גם מאיר לנסקי לא היה מאמין שזה קורה לו. 54 שנים אחרי שגורש מישראל בבושת פנים ו-43 שנים אחרי שנפטר, הוא נוחת שוב בארץ הקודש, רק שהפעם מדובר בסדרה דוקומנטרית מופתית שעלתה לאחרונה בכאן 11: "לנסקי – הגנגסטר הציוני", שיצר בכישרון רב הבמאי-תסריטאי-תחקירן-מפיק אבי מאור מרזוק.
תמצית הסיפור על רגל אחת: סיפורו של מאיר לנסקי (1983-1902), מלך הגנגסטרים היהודים, שהגיע לישראל בקיץ 1970, ובסך הכל רצה קצת שלווה תל אביבית, כדי לסיים כאן את חייו, כפנסיונר הזכאי לאזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות.
רצה הגורל והוא היה תלוי בראשת ממשלה קשוחה, גולדה מאיר, שלא היתה יכולה להגיד לא לנשיא אמריקאי עוד יותר קשוח, ריצ'ארד ניקסון.
הסדרה אמנם מתמקדת בסיפור חייו של מאיר לנסקי, אך מציפה מפגש מרתק בין סיפורו של הפשע היהודי המאורגן, זהות יהודית-ציונית-לאומית, ונבכי הפוליטיקה הישראלית.
לנסקי שהה בישראל על אשרת תייר במשך שנתיים מרתקות, רצופות מאבקים משפטיים קשוחים שלא סופרו מעולם בצורה מסודרת.
במשך חמש שנים אינטנסיביות צלל מרזוק לתוך השנתיים החידתיות האלה, וגילה על הדרך אוקיינוס של אלמוגים דוקומנטריים שהצליח לשלות ממצולות השכחה.
האם הטרגדיה של לנסקי מול הממסד הישראלי נבעה מכך שהוא בעצם מימש את האתוס הלוחמני והכוחני שהציונות הטיפה לו, אבל עשה את זה מחוץ למסגרת ולחוק?
מרזוק: "הטרגדיה של לנסקי נבעה רק מדבר אחד: הכוח של ממשל ארצות הברית על ישראל, כאמצעי לחץ כלכלי וצבאי. ארצות הברית בראשות הנשיא ניקסון, עשתה הכל כדי לא להשאיר את לנסקי בארץ, כי זה היה מזיק למצב האסטרטגי של לישראל.
"גולדה, שהיתה אז ראשת ממשלה, היתה צריכה להכריע מה יותר חשוב לה: לנסקי בארץ, יהודי אחד, גנגסטר שהיה חתום על אלפי רציחות – או מטוסי פנטום.
"לא צריך לעשות גלוריפיקציה לאיש הזה. הדימוי של לנסקי היה של פושע מוקצה. אז נכון, הוא מיתוס. כי הוא מת במיטתו בגיל 80, כי הוא היה משלנו, כי הוא היה איש חכם וכריזמטי, כי הוא בא לארץ, כי הוא הקים את ווגאס. אז יש איזה מיתוס של מאיר לנסקי, הגדול מכולם, והגנגסטר היהודי שעזר למדינת ישראל".
"מצד שני יש כאן פרדוכס", אומר מרזוק, "האם הוא יהודי טוב או יהודי רע? האם זה שהוא עבר על עשרת הדיברות וחיסל אנשים הופך אותו לאיש שראוי להיכנס לכאן? הדילמה הגדולה היא: האם הוא מסוכן למדינת ישראל?
"חוק השבות אומר שלכל יהודי מגיע פה אזרחות, חוץ מיהודים שמסכנים בפועל את מדינת ישראל. ורשויות החוק בישראל התאמצו להוכיח שלנסקי מקים פה סינדיקט פשע. וכל יהודי זקן אמריקאי בגיל של לנסקי, חבריו של לנסקי, תורמים יהודים שהגיעו לישראל שהיה להם קשר עם המאפיה, ישר נכנסו לרדאר והיו הוכחה שלנסקי רוצה להקים סינדיקט פשע בחדרו במלון. היתה הפחדה, דמוניזציה, פרנויה, וצידוק לזה שרוצים להקיא אותו מכאן.
