רוטרדם. בפסקול מתנגן "I can see clearly now" הקלאסי של ג'וני נאש. "החוש הבלשי" יוצא לדרך.
טון סניידר, מנופאי בנמל רוטרדם, משקיף ממרומי העגורן על המתרחש מתחתיו.
לפתע דפיקה בדלת של שני רעולי פנים: "תפתח תפתח לעזאזל".
המנופאי מוציא בזריזות את הסמארטפון מכיסו, לוחץ על "הקלטה חדשה" ומשאיר את הסמארטפון על הכיסא בו ישב.
הוא פותח את הדלת והשניים מסתערים עליו: "איפה המכולה שלנו? אנחנו נשאל יפה רק עוד פעם אחת".
אחרי שהם מאיימים להשליכו מהעגורן, הוא פולט: "פאק יו", והשניים משליכים אותי מהמנוף הגבוה אל דממת המוות על הכביש הקר.
הבלש ניקו דוידס וצוותו, המופקדים על הרצח, מקשיבים במטה משטרת רוטרדם להקלטה:
"תפתח את הדלת או שנפרוץ אותה".
"אין לי שום קשר לזה", משיב המנופאי.
השניים פולטים משהו בשפה לא מוכרת ובסאונד נשמעת זעקתו של טון ברווח בין שמים לארץ.
תעלומה.
דפיקה בדלת, למשרד נכנס בחור עיוור עם משקפי שמש, אוחז במקל וכלב נחייה. ניקו וצוותו מגחכים לעצמם בשקט. "שמי רומן מרטנס, באתי בנוגע למשרה במשטרה".
הבלשית סוס מציעה לו לחפש עבודה במקום אחר. לא נראה לה שעבודה במשטרה מתאימה לו.
בדרכו לדלת מקשיב מרטנס להקלדה של ניקו. הוא מסתובב על צירו ואומר לניקו: "מסעדת 'רוטונדה' סגורה היום. הם סוגרים כל יום שלישי".
ניקו בהלם חשמלי: "איך אתה יודע מה חיפשתי?".
"כל מקש מפיק צליל קצת שונה", משיב מרטנס.
"אתה שומע מה אני מקליד?" תוהה ניקו בעיניים פעורות.
"בהצלחה בחיפושים", מאחל רומן לצוות המשטרתי שהפנה לו עורף ופונה לדלת.
"לא! לא! חכה רגע!!!", קם ניקו ממקומו וחיוכון מבצבץ על פרצופו החתום של רומן.
"כל צליל מרוחק מאוד"
רומן מקשיב רוב קשב להקלטה שקדמה לרצח, ומשמיע לצוות הבלשים ההמום את מה ששומעות אוזניו: "אני שומע אונייה, מעבורת רחוקה ומכונות. אנחנו בנמל, אבל כל צליל מרוחק מאוד. אנחנו במקום גבוה מאוד, כנראה על עגורן, בתא כזה. אני שומע גבר שדופק על חלון שצועק: 'תפתח יא מניאק מזדיין'. הוא בסביבות 35. הקול שלו מעוות. יש לו משהו על הפה. יש שם הולנדי. האיש מפחד פחד מוות. מאיימים עליו. יש גם גבר נוסף. השליכו את ההולנדי מהעגורן. הנפילה ארוכה, אולי 60 מטר".
הוא מקשיב לשפה הזרה שבה הם מדברים, וטוען בנחרצות: "הם אוזבקים". וממשיך: "המכונית שנוסעת בסוף היא ב.מ.וו 8. במאה אחוז".
אחרי "טבילת האש", רומן שחוש השמיעה הפנומנלי שלו נחשף בכל עוצמתו, מתקבל לעבודה ביחידת ההאזנות הסודיות של משטרת רוטרדם, והופך בן ליל לנכס מבצעי בעל ערך מוסף עצום.
במהלך הפרק הראשון עושה הסדרה קפיצת מדרגה, כשאלמונים רעולי פנים דוחפים מכונית למוסך של החברה להשכרת רכב של קיריל אגרשב, שורפים את המכונית וגורמים נזק קולוסאלי למוסך.
בשלב הזה נכנס רומן לתמונה, ומצליח בחושיו התת-קרקעיים לפענח בגאוניות את פרשת הרצח בנמל של המאפיה האוזבקית.
שרלוק הולמס העיוור
בשנים האחרונות התרגלנו לראות בסדרות משטרה בלשים גאונים, האקרים מבריקים או חוקרי זירות פשע בעלי יכולות כמעט על־אנושיות. "החוש הבלשי" (Blind Sherlock), סדרה הולנדית־בלגית משובחת ביותר, מציעה זווית מקורית במיוחד: גיבור עיוור שמצליח לפצח פשעים לא למרות מוגבלותו, אלא דווקא בזכותה.
