סכסוך רכושי בין אב לבנו הגיע לנקודה רגישה במיוחד: האם בן, שאביו התחייב בעבר להוריש לו נכסי מקרקעין ואף עיגן את ההתחייבות בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, רשאי לדרוש לראות את צוואתו החדשה של האב בעוד האב בחיים?
השופט ירון אלטרזון מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה השיב בשלילה, ודחה את בקשת הבן לחשוף בפניו את הצוואה החדשה. גם הצעת ביניים של הבן, שהצוואה לא תימסר לידיו אלא תוצג לעיני בית המשפט בלבד – נדחתה.
ברקע הסכסוך מקרקעין שעליהם בנויים בין היתר דירה ובית דו קומתי.
במסגרת הליך משפטי קודם הגיעו האב והבן להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין: האב התחייב להוריש לבנו בצוואתו את "הדירה הצפונית בקומה השלישית שבמבנה הקומות" וכן את "הבית הדו קומתי הבנוי בסמוך למבנה הקומות והקיים בנפרד ממנו".
אלא שהעלילה המשפחתית קיבלה תפנית לאחר הגשת תצהירי העדות בתביעה החדשה. בתצהירו הודיע האב כי ביטל צוואה קודמת וערך צוואה אחרת. מבחינת הבן, זו היתה הודאה דרמטית: לטענתו, הצוואה החדשה סותרת את ההתחייבויות שניתנו לו במסגרת הסכם הפשרה.
"לא מסע דיג"
הבן טען כי עצם עריכת הצוואה המאוחרת עומדת בליבת המחלוקת ומעלה שאלות הנוגעות לתום לבו של האב, להפרת פסק הדין ולהתחייבויותיו בנוגע למקרקעין. לדבריו, אלמלא הצהרת האב בתצהיר, הוא כלל לא היה יודע על קיומה של הצוואה החדשה.
לשיטתו של הבן, לא מדובר ב"מסע דיג" אלא במסמך מוגדר המצוי בשליטת האב ורלוונטי ישירות לתביעה. אי חשיפתו, נטען, תפגע ביכולתו לחקור את האב, להגיע לחקר האמת ואף עלולה לגרום לעיוות דין.
הבן אף ביקש שאם האב לא יחשוף את הצוואה, הדבר ייזקף לחובתו במישור המהימנות והמשקל הראייתי.
האב התנגד. מעבר לטענות דיוניות של שיהוי ומיצוי הליכי הגילוי, הוא טען כי צוואה היא מסמך אישי, פרטי וחסוי, שאינו חלק מגדר המחלוקת.
לטענת האב, דווקא דרישת בנו היא ניסיון להרחיב את חזית הסכסוך ולצאת ל"מסע דיג".
עם זאת, האב הסכים לחלופה מצומצמת: שהבן יקבל מרשם הירושה אישור על ביטולה ומשיכתה של הצוואה הקודמת.
צוואה היא לא חוזה
השופט אלטרזון העמיד במרכז ההחלטה את ההתנגשות בין שני עקרונות:
מצד אחד, הרצון לנהל משפט ב"קלפים פתוחים" ולאפשר גילוי מרבי של מסמכים.
מצד שני, פרטיותו של אדם וחירותו לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו.
וכאן הגיע העיקרון שהכריע את הכף. "צוואה אינה חוזה", כתב השופט, "היא מהווה פעולה משפטית חד צדדית, הנתונה לשינוי בכל עת. היא פרי רצונו של כותב המסמך".
לדברי השופט, הצוואה היא "מסמך אישי של המצווה", וחופש הציווי מאפשר לאדם לשנות, לבטל או לערוך צוואה חדשה עד יומו האחרון.
המשמעות במקרה הזה: אף שהאב התחייב במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין להוריש לבנו נכסים, בית המשפט קבע כי התחייבות לערוך צוואה, לשנותה או להימנע משינויה, אינה יכולה לכבול את המצווה. זאת, נוכח הוראות חוק הירושה ועקרון חופש הציווי.
ויש גם פיל בחדר: ההתחייבות שהבן ביקש להסתמך עליה לא נכתבה על מפית בארוחה משפחתית, אלא בהסכם פשרה שקיבל בעצמו תוקף של פסק דין.
אלא שכעת קבע השופט אלטרזון כי התחייבות לערוך צוואה, לשנותה או להימנע משינויה "בטלה מעיקרה".
אז כיצד אושר מלכתחילה הסכם שכלל התחייבות כזו, ומה משמעות תוקפו של פסק הדין שניתן להסכם? בשאלות האלה ההחלטה הנוכחית אינה דנה.
יורש? בינתיים רק פוטנציאלי
בית המשפט הוסיף קביעה שעשויה לצנן לא מעט סכסוכי ירושה עוד בחיי ההורים: כל עוד המצווה בחיים, יורש פוטנציאלי אינו מחזיק בזכות קנויה בירושה העתידית.
השופט קבע כי ליורשים פוטנציאליים "אין בידיהם אינטרס הסתמכות הראוי להגנה", וכי הצוואה אינה מעניקה לזוכים בה זכויות בעיזבון לפני פטירת המצווה.
פתיחת הדלת להתדיינויות בצוואות של אנשים חיים, הזהיר השופט, עלולה לא רק להציף את בתי המשפט בהליכים מיותרים אלא גם "לפגוע במרקם חיי המשפחה של המצווה".
במילים אחרות: גם אם בן משוכנע שאבא הבטיח לו נכס, וגם אם הוא חושד שהצוואה החדשה מספרת סיפור אחר לגמרי, אין בכך כשלעצמו כרטיס כניסה ל"כספת" שבה נשמר רצונו האחרון של האב.
בית המשפט אפילו סירב להציץ בצוואה בעצמו. השופט ציין כי במקרים מסוימים ניתן להציג מסמך לעיון בית המשפט בלבד, אך במקרה הזה הבן לא הניח תשתית משפטית ראשונית המצדיקה אפילו חשיפה מצומצמת שכזו.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
הפתרון שנבחר היה צר בהרבה: ניתן צו לקבלת מידע מרשם הירושות, המאשר את ביטולה ומשיכתה של הצוואה הקודמת, בהתאם להסכמת האב, אבל תוכנה של הצוואה החדשה נשאר חסוי.
למרות דחיית בקשת הבן, השופט החליט שלא לחייב אותו בהוצאות. "על מנת שלא להעמיק את הקרע בין הצדדים", נימק את החלטתו.
ב"כ הבן: עו"ד בחוס וסים.
ב"כ האב: עו"ד ג'אמל עלושי.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