"זה נמשך גם בממשל בגין. זה לא משהו פוליטי שקשור לימין ושמאל, למרות שיש היום נטייה בחוגי ימין להעריץ את לנסקי. זה משהו ערכי. אם אתה מסתכל 50 שנה לאחור, הערכים היו אחרים. היה אחד, נפתלי הרץ וייזל, ממבשרי ההשכלה, שהיתה לו תיאוריה: יש את תורת האדם ויש את תורת אלוהים. ותורת האדם עולה על תורת אלוהים. כלומר, קודם תהיה אדם אוניברסלי, מוסרי ואחר כך תהיה יהודי".
"אחרי ה-7 באוקטובר הערכים של הזהות היהודית, הציונית והלאומיות היהודית, התחזקו, אז היום אנחנו מסתכלים על זה בצורה הרבה יותר דרמטית ושואלים את עצמנו: למה לא הכניסו את לנסקי לישראל? הוא עזר לישראל, הוא שלח נשק, הוא עזר ליהודים. אבל אז הערכים של המדינה היו אחרים. אז הם היו בתפישה שמדינת יהודים לא צריכה להכיל בקרבה פושעים", אומר מרזוק
ומוסיף: "בניגוד להיום, בתחילת שנות ה-70 זאת היתה בושה להיות פושע. אני היסטוריון דוקומנטרי ששנות ה-70 מאוד מעניינות אותו. שנות ה-70 הם נקודת השבר של החברה הישראלית. נולדתי ב-1 בנובמבר 1970, ביום שלנסקי הגיש בקשה לאזרחות. אגב, גם רפי נלסון, שעשיתי עליו את הסרט 'המלחמה האחרונה של נלסון' (2022), הקים את הכפר שלו ב-1 בנובמבר 1970. זה מקרי אבל גם קרמתי.
"המפגש, המפץ, של לנסקי עם ישראל ב-1970, חשף המון שכבות שמאפשרות לך להביט על החברה של אז: הערכים, הפוליטיקה, התקשורת, ואפשר לראות שסולם הערכים היה אחר. אם לנסקי היה מגיע היום, או לפני עשר שנים, לישראל, הוא היה בוודאות מקבל אזרחות ומשוריין בעשיריה הראשונה של הליכוד".
געגועים לגנגסטרים היהודים
לקהילה היהודית בארה"ב היתה בעיה עם הגנגסטרים. הם נחשבו ל"שאנדע" (בושה וחרפה ביידיש), "וילדע חייע" (חיה רעה), "שטרקר" (בריון), "בלגולה" (עגלון). ההיסטוריון פרופ' רוברט רוקאוויי טוען בסדרה: "אין מה לעשות, זה חלק מההיסטוריה שלנו, שאנחנו לא יודעים".
היום הקהילה היהודית כבר מקבלת את הפרק של המאפיה היהודית בהיסטוריוגרפיה שלה?
"היום אין יותר גנגסטרים יהודים. זה היה דור אחד בלבד. יש משפט של היסטוריונים שאומר: הדור השלישי רוצה לדעת את מה שהדור השני העדיף לשכוח. ככה זה היה גם עם השואה.
"הגיע דור חדש של יהודים – הנכדים של לנסקי גרי רפפורט ("הוא היה הפופאיי שלי"), מאיר לנסקי ה-2, נכדתו סינתיה שוורץ דנקן ואחרים, שראו את התרומה הגדולה שלו לאמריקה, וחשוב להם לדבר על זה.
"צילמתי באמריקה לפני ה-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר. אחרי ה-7 באוקטובר חלה ערגה וגעגוע לגנגסטרים היהודים, כי היהודים באמריקה חשים היום כל כך חסרי ביטחון, שמבחינתם לנסקי וחבורתו הם יהודים חזקים וקשוחים. וכמו שהם פוצצו עצרות של נאצים, הם יכולים לפוצץ היום גם עצרות של פרו-פלשתינים שצועדים ברחובות ניו יורק".