הסדרה בנויה כמותחן משטרתי העוסק במלחמת הכנופיות ובסחר הסמים בנמל רוטרדם. אבל הייחוד שלה אינו רק בעלילה הפלילית, אלא בעיקר בשאלה: איך אדם שאינו רואה מסוגל לקלוט פרטים שחוקרים אחרים מפספסים לחלוטין?
רומן מרשים את מפקדי המשטרה ביכולתו לנתח הקלטות שמע ברמת דיוק חריגה. בעוד עמיתיו מאזינים למילים עצמן, הוא מבחין ברעשי רקע, בהדים, במרחקים, באופי מנועים, בגיל משוער של דוברים ובפרטים זעירים ומוכמנים.
באחד מתיאורי הסדרה נאמר כי רומן מסוגל לזהות דגמי מכוניות על פי צליל המנוע בלבד, ולהעריך גיל של אדם לפי קולו. יכולות כאלה אינן מוצגות כקסם או ככוח־על, אלא כתוצאה של שנים בהן למד להסתמך על חוש השמיעה בלבד כדי להבין את העולם סביבו.
זהו למעשה לב הסדרה: במקום להציג את העיוורון כחיסרון שיש להתגבר עליו, היוצרים מציגים אותו כנקודת מבט שונה על המציאות. רומן אינו "שרלוק הולמס עיוור" רק בגלל שהוא חכם. הוא "שרלוק" בגלל שהוא קולט דפוסים ופרטים שאנשים רואים נוטים להתעלם מהם.
רוב סדרות המשטרה מתמקדות בעיקר במרדפים, בזירות רצח או בחקירות שטח. ב"החוש הבלשי" מוקד הפעילות עובר ליחידת ההאזנות.
מדובר ברעיון דרמטי מבריק: אם אדם עיוור אינו יכול לבחון מסמכים או לצפות בצילומי אבטחה בקלות, הרי שבעולם שבו הראייה פחות חשובה והשמיעה היא כלי העבודה המרכזי, הוא עשוי להפוך למומחה שאין לו תחליף.
רומן אינו רק מתמלל שיחות. הוא מנתח אותן. הוא מקשיב להפסקות שבין המילים, לאקוסטיקה של החדר, לרעש התנועה בחוץ ולפרטים סביבתיים אחרים, והרבה פעמים הוא מגיע למסקנות שהבלשים האחרים בכלל לא העלו בדעתם.
האמת העירומה
יוצרי הסדרה, מרטין גופין וקריסטוף הופקנס, ביססו את עלילת "החוש הבלשי" בהשראת אדם אמיתי ושמו סשה ואן לו, בלגי עיוור שעבד כמה שנים ביחידת האזנות של המשטרה הפדרלית בבלגיה.
על פי הדיווחים, ואן לו סייע בחקירות רבות, ביניהן פרשיות טרור, סחר בסמים ופשיעה חמורה. עבודתו משכה תשומת לב ציבורית רבה, ובסופו של דבר הולידה בשעה טובה את הרעיון ליצירת הסדרה.
עם זאת, היוצרים הדגישו שרומן מרטנס אינו ייצוג ביוגרפי מדויק לסשה ואן לו. הם נפגשו פעמים רבות עם השחקן העיוור בארט קלכטרמאנס, שאבו השראה מחייו ומעבודתו האומנותית, אך בנו דמות בדיונית ועלילות מומצאות.
לדברי היוצרים, הם לקחו "פיסות מחייו ועבודתו", עיבדו אותן דרמטית ושילבו אותן בקווי עלילה בדיוניים.
קלכטרמאנס, שנכנס לנעליו של רומן מרטנס בצורה מושלמת, הוא כאמור עיוור בחייו האישיים, שאיבד את מאור עיניו ממחלה נדירה ופילס דרכו בעולם הבמה והמשחק כאמן עיוור.
עצם העובדה שהסדרה ליהקה שחקן בעל לקות ראייה אמיתית – תרמה רבות לאמינותה. במקום לחקות עיוורון נוסח אל פאצ'ינו ב"ניחוח אישה" וצ'רלי קוקס ב"דרדוויל" – קלכטרמאנס מביא למסך התנהגויות, תגובות וניואנסים שהוא מכיר מחיי היומיום, האיש ששומע את מה שאחרים מחמיצים.
התוצאה היא דרמה שלא מסתפקת רק בגימיקים, אלא משנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו, הצופים, חווים תעלומת פשע.
