הבעל נהרג במלחמת חרבות ברזל, האלמנה קיבלה מחצית מעיזבונו, אבל מבחינתה הסיפור הכלכלי לא הסתיים. בתביעה שהגישה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, היא דרשה לקבל 260 אלף שקל נוספים מכספי העיזבון, בהתאם לכתובה שעליה חתם בעלה המנוח ביום נישואיהם.
מי שניצבו מולה בהליך היו הוריו של המנוח, שירשו את המחצית השנייה של העיזבון. השאלה שעמדה בפני הדיינים היתה האם האלמנה זכאית לקבל גם את חלקה בירושה האזרחית, גם את הזכויות שנקבעו בהסכם הממון וגם את הכתובה.
התשובה של בית הדין היתה נחרצת: לא. ואם לא די בכך, הדיינים אף ציינו כי לכאורה היה מקום לחייב את האלמנה בהוצאות משפט נכבדות, אולם החליטו לחוס עליה בשל נסיבותיו הטראגיות של המקרה.
בני הזוג נישאו ביוני 2022. שמונה ימים קודם לכן חתמו על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. ההסכם קבע שיתוף כלכלי רחב בזכויות הכספיות, הסוציאליות והפנסיוניות שייצברו במהלך הנישואין, אך החריג נכסי מקרקעין שהיו בבעלות כל אחד מהם לפני החתונה.
אלא שחיי הנישואין נגדעו באכזריות כעבור פחות משנה וחצי. ב-7 באוקטובר 2023, יום שמחת תורה, נפל הבעל בהגנה על המדינה. הוא לא הותיר צוואה, ולבני הזוג לא נולדו ילדים. הוריו פתחו בהליך להוצאת צו ירושה, וב-16 ביוני נקבע כי בהתאם לחוק הירושה, האלמנה תקבל מחצית מהעיזבון, ואילו ההורים יקבלו רבע כל אחד.
אלא שהאלמנה ביקשה להוסיף לחלקה גם את הסכום שנרשם בכתובתה: 260 אלף שקל.
באמצעות בא כוחה טענה האלמנה, כי סעיף 104 לחוק הירושה מכיר בכתובה כחוב של העיזבון, בכפוף לכך שסכומה סביר. לשיטתה, אין בהסכם הממון שנחתם לפני הנישואין משום ויתור על כתובתה, ואין הצדקה לשלול ממנה זכות שהמנוח התחייב לה בחייו.
האלמנה הסתמכה גם על סעיף 17 לחוק יחסי ממון, השומר במפורש על זכויות האישה מכוח הכתובה. טענה נוספת התבססה על סעיף 11(ג) לחוק הירושה. לטענתה, החוק מבחין בין זכויות הנובעות מהנישואין לבין זכויות המוקנות מכוח הסכם ממון, וקובע שאין לקזז את האחרונות בשל תשלום הכתובה.
במילים אחרות, האלמנה ביקשה להכיר בשלושה מסלולים כלכליים נפרדים: זכויותיה הרכושיות מכוח הסכם הממון, חלקה בירושת בעלה, וחוב הכתובה.
עמדתם הפרטנית של ההורים לא פורטה בפסק הדין, מעבר להיותם המשיבים לתביעה.
הדיינים: "אין כפל מבצעים"
הרכב בית הדין, בראשות אב בית הדין הרב אבירן יצחק הלוי – ולצדו הרב משה שלום שור והרב בן ציון ציוני – דחה את עמדת האלמנה. בפסק הדין סקרו הדיינים פסיקות קודמות של בתי הדין הרבניים, שלפיהן ככלל אין לאפשר קבלת כפל זכויות מכוח הכתובה ואיזון המשאבים.
בין היתר צוטטה פסיקה קודמת מבית הדין בנתניה, שבה נקבע: "אין כפל תשלומים, ואין 'כפל מבצעים'". עוד הובאו דבריו של הדיין הרב שלמה דיכובסקי מפסיקה קודמת: "הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל".
אלא שהמקרה הנוכחי שונה ממאבק רכושי שגרתי בין בני זוג מתגרשים. כאן מדובר באלמנה שבעלה נפל במלחמה, ובכספים שהגיעו לידיה מכוח ירושה. דווקא ההבדל הזה, קבעו הדיינים, מחזק את המסקנה שאין מקום לתשלום נוסף.
כאן נכנס לתמונה הפער בין דין תורה לבין חוק הירושה הישראלי. בית הדין הסביר כי לפי סדר הירושה ההלכתי, בהיעדר צאצאים, הוריו של המנוח הם היורשים, ואילו האלמנה זכאית לזכויות מוגדרות, ובהן הכתובה. לעומת זאת, החוק האזרחי העניק לאלמנה מחצית מהעיזבון.
הדיינים כתבו: "אין לאחוז את החבל משתי קצותיו. במיוחד כאן כאשר האישה מקבלת זכויות רבות שאינן מגיעות לה על פי ההלכה".
בהמשך קבעו, כי משקיבלה האלמנה חלק נכבד מהעיזבון מכוח החוק האזרחי, יש לראות בכך מענה לזכויותיה הכספיות, ואין הצדקה לחייב את העיזבון פעם נוספת.
בית הדין אף התייחס לעמדה חולקת בפסיקה הרבנית, שלפיה אין לשלול בהכרח את הזכות לכתובה לצד איזון המשאבים. אלא שלדעת הדיינים, גם לפי אותה גישה יש להבחין בין רכוש שמתחלק בין בני זוג לבין כספי ירושה, שנועדו להעניק לבן הזוג שנותר בחיים משענת כלכלית.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
חשוב להדגיש: פסק הדין אינו קובע שכל הסכם ממון מבטל כתובה, אלא מכריע בנסיבות שבהן האלמנה זכאית גם לחלק משמעותי בעיזבון.
בסופו של דבר דחה בית הדין את תביעת הכתובה על הסף, והאלמנה לא תקבל הסכום הנוסף שתבעה. לסיום הוסיפו הדיינים הערה חריגה: "בית הדין סבור כי אכן מן הדין היה ראוי לחייב את האשה הוצאות נכבדות".
אולם מיד לאחר מכן הבהירו כי "בנסיבות הטראגיות הקשות והאובדן של בן הזוג", ינהגו לפנים משורת הדין ולא יחייבו אותה בהוצאות.
*הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
