"אף אחד לא יודע מה היה שם בדיוק. אני לא יודע. השופטים לא יודעים. רק אלוהים, ישראל נולמן והרוצח יודעים מה היה שם. השאלה היא: האם היה צריך בכלל להרשיע את משה עזריה? והתשובה שלי נחרצת: לא היה צריך להרשיע אותו והוא הורשע שלא בצדק בשום פנים ואופן! לא לפי ההיגיון, לא לפי השכל הישר, לא לפי הראיות, לא לפי שום דבר".
הדובר: דוידי רוזנפלד (60), מורה לנוער בסיכון וסופר ("פרידה מבבל", ספר הילדים "הארנב שרצה להיות עץ" ו"החלומות שהורגים אותנו"), שעומד להוציא לאור בעוד כחודשיים, בעזרת מימון המונים, את "הטעות": ספר עב-כרס מרתק, גדוש בתובנות מחכימות ומקוממות, המשלב תחקיר עומק וסיפור דמיוני. "הטעות" שולף ממצולות השכחה את פרשת הרצח והאונס ב-14 בספטמבר 1981 של הילד בן ה-12 ישראל נולמן (הקרוי בספר אבי בידרמן) בחיפה.
הספר מציג ללא כחל וסרק את פרשת מעצרו, הרשעתו ומאסר העולם שנגזר על משה עזריה (הקרוי בספר אלי ישועה), צעיר בן 21 מעכו הסובל מפיגור שכלי, שהודה ברצח ואונס ישראל נולמן ובהמשך חזר בו מהודאתו.
הוא מתאר חקירה משטרתית רשלנית, רצופת עוולות, שזועקות עד לב השמים, לחצים על החוקרים לשנות את ממצאי חקירותיהם, שאלות כבדות משקל הנוגעות לאמינות ההודאה, מאבק משפטי מפרך ועיקש שנמשך שנים רבות, כולל משפט חוזר שנדחה בעליון והקושי לתקן טעות אחרי שמערכת אכיפת החוק כבר גיבשה את עמדתה.
"הרוצח ממשיך להסתובב חופשי"
במקביל, המספר, עורך הדין פרופ' בועז סנג'רו (הקרוי בספר עו"ד משה זכות), מצהיר מראש כי לא כל פרטי הסיפור ודאיים והוא מבקש להתקרב כמה שיותר לאמת, אף על פי שהיא חמקמקה ורבת פנים. לפי הספר, משה עזריה נעצר בעקבות חשד לעבירת מין אחרת. אחרי חקירה ממושכת הוא הודה ברצח, אך בהמשך הכחיש את מעורבותו וטען כי ההודאה נגבתה ממנו תוך שימוש באלימות ושלא כדין.
הספר מציג גם קשיים וסתירות בגרסתו, לצד שאלות נוקבות על התנהלות החוקרים ועל האופן שבו התייחסה המערכת לחזרתו מההודאה. השאלה המטרידה באמת שעולה מהספר היא לא רק מי רצח את ישראל נולמן, אלא איך מערכת שלמה, שאמורה לחשוף את האמת על רצח – עלולה, דווקא מתוך רצון לפתור אותו, להוביל להרשעתו של אדם חף מפשע?
"המקרה שאני מציף הוא מקרה מאד קיצוני", משיב רוזנפלד. "אבל הוא לא המקרה היחיד. זה מקרה שמתאר רצון של כולם לשקט תעשייתי. המשטרה רוצה שקט, הפרקליטות רוצה שקט, הציבור רוצה שקט וכולם מקבלים את השקט שלהם. אבל המחיר הוא שמישהו צריך להעלות קורבן והמישהו הזה הוא בדרך כלל מישהו חלש, מסכן, שלא יכול להגן על עצמו. כמו שאני כותב: החף מפשע שמורשע הוא תמיד האחר: עולה חדש, ערבי או מפגר. כמובן שזה לא הפתרון, כי הרוצח ממשיך להסתובב חופשי. אם היו מחפשים את הרוצח האמיתי, אולי רצח דני כץ בדצמבר 1983 – גם הוא היה חיפאי – היה נמנע ולא היו צריכים להפיל את התיק על חמישה ערבים, שגם מהם הושגה הודאה שנויה במחלוקת.
"זה הפרופיל של האנשים שמודים הודאות שווא וזה לגמרי לא מקרי. אחת הסיבות שלאנשים קשה לחיות עם מצב שלא תפסו את הרוצח היא, שקשה מאד לתפוס רוצח ללא מניע, שרוצח מתוך מניע פנימי. ובגלל שכל כך קשה למצוא אותו ובגלל שהציבור נכנס לפאניקה, יש המון לחץ ציבורי לפתור את המקרה, הלחץ פוגע קשות באיכות החקירה ומביא את התוצאות הלא נכונות".
מהן הראיות המרכזיות שעליהן אתה מבסס את העמדה הזאת; ומה, מתוך הדברים שאתה מתאר בספר, אפשר לאמת באמצעות מסמכים משפטיים?
