בית המשפט העליון קבע כי על שר המשפטים יריב לוין חלה חובה לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, כאשר הדבר נדרש לצורך מימוש סמכויות המחייבות פעולה משותפת של שניהם, לרבות מינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט השונים; מינוי שופטים עמיתים; מינוי רשם לבית המשפט העליון; ומינוי שופטים או שופטים בדימוס, לכהונה בוועדות השחרורים.
העתירה אשר הוגשה על ידי "מכון זולת לשוויון ולזכויות אדם" עסקה בסירובו הגורף של השר לוין לשתף פעולה עם נשיא העליון. הטעם היחיד שהציג לוין לסירובו, הוא כי לשיטתו השופט עמית לא מונה כדין לתפקיד, בשל כך שהשר עצמו נמנע בכוונת מכוון מלבצע פעולות פורמאליות להשלמת המינוי שהיה עליו לבצע – ובכלל זאת, חתימה על כתב מינוי ופרסום המינוי ב"רשומות".
שופטי העליון עופר גרוסקופף, אלכס שטיין ויחיאל כשר דנו בעתירה, והבהירו כי לפי חוק-יסוד השפיטה, משנבחר השופט עמית כדין על ידי הוועדה לבחירת שופטים בינואר 2025, והצהיר אמונים בפני נשיא המדינה – הוא החל לכהן כנשיא בית המשפט העליון.
השופטים כתבו כי "המבקש להתכחש למציאות זו, דינו כדין מי שסבור שבעת הנוכחית מר יצחק הרצוג אינו נשיא המדינה; חבר הכנסת בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה; וחבר הכנסת אמיר אוחנה אינו יושב ראש הכנסת".
בית המשפט העליון הסביר כי הפגמים אותם הציג שר המשפטים בניסיון לטעון כי המינוי של השופט עמית אינו תקף, הם למעשה תולדה של מחדליו מלבצע פעולות שהוא מחויב היה לעשות.
השופטים כתבו כי מכלול הפעולות של השר לוין הם ניסיונות חוזרים ונשנים מצדו לסכל את המינוי, ולאחר שהוא הושלם – כניסיונות לפגוע בלגיטימיות של המינוי. בנסיבות אלו, בית המשפט העליון קבע כי שר המשפטים מנוע מלהשמיע טענות הנוגעות לפגמים שהוא עצמו אחראי להם בשל מעשיו ומחדליו המנוגדים לדין, ולכן דינן של טענות אלו דחייה על הסף.
נקבע כי סירובו של שר המשפטים לחתום על כתב המינוי של הנשיא עמית אינו מאיין את תוקף המינוי, שכן ההצבעה שהתקיימה בוועדה לבחירת שופטים היא חוקית והתקבלה ברוב חוקי, על אף שהשר לוין בחר להיעדר, ולאחר מכן נשיא המדינה חתם על כתב המינוי השיפוטי, וחתימתו איננה טעונה חתימת קיום של שר המשפטים על מנת שיהיה לה תוקף.
