זה התחיל כמו עוד תיק ניכור הורי שגרתי: אב שטען כי גרושתו מסיתה את בנותיהם נגדו וביקש מבית המשפט להתערב בדחיפות. אלא שככל שהתיק התקדם, התמונה הלכה והתהפכה.
בפסק דין חריף במיוחד, קבע בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מפי השופטת הבכירה רבקה מקייס, כי דווקא האב – ולא האם – הוא מי שנושא באחריות המרכזית ליצירת ניכור במשפחה.
התוצאה הייתה דחיית תביעתו במלואה, לצד ביקורת נוקבת על התנהלותו וחיובו בתשלום הוצאות לטובת האם ולאוצר המדינה.
משפחה מפוצלת
מאחורי ההליך המשפטי מסתתרת דרמה משפחתית של ממש.
לבני הזוג חמישה ילדים. עם התפרקות הנישואים נוצרו, כהגדרת בית המשפט, שני "מחנות": האם ושתי הבנות מצד אחד והאב והבן הבכור מהצד השני. שני הבנים הצעירים נותרו באמצע, כשהם נחשפים מדי יום למאבק בין הוריהם.
הבן הבכור אף ניתק לחלוטין קשר עם אמו, חסם אותה ואת אחיו בטלפון ובוואטסאפ וסירב לכל קשר עמה. במקביל, שתי הבנות כמעט חדלו להגיע לבית האב.
כבר בתחילת ההליך התריעה האפוט' לדין, כי הילדים שקועים עמוק בתוך הסכסוך.
לדבריה, האב כלל אינו מבין את המשמעות של גיוס הבן הבכור ל"צד שלו" והילדים שומעים בביתו "דברים לא יפים (בלשון המעטה)" על האם. היא אף הזהירה, כי אם המצב לא יטופל במהירות, הנתק בין הבן לאמו עלול להפוך לניכור הורי מלא.
בהמשך ההליך סיפרו הילדים לאפוט' לדין, כי בבית האב נשמעות אמירות פוגעניות על האם. אחד הבנים אף תיאר כיצד אחיו הגדול קיבל מעמד כמעט של הורה, צעק על אחיו הקטנים והאב גיבה אותו.
בית המשפט מינה את ד"ר ענבל קיבנסון בר-און לנסות להציל את הקשרים המשפחתיים. בתחילה, היא התרשמה כי גם הבן כלפי האם וגם שתי הבנות כלפי האב – מפגינים סממנים של ניכור, אך הדגישה כי שני ההורים חשפו את ילדיהם לעולם המבוגרים ולמאבק המשפטי. אלא שככל שהטיפול התקדם, הופנתה ביקורת חריפה כלפי האב.
באחד הדוחות כתבה ד"ר קיבנסון: "כשהוא מביא את הבן לטיפול, הוא אומר בנוכחותו אמירות משמיצות על האם… הוא מתנהל מולו ללא היררכיה הורית אלא מתוך עמדה חברית… הדבר משדר שהם מקיימים איזושהי חזית משותפת של טרוניות ותלונות מול האם. הדבר נדרש להיות מתוקן לאלתר."
ביחס לבנות דווקא נרשם שיפור, כאשר לדבריה הן הצליחו בהדרגה לחזור ולחבק את אביהן. אבל התקווה לא החזיקה זמן רב.
המטפלת הרימה ידיים
אחד החלקים החריגים בפסק הדין הוא תיאור קריסת ההליך הטיפולי. לדברי המומחית, ההורים ביטלו שוב ושוב פגישות, הפכו את קבוצת הוואטסאפ שנפתחה לצורך הטיפול ל"זירת דיון הוכחות" ולא גילו רצון אמיתי להשתנות.
באחת ההודעות לבית המשפט כתבה: "הם אומרים שהם רוצים בטיפול ובשינוי, אולם בפועל קורסים אל תוך מריבות אין סופיות."