"מצד שני, התחילה ערגה לתרבות הגנגסטרים, שהתחילה עם 'הסנדק' (1972), ולאט לאט חלחלה גם לגנגסטרים היהודים", אומר מרזוק, "ברגע שהסוד של יהודים גנגסטרים יצא בספרים ומחקרים בשנות ה-90, לנסקי הפך לגיבור תרבות אצל חלק מהיהודים באמריקה. יש גם הערצה לגנגסטרים בכל התרבות המערבית אמריקאית. הם נתפשים כרובין הוד, כאנשים שפועלים נגד החוק, וזה לב הפרדוכס של הסדרה: יהודי רע או יהודי טוב? מה יותר חשוב: יהודי, ציוני, לאומי, תורם, שעושה למען ישראל? או אדם נקי כפיים, מכבד חוקים אוניברסליים ומוסרי?".
היו זמנים באמריקה
מעבר לדרמה האישית של לנסקי והעוול המשפטי-היסטורי שנעשה לו עם שלילת האזרחות הישראלית, הסדרה מרגישה כמו פנורמה רחבה של "תור הזהב" של המאפיה היהודית, המציגה לאורך כל הסדרה קטלוג מרשים ביותר של גנגסטרים שנכנסו זה מכבר לפנתיאון הפשע האמריקאי:
באגסי סיגל,
לאקי לוצ'יאנו,
אבנר לונגי זווילמן ("אל קפונה של ניו ג'רזי"),
ארנולד רוטשטיין ("הרצל של המאפיה היהודית"),
ברני "שוגי" שוגרמן,
בנו, מיירון שוגרמן ("הגנגסטר האחרון שנשאר בחיים"),
הארי שטראוס,
לואיס "לפקה" בוכהלטר,
סמואל "אדום" לוין,
פרנק סינטרה, ציוני נלהב שקשריו עם המאפיה היו ידועים,
אייב רלס המכונה "קיד טוויסט",
צ'רלי דה קינג,
מיקי כהן,
וארתור 'דאץ' שולץ פלגנהיימר.
עד כמה היה חשוב לך להשתמש בסיפור של לנסקי כמקפצה לספר את הסיפור הרחב יותר של הפשע היהודי באמריקה, ואיך מכניסים עולם כל כך עשיר ומורכב של "כוכבים", לתוך סדרה דוקומנטרית בלי לאבד את הפוקוס?
"הגילוי המרתק שלי היה שמאיר לנסקי לא היה לבד. זה באמת היה תור הזהב של המאפיה היהודית באמריקה, וזה שמט לי את הלסת. הבנתי שאני לא יכול לספר רק את הסיפור של לנסקי, בלי להיכנס לעולמם של היהודים, הרוצחים, הגנגסטרים. היהודים שלטו בפשע בכל עיר באמריקה, למעט שיקאגו, שם שלט אל קפונה. אבל אפילו לאל קפונה היה סגן יהודי שקראו לו גוז'יק, והכינוי שלו היה 'בוהן חלקלקה', כי הוא ספר שטרות של כסף.
"הבנתי כמה עומק יש כאן, ואמרתי לעצמי: יש לי כאן שני צירים לסדרה: הציר הדרמטי של לנסקי – הפושע שמגיע לארץ עם הסיפור האכזרי של שלילת אזרחותו בגלל עברו הפלילי – שרק מזה יכולתי לעשות סרט. אבל אמרתי, אני לא מוותר על הציר השני, שהוא עלייתו ונפילתו של עולם הפשע היהודי באמריקה, שחייב להיות חלק מהסיפור.
"שכנעתי את התאגיד שחייבים להגדיל את הסדרה. בהתחלה זה היה סרט, ואז זאת היתה סדרה קצרה, ואז הגדלתי את הנפח שלה, כי הבנתי שזאת הרגל השנייה של העלילה של לנסקי. כי בסוף הכול מתחבר, כי פה בארץ פחדו שהגנגסטרים האלה יגיעו כולם לכאן".
לספר את הסיפור הציוני דרך גנגסטרים אמריקאים, יורד טוב יותר בגרון מעוד סדרה עייפה על מייבשי ביצות.
"אני היסטוריון דוקומנטרי. אני צייד סיפורים שלא מוותר על כלום. מסע דוקומנטרי זה ללכת בשביל ולחפור, לחפש אבן, להתקדם, ואז עוד אבן ועוד אבן, ובסוף השביל הזה שנוצר מהאבנים שמצאת, זה הסיפור הדוקומנטרי.
