האב הגיע לדירה כדי לקחת את בנו בהתאם לזמני השהות וגילה שהבית ריק. האם ובנם בן השנתיים כבר עברו לעיר אחרת. בהמשך התברר, כי הילד גם נרשם לגן חדש, ללא ידיעת האב או הסכמתו.
עוד קודם לכן, כך נטען ונקבע בפסק הדין, שונתה כתובתו במרשם האוכלוסין.
הסיפור הזה, שהחל בפרידה טעונה בין בני זוג לשעבר, הסתיים בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה: השופטת הילה גורביץ עובדיה דחתה את בקשת האם, לאשר בדיעבד את מעבר הילד והורתה, כי מרכז חייו יחזור לעיר ע' או לסביבתה הקרובה.
הפרידה בין ההורים הייתה רוויה בהאשמות הדדיות. האב טען שנאלץ לעזוב את הבית לאחר קללות, איומים ואלימות מצד האם, שאף החליפה את המנעולים.
האם טענה, מנגד, כי הוא עזב באופן חד צדדי לאחר שנהג כלפיה באלימות וניהל קשר עם אישה אחרת.
לאחר הפרידה, פנו השניים בהסכמה לפרופ' תרצה יואלס, כדי לגבש מתווה מדורג לזמני שהות ולינות של הילד אצל האב. אלא שבפברואר 2026 עברה האם עם הפעוט מהעיר ע' לבית הוריה בעיר נ'. לפי פסק הדין, המעבר נעשה ללא התראה, ללא תיאום עם האב, ללא הסכמתו וללא ידיעתו.
האב גילה על כך כאשר הגיע למפגש עם בנו ונוכח שהאם והילד כבר אינם בדירה. הילד אף שולב בגן בישוב כ', שוב ללא הסכמת האב.
האם הסבירה, כי לאחר הפרידה נקלעה למצוקה קשה. לטענתה, האב חסם את חשבון הבנק המשותף, הטיל עליה "מצור כלכלי" ושלח תלושי מזון זעומים לרכישת תמ"ל וחיתולים.
לדבריה, היא נותרה מבודדת וללא תמיכה משפחתית או חברתית והמעבר לבית הוריה נועד לאפשר לה להשתקם, לעבוד ולקבל סיוע בגידול הילד.
היא הוסיפה, כי גם המצב הביטחוני והחשש להסלמה בצפון היו בין הסיבות למעבר וטענה כי המרחק אינו פוגע בקשר בין האב לבנו.
"עשו לי מחטף"
האב הציג תמונה הפוכה. לטענתו, הוא נשא בהוצאות המדור והמשכנתא, היה שותף מלא בטיפול בילד ואף שינה את שגרת עבודתו כדי להיות נוכח יותר בחייו. הוא טען, שהמעבר נעשה ב"מחטף" בניגוד להחלטות שיפוטיות וכי המרחק עלול להפוך אותו בפועל לאב של "סוף שבוע" בלבד.
לדבריו, האם אף שינתה קודם לכן את כתובת הילד במרשם האוכלוסין ללא ידיעתו או הסכמתו.
בעדותו בבית המשפט ביקש האב להמחיש מדוע מבחינתו המאבק אינו רק על מספר הלינות. "אני רוצה להיות מעורב בחיים של הבן שלי הרבה יותר ממה שאני עכשיו", אמר. הוא תיאר רצון לאסוף אותו מהגן, להגיע כאשר הוא חולה, להכיר את חבריו ולהיות נוכח בחוגים. "מה שצריך עבור הבן שלי אני אעשה", העיד, ובהמשך תיאר את תחושתו במילים: "עשו לי מחטף ולקחו את הילד שלי וברחו איתו".
גם עמדת גורמי המקצוע לא תמכה בהשארת המצב החדש על כנו. בתסקיר העו"ס נקבע, כי הנסיעות המרובות בין בתי ההורים אינן מותאמות לגילו ולצרכיו של הפעוט וכי המרחק כבר נותן ביטוי ממשי לחשש מפגיעה בקשר בין האב לבנו.
עוד צוין, שהאם לא גילתה הכרה מספקת במחיר שהמעבר גובה מהקשר בין הילד לאביו. בתסקיר נכתב כי ככל שמרכז חייו של הילד ימשיך להתבסס בעיר נ', קיים חשש שהקשר המשמעותי עם האב "ילך וייפגע".
השופטת גורביץ עובדיה נתנה משקל משמעותי גם לאופן שבו בוצע המעבר. בפסק הדין נקבע, כי האם ידעה שנדרש אישור שיפוטי לשינוי מקום מגורי הילד ובכל זאת ביצעה את המעבר ללא הסכמת האב.
בית המשפט התרשם כי המהלך תוכנן מראש וכי האם הודיעה לבית המשפט רק לאחר שהאב כבר גילה שהמעבר בוצע. מכאן הגיעה אחת הקביעות בפסק הדין: התנהלות האם מעלה "חשש של ממש" כי היא לא תשמור על קשר טוב ומיטיב בין האב לילד.
בית המשפט הזהיר כי מרחק גיאוגרפי משמעותי בין בתי ההורים הוא "גורם סיכון" לפגיעה בקשר ועלול ליצור "הורות של סופ"ש" בלי מעורבות של האב בשגרת חייו היומיומית של בנו.
גם טענת האם בדבר החשש הביטחוני פעלה בסופו של דבר נגדה. השופטת קבעה כי במועד הרלוונטי המעבר דווקא הגדיל את הסיכון הביטחוני לילד, בין היתר משום שהעיר שאליה עבר קרובה יותר לגבול הצפון ובבית הורי האם אין ממ"ד.
לדברי השופטת, מהתנהלות האם ומהנסיבות עולה כי היא "אינה שוקלת את טובת הקטין אלא טובתה שלה בלבד", וכי המעבר אינו האפשרות הטובה ביותר עבור הילד.
בית המשפט הורה על דחיית עתירת האם למעבר והשבת הקטין להתגורר בעיר ע' או בסביבתה הקרובה וכי הוא ישתלב בגן באזור. זמני השהות עם האב יימשכו בהתאם למתווה שנקבע, הכולל הרחבה של הלינות, וההורים ישובו לטיפול רגשי או משפחתי.
בתוך כך, האם חויבה לשלם לאב 3,000 ש' הוצאות משפט ועוד 18,000 ש' שכ"ט עו"ד.
באי כוח האם: עו"ד שרון סיון ועו"ד יעל קרסנטי
באי כוח האב: עו"ד טליה דניאל ועו"ד רחלי דניאלי
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