לבסוף הודיעה, כי היא מסיימת את עבודתה עם המשפחה משום שלא ניתן לקדם טיפול כאשר ההורים אינם משתפים פעולה.
השופטת מקייס הבהירה, כי יש להבחין בין "סרבנות קשר", שעלולה לנבוע מהתנהגות פוגענית של הורה, לבין "ניכור הורי", שהוא תוצאה של הסתה מכוונת מצד ההורה האחר.
לאחר שבחנה את מכלול הראיות, אימצה השופטת למעשה את עקרון "הפוסל במומו פוסל". כלומר, האב ביקש מבית המשפט להגן עליו מפני ניכור של הבנות, בעוד שבפועל הוא עצמו איפשר ואף עודד מצב חמור בהרבה: נתק מוחלט בין הבן הבכור לבין אמו.
בית המשפט קבע כי האב לא הראה כל מאמץ אמיתי לשקם את הקשר הזה, המשיך להכפיש את האם בפני הילדים ולא שיתף פעולה עם ההליך הטיפולי. בנסיבות כאלה, נקבע, תביעתו הוגשה בחוסר תום לב ואינה יכולה להתקבל.
האב ביקש למנות מומחים נוספים, אולם גם כאן נדחה. השופטת מקייס קבעה, כי כאשר מדובר בבנות בנות 16 ו-18 שכבר יצרו קשר טיפולי עם גורמים מקצועיים, אין מקום לכפות עליהן טיפול נוסף בניגוד לרצונן. המסר היה חד: בגיל ההתבגרות, כפייה משפטית אינה מחזירה קשרים ולעיתים אף פוגעת בהם.
שיכאב גם בכיס
לצד סוגיית הניכור ההורי, הכריעה השופטת גם בתביעת המזונות. האב חויב לשלם 1,200 שקל לחודש עבור כל אחת מהבנות, 500 שקל עבור כל אחד מהבנים, 1,100 שקל עבור מדור הילדים ו-65% מההוצאות החריגות. עוד נקבע שכל קצבאות הביטוח הלאומי, לרבות קצבת ילד נכה, ישולמו לאם בלבד והאב יחזיר כספים שקיבל בעבר.
אלא שהמכה המשמעותית ביותר חיכתה לאב דווקא בסוף פסק הדין.
השופטת מתחה ביקורת חריפה על עצם ניהול ההליך וקבעה, כי מדובר בתביעה ש"היה עדיף שלא הייתה מוגשת כלל". לדבריה, בעוד שהאם נאלצה לשכור ייצוג משפטי ולהתגונן מפני ההליך, התביעה הוגשה ונוהלה על ידי האב בחוסר תום לב.
עוד נקבע, כי האם שיתפה פעולה עם החלטות בית המשפט, בעוד שהאב, במספר הזדמנויות, לא עשה כן ואף זלזל בהחלטות שניתנו. על רקע זה חויב האב לשלם לאם 40,000 ₪ כהוצאות משפט.
בכך לא הסתיים החשבון. השופטת הוסיפה, כי האב התעקש לקבל פסק דין אף שהתביעה התייתרה לנוכח המציאות שנוצרה בשטח ומתחה ביקורת גם על סגנון כתבי הטענות שהגיש, שאותם תיארה כ"מתלהמים" ו"משתלחים" כלפי בית המשפט.
בשל כך הוטל עליו חיוב נוסף וחריג של 7,500 ₪ לטובת אוצר המדינה.
פסק הדין מעביר מסר ברור לכל הורה המבקש לטעון לניכור הורי: בית המשפט יבחן לא רק את התנהלות ההורה האחר, אלא גם את ידיו של מי שמגיש את התביעה. כאשר מתברר שהתובע עצמו תרם להעמקת הקרע המשפחתי, לא רק שהתביעה עלולה להידחות – גם תג המחיר עלול להיות כבד במיוחד.
ב"כ האם: עו"ד נילי שץ
ב"כ האב: עו"ד ערן פלס ועו"ד יהונדב משה
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
