ולבדוק איך המשתתפים מגיבים כשהסדר החברתי שהם התרגלו אליו מתהפך.
אחד האתגרים המרכזיים של הסדרה הוא שהמשתתפים יודעים שהם מצולמים כמו בתוכנית ריאליטי סטייל "האח הגדול". הם מודעים לכך שהם נמצאים במבחן חברתי, ואפשר שחלקם מנסים להציג גרסה מסוימת של עצמם מול המצלמות.
זהו הבדל מהותי מהניסוי המקורי, אך גם הזדמנות לבחון תופעה חדשה: כיצד התנהגות אנושית משתנה כשהאדם יודע שהוא נמצא תחת מעקב מתמיד. במובן הזה, המצלמות הן לא רק אמצעי תיעוד. הן חלק מהניסוי עצמו.
העובדה שהמשתתפים מדברים למצלמות ומתייחסים אליהן כאל נוכחות נוספת במרחב, משקפת גם את השינוי שעברה החברה מאז 1971, בעידן שבו אנשים מתעדים את עצמם בלי סוף ומנהלים חלק ניכר מחייהם מול קהל.
אלימות, השפלה, תלות ומנגנוני שליטה
ההבדל המרכזי בין "בחזרה לניסוי הכלא של סטנפורד" לסדרות כלא תיעודיות רגילות הוא שהכלא אינו רק זירת התרחשות, אלא המעבדה עצמה. בסדרות כמו "אוז", "נמלטים" או סדרות תיעודיות על אסירים וסוהרים, הצופה נחשף לסיפורים של אנשים שכבר נמצאים בתוך מערכת הכליאה.
כאן המטרה שונה: לקחת אנשים שהם לא אסירים ולא סוהרים מקצועיים, להכניס אותם למערכת היררכית ולראות איך הם מגיבים.
הסדרה גם לא מסתפקת בסיפור על אלימות פיזית. היא מתמקדת באלימות מוסדית, בהשפלה, במנגנוני ציות, במאבקי כוח וביכולת של בני אדם להצדיק לעצמם מעשים שהם היו מגנים, אילו התרחשו מחוץ למערכת.
מבחינה קרימינולוגית, זהו ההיבט המעניין ביותר שלה. היא מזכירה שהכלא הוא לא רק מקום שבו מענישים אנשים על עבירות שביצעו. הוא גם מוסד שמייצר יחסי כוח, מעמדות, תלות ומנגנוני שליטה.
בחזרה לניסוי הכלא של סטנפורד. The New Stanford Prison Experiment.
שישה פרקים. נטפליקס.
במאי: קווין סנדרס.
במאית ליהוק: אמי הצ'ינסון.
מפיקה בפועל: ג'יין ליפשיץ.