מעבר לעלילת הפשע, המרתקת בזכות עצמה, "החוש הבלשי" מציעה גם ייצוג נדיר יחסית של מוגבלות בטלוויזיה. במקום להציג את הגיבור כקורבן או כמי שזקוק להצלה, היא מציגה אותו כאדם מקצועי ומוכשר שמביא ערך ייחודי לארגון.
אחד המפיקים אף הסביר כי המטרה היתה להראות כיצד העיוורון מעניק לגיבור דרך אחרת לחוות את המציאות ולהוביל את הצופה להתמקד בשמיעה, בריח ובמגע, ולא רק במה שנראה על המסך.
זאת אחת הסיבות לכך שהסדרה עוררה עניין גם בקרב ארגונים העוסקים בשילוב אנשים עם לקויות ראייה בתעסוקה.
האיכויות של רומן, כפי שהן נחשפות ברזולוציות גבוהות במיוחד, הן לא פחות ממדהימות ושומטות לסת בכל קנה מידה.
להלן כמה מכישוריו הנדירים:
פענוח אקוסטי וניתוח טונאלי: רומן לא מקשיב רק למילים של הנחקרים, אלא לתדר שלהם. הוא מזהה שקרים ומצוקה לפי שינויים זעירים בקצב הנשימה, היסוסים מיקרוסקופיים בין הברות, ואפילו האצה של דופק בחדר שקט. זירת פשע בשבילו היא מרחב אקוסטי, הוא מסוגל למפות את גודל החדר, מבנה הקירות (בטון לעומת עץ) ומיקומי הרהיטים, רק לפי הדרך שבה קולות הצעדים או נקישות המקל שלו מהדהדים בחלל.
טקסטורות ותרמו-דינמיקה: ידיו של רומן הופכות למעבדה פורנזית ניידת. הוא מסוגל לזהות סוגי בדים ייחודיים, מרקמים של אבק או עפר המאפיינים אזורים גיאוגרפיים ספציפיים, ואפילו שינויי טמפרטורה קלים על משטחים המעידים על כך שמישהו שהה במקום או נגע בחפץ ממש לא מזמן.
זיכרון מרחבי פנומנלי: חוסר היכולת לראות אילץ אותו לפתח זיכרון ארכיטקטוני יוצא דופן. הוא מחזיק בראשו מפות תלת-ממדיות מורכבות של רחובות העיר, סמטאותיה ומבניה הציבוריים. השילוב בין מפת העיר במוחו, לבין הפרטים הקטנים שהוא אוסף בזירה, מאפשר לו לקשור קשרים לוגיים וגיאוגרפיים שחוקרים רואים, המסתמכים על מסכים ודו"חות יבשים, פשוט מפספסים.
חוש ריח: ריחות חומקים של חומרי חיטוי, סוגי טבק מסוימים, שמנים תעשייתיים, או אפילו בשמים ספציפיים, הופכים אצלו לסימני דרך ברורים שמובילים אותו אל זהות החשודים.
לכתבות על סדרות וסרטי פשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
במקום שבו הראייה של החוקרים הצעירים מייצרת "רעש חזותי" ומוליכה אותם שולל אחרי מצגי שווא, החשכה של רומן מרטנס מתגלה כמסננת המושלמת, שמנקה את כל הסחות הדעת ומשאירה רק את האמת העירומה, חדה וצלולה.
"החוש הבלשי" היא לא עוד סדרת משטרה נוסחתית על רוצחים סדרתיים וסוחרי סמים מפלצתיים. זוהי דרמה אנושית עמוקה על חוסן, על המאבק של אדם להגדיר את ערכו מחדש מול חברה שנוטה להספיד אותו, ועל הדרכים המורכבות שבהן המוח האנושי מסוגל לפצות על חוסר.
מדובר בפנינה אמיתית, אפלה במידה הנכונה, אינטליגנטית להפליא, ובעיקר – כזו שמוכיחה שלפעמים, שכדי לגלות את האמת הכי עמוקה, צריך פשוט להפסיק להסתכל ולהתחיל באמת להקשיב.
"החוש הבלשי". Blind Sherlock. שישה פרקים. yes VOD.
במאי: יוסט ויינאנט.
תסריט: מרטין גופין וקריסטוף הופקנס.
שחקנים: בארט קלכטרמאנס (רומן מרטנס), פרנק למרס (ניקו דוידס), צ'רלי צ'אן דגלת (סוס), סיגריד רד נאפל (קארו), פייר בוקמה (פול דה חטר), ריין הופמן (אנתוני), מנושקה זיגילר (לוסיה לימון), ג'נלבה קריינד (דיון גראוב), סינתיה אבמה (טס), אסיגול קראקה (מרים), אנדי (מאטרטן היימנס), רובי קלורן (טון סניידר).