"ככל שאתה חופר יותר עמוק, אתה מוצא יותר אבנים והסיפור שלך יותר עשיר. העורך שלי, דורון ג'רסי, אמר לי: 'די, מספיק, זה טוב, מה ת'רוצה?'. אמרתי לו: זה חד פעמי. אני עושה את הסיפור על לנסקי פעם אחת בחיים שלי, ואעשה את זה הכי טוב שאפשר".
גדולה מהחיים
הדמות המרתקת, הססגונית והצבעונית ביותר ב"לנסקי – הגנגסטר הציוני" היא ללא ספק זלי דה טולדו, המאהבת של לנסקי בישראל, הלב הפועם של הסדרה.
איך נודע לך עליה?
"היא הוציאה ספר עם המכתבים שלו באנגלית ומצאתי את הספר הזה. הסיפור שלה מעולם לא סופר בארץ. כשאתה יוצא למסע, אתה אומר לעצמך, אני עושה סרט על שנות ה-70, מה הסיכוי למצוא אנשים חיים שהכירו את לנסקי שנולד ב-1902. ואז אתה מוצא פתאום את העורך דין שלו (יורם אלרואי), המאהבת שלו והעוזר של יוסף בורג, שר הפנים דאז (יעקב זילברשץ), וזה נותן עושר לסיפור.
"זלי דה טולדו היתה היהלום שבכתר. מה שראית על המסך זה רק התקציר. אבל הייתי צריך לרכוש את אמונה שאני הולך לעשות משהו רציני, והיא התמסרה לזה. היא באמת דמות יוצאת דופן, אישה מדהימה וגדולה מהחיים. זכיתי בה".
לנסקי הגיע לישראל ב-1970 וביקש לקבל אזרחות מכוח חוק השבות. בסופו של דבר מדינת ישראל גירשה אותו. זאת היתה בעיניך החלטה מוסרית נכונה?
"צריך לזכור שהיה בג"ץ, שהיה מורכב מצוות של חמישה שופטים הכי טובים בישראל, שישבו בעליון: שמעון אגרנט נשיא בית המשפט העליון, יואל זוסמן, משה לנדוי, צבי ברנזון וחיים כהן. כל חמשת השופטים דחו פה אחד את עתירתו של לנסקי. "פרקליט המדינה באותה תקופה היה גבריאל בך, שהיה תובע במשפט אייכמן.
"אז אפשר להגיד שזאת היתה החלטה פגומה. קשה לשפוט היום את השאלה האם זאת היתה החלטה מוסרית או לא, אבל נכון לזמן ההוא, כמדינה קטנה וצעירה, שתלויה בעורק מאוד חשוב של נשק אמריקאי, עם כוח של אחד כמו ניקסון, לא היתה לגולדה ברירה והיא עשתה הכול כדי להביא ראיות נגד לנסקי. לא גירשו אותו. פשוט לא האריכו לו יותר את אשרת התייר, או בעברית מדוברת: הראו לו את הדלת החוצה".
כמה כסף באמת הגיע מלנסקי ואנשיו למפעל הציוני, ומה אפשר לומר בוודאות על השימוש שנעשה בכסף הזה?
"לכסף הזה אין ריח וצבע. אף אחד לא צבע אותו, אף אחד לא רשם אותו. אי אפשר לדעת כמה כסף. חיפשתי חומר בארכיונים, חלק אמרו שהוא תרם כסף לכור הגרעיני, חלק אמרו שאחרי מלחמת ששת הימים הוא בא לשגרירות ישראל ושם מזוודה של כסף, חלק אמרו שהוא עזר לרפי איתן במוסד להתקין מצלמות באחת ממדינות ערב. יש הרבה מיתוסים סביב לנסקי והעזרה שלו לישראל, אבל לא הכמות היא שקובעת. מה שקובע זאת הכוונה, הרצון וההתגייסות. לנסקי ואנשיו עשו את זה משליחות יהודית לאומית נטו".
האם תרומתו למדינת ישראל יכולה, או צריכה, לעמוד לזכותו כשבוחנים את עברו הפלילי העשיר?
"תחשוב שיש עכשיו ברוסיה אוליגרך רוסי מאפיונר, שחתום על אלף רציחות ועל עסקים מפוקפקים, שבא לארץ. יש פה דילמה. זה לא אומר שלא הגיעו לכאן אוליגרכים רוסים ומצאו פה מקלט. לנסקי הגיע בתקופה מאוד רגישה, אבל הוא לא סיכן את מדינת ישראל. העילה המשפטית לגרש אותו היתה מאוד דלה. מה עוד שגם אחרי שנאלץ לחזור לארצות הברית ולעמוד שם למשפט על שלושה אישומים, הוא יצא זכאי.
"התקופה בישראל ותקופת המשפט באמריקה רוששו אותו כלכלית סופית. הוא הוציא בישראל מיליונים. הוא הביא את העורך דין שלו מארה"ב, הוא גר במלונות במשך שנתיים, קנה כאן דירה ונתן אותה במתנה למאהבת. הוא הוציא כאן שניים שלושה מיליון דולר".
אפשר לספר סיפור של גנגסטר בלי להפוך אותו לגיבור, אגדה, גדול מהחיים, מיתוס?
"לא. אי אפשר לספר סיפור של גנגסטר בלי להפוך אותו לאגדה. אנחנו חיים בעידן שגנגסטרים הם גיבורי תרבות. מ'הסנדק' עד 'הסופרנוס'. גנגסטר הוא גיבור תרבות, כי הוא מספק צורך חזק להזדהות עם אנשים שחושבים מחוץ לקופסה, שיוצאים נגד המנגנונים המושחתים, נגד השלטון. יש להם חיים אקזוטיים, מסקרנים, לא החיים המשעממים של הבורגנים. הם נתפשים כאנשים שהם מעל הכל ולא שמים על אף אחד. הם קוראים תיגר על הנורמה. יש להם חוקים משלהם וזאת הדרך שלנו לברוח מהחיים המשעממים שלנו".
היה משהו בתחקיר שלך לסדרה שגרם לך להגיד לעצמך: יש כאן סיפור שעדיין לא סופר כמו שצריך?
"כל המפגש של לנסקי עם מדינת ישראל לא סופר מעולם. לא סיפור המאהבת, לא סיפור תרומתו להקמת מדינה, לא הסיפור המשפטי. הכל היה בכותרות חולפות, אבל אף אחד לא העמיק בזה. כשהגעתי לזה, זאת היתה ארץ שוממה, לא זרועה, ואני הייתי צריך לזרוע ולחפש.
"ראיתי את כל מה שנעשה עליו, וראיתי שיש לי משהו שאין לאף אחד אחר. יש לי את הסיפור הישראלי-ציוני של לנסקי, יש לי עדויות, יש לי את תיק בג"ץ ששלפתי, ומצאתי את הצלם שבתאי טל שצילם אותו ותיאר לי את כל המסע שלו להר הזיתים. הבאתי פה נכסים דוקומנטריים שמעולם לא היו. הפרחתי את הסיפור של מאיר לנסקי בארץ הקודש. פתחתי תיבה: הפרק החסר בהיסטוריה של לנסקי".
וגם הפרק החסר ב"עמוד האש".
"זאת הסיבה שאני עושה סרטים דוקומנטריים. אני מחפש את הנקודות הנרטיביות שמעולם לא סופרו. אני קורא תיגר על הנרטיב ומאיר פינות חשוכות בו. אני קורא תיגר על ספרי ההיסטוריה, עם פרספקטיבה עכשווית. אותי מעניין הנגטיב של הנרטיב, או החלק המוכחד של הנרטיב".
גנגסטר בעקבות גורלו
עו"ד יורם אלרואי טען שמאיר לנסקי היה פטליסט שהבין שעברו כגנגסטר ירדוף אחריו עד יום מותו, וזה גורלו.
למאיר לנסקי לא היתה באמת אפשרות לפתוח דף חדש בחייו.
"אני מאוד מצטער להגיד לך: פושע הוא פושע הוא פושע. כמו שפוליטיקאי הוא פוליטיקאי הוא פוליטיקאי. ברגע שאתה, כמאיר לנסקי, בחרת דרך בחייך, אתה פושע. ב-1952 הסנאט הקים את ועדת קופרווטר בראשות אדגר הובר, ראש ה-FBI שהיה אנטישמי, שבה זימנו את 12 ראשי הפשע של אמריקה, בתוכם מאיר לנסקי, אל קפון ועוד.
"מאיר לנסקי בחר בדרך הפשע. יש לו עשרות תיקים ב-FBI. הוא היה גם יהודי, גם מאהב, גם פושע גנגסטר, ורק אחרי זה כל השאר. מאיר לנסקי הוא מיתוס יהודי ומיתוס אמריקאי. הוא נכנס לרשימת 100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20 של 'טיים מגזין'. הוא נכנס להיסטוריה והוא חלק מההיסטוריה, והשנתיים שהוא היה בישראל פותחות צוהר לסיפור חדש".
אם היית זוכה לראיין את לנסקי בחייו, מה הייתה השאלה האחת שהיית שואל אותו?
"האם היית מעורב ברצח של באגסי סיגל? יש שמועות שהוא נתן את ההוראה, או שהוא ידע על ההוראה לרצוח את באגסי סיגל, חברו הטוב, והוא אישר את זה. באגסי מעל בכספים וראשי המאפיה החליטו לחסל אותו. לנסקי התנגד, התנגד, התנגד, ובסוף זה קרה.
"הדבר השני שמעניין אותי: מה אתה חושב על תל אביב ועל ישראל? מה מחבר אותך למקום הזה? האם באת לכאן כי ברחת כיהודי נרדף? או שאתה באמת מחובר שורשית למקום הזה?".
"אז היו שופטים בירושלים"
בראיון לאתר "פוסטה" על סרטו "קלון" (2021) על נפילת מפלגת העבודה ב-1977, אמר לי מרזוק: "הקסם לעשות סרט מהפרשה הזאת, הוא בעצם להביא סיפור עלילה דרמטי-משפטי-פוליטי-משטרתי-פלילי ולראות השתקפות של זה היום. לא התייחסנו בסרט למה שקורה היום, אבל כל פריים בסרט, כל משפט בסרט, כל אמירה, כל רעיון, מתכתב עם ימינו"
האם "לנסקי – הגנגסטר הציוני" גם מתכתב ישירות עם מה שקורה היום?
"ברור. לא אעשה בחיים סרט שלא מתכתב עם מה שקורה היום. שלושה דברים עולים מהסדרה:
היחסים בין ישראל לארה"ב, שעדין פועמים ובועטים וטראמפ מחליט בשבילנו מה לעשות ומה לא לעשות, וביידן מחליט כן פצצות, לא פצצות. ישראל קשורה בטבור לארה"ב מבחינה צבאית-כלכלית, והמצב היום הרבה יותר חמור מאז בעקבות מלחמת ה-7 באוקטובר.
"דבר שני, ההתגייסות של יהודי ארה"ב למען ישראל.
"הדבר השלישי: אז היו שופטים בירושלים. היום מדינת ישראל לא יכולה לעמוד מול דילמה מוסרית כזאת של גנגסטר שמגיע. במהלך השנים הגיעו לישראל גנגסטרים יהודים כמו פלאטו שרון וארקדי גיידמאק, שקיבלו כאן מקלט. כלומר, הערך של מה זה פושע השתנה לחלוטין בכל מה שקשור לחוק, מוסר, צדק וציונות.
"היום להיות גנגסטר, להתרוצץ על הג'בלאות ביהודה ושומרון, ולהטיל אימה על פלשתינים, נתפס כמשהו עילאי וחזק. אבל זאת לא הציונות. מעניין מה לנסקי היה חושב על זה? אני לא חושב שהוא היה מסכים לזה. אבל הידרדרנו ערכית, מוסרית, משפטית והנהגתית".
"לנסקי – הגנגסטר הציוני".
שלושה פרקים,
כאן 11 וכאן BOX.
הפרק האחרון במוצ"ש אחרי החדשות (29 אוגוסט).
יוצר ובמאי: אבי מאור מרזוק.
מפיקים: לילך שעיו, לי קופרמן בן שלוש, אבי מרזוק.
חברת הפקה: זואה פילמס.