"כל מה שמופיע בספר באות הגדולה הם מילה במילה מהמסמכים משפטיים: הפרוטוקולים, החקירות, העדויות מבית המשפט, הבקשות למשפט חוזר וכו'. שיניתי את השמות, אבל הכול מבוסס על המציאות כמות שהיא. הספר הוא גם פרי דמיוני, אבל לא המצאתי בחקירת הרצח שום דבר. החלק שבו אני מתאר את דמות הרוצח הוא לגמרי דמיוני, אבל כל החלק של משה עזריה, למעט החלקים המתוארים בכלא, הוא כולו מציאות".
כולל הקטע של האסיר שאנס את עזריה בברוטליות נוראית?
"אוף דה רקורד או און רקורד?
און רקורד.
"לא הייתי בכלא, אבל האמת היא שמשה עזריה אושפז במחלקה הפסיכיאטרית בכלא איילון והשמועות אומרות שהוא עבר אונס נוראי. האם זה מה שהיה? אני לא יודע באמת, אבל מאז שקרה מה שקרה, משה עזריה הפסיק לדבר, התנתק לגמרי מהמציאות והחיים שלו נהרסו לגמרי. לפני הכלא הוא היה אדם מתפקד, אפילו אדם שמח. היה צריך לקחת אותו ולהגיד: חבר'ה, הבחור הזה לא הומוסקסואל, לא אלים, לא פסיכופט, אין לו רקע של טראומה. זה לא הגיוני שהוא הרוצח".
"ההודאה היא מלכת הראיות"
אם אתה חושב שנעשתה כאן טעות קולוסאלית, באיזה שלב היא הפכה מטעות שאפשר לתקן, לכשל שמערכת שלמה התקשתה להודות בו?
"אני חושב שבבקשה למשפט חוזר. ת'יודע מה, זה היה מהתחלה. כל הפרשה הזאת הייתה כשל אחד גדול. משה עזריה לא היה צריך להיות מורשע. הוא לא נתן הודאה. ההודאה שלו לא הייתה הגיונית. כל מי שפגש את האדם הזה וראה אותו, ידע שהוא לא יכול להיות רוצח, שהוא לא אדם מתוחכם ולא אדם אכזר.
"אתה קורא את הפרוטוקולים ורואה שמדובר באדם שלא מסוגל להוציא שלושה משפטים ברצף. בטח לא יכול לפתות ילד בן 12 שירד 400 מטר לוואדי. ברצח הזה מישהו הוריד את ישראל נולמן לוואדי בלי אלימות. הוא לא היה אמור להיות מורשע מלכתחילה ולא הייתה סיבה בעולם שהוא יהיה מורשע. בוודאי ובוודאי אחרי המשפט החוזר שבו התגלה שהוא לא כתב ואמר את כל ההודאות שלו. וכמובן, שאר הדברים שכתבתי, כמו השמדת המכנסיים שלו, שהיו אמורות להישאר לנצח במחסן הראיות, הטיית העדות של החוקר פיטר קרבולי (הקרוי בספר פיטר אוסטרובסקי), שחקר אם הרביצו לעזריה או לא והפרקליטות בקשה ממנו שלא יעיד. זה מעשה נבזי ולא חוקי מאין כמוהו.
"כל שחזור הרצח היה בדיחה אחת גדולה. שחזור צריך לעשות מישהו שהוא לא מצוות החקירה. לא יכול להיות שעוצרים שחזור 14 פעמים. שחזור שבו האדם לא מוצא את הגופה, לא יכול לשמש לאמיתות העניין, אלא להפך. בהודאה השנייה הוא בכלל לא הודה. הוא הודה שראה דרך המונית מישהו אחר רוצח והשופטים אמרו שהוא מתאר את עצמו. במשפט הישראלי ההודאה היא מלכת הראיות והיא פוטרת אותך מראיות פורנזיות. אני לא עורך דין, אבל כל מה שאני כותב מבוסס על הבקשה של עו"ד פרופ' בועז סנג'רו (הקרוי בספר עו"ד משה זכות) למשפט חוזר".
"המערכת לא זיהתה שהיא עושה טעויות"
"הטריגר הראשון שגרם לי לכתוב על פרשת רצח ישראל נולמן היה קריאת ספרו של פרופ' סנג'רו, 'הרשעת חפים מפשע בארץ ובעולם'", מסביר רוזנפלד מדוע החליט לעשות אאוטינג לפרשת רצח ישראל נולמן דווקא עכשיו, 45 שנים אחרי שהאירוע הטרגי נקבר, לכאורה, בחולות השכחה.
"עד אז לא ידעתי בכלל שהתופעה הזאת קיימת בישראל", אומר רוזנפלד.
"לפני שקראתי את הספר, הייתי בטוח שדברים כאלה קורים רק בארה"ב. בפרשות כמו כנופיית מע"צ, רצח רחל הלר, דני כץ וחנית קיקוס, המערכת לא זיהתה שהיא עשתה טעויות. ואני, כאדם מהיישוב, שומע ואומר לעצמי, או.קיי, זה דבר שקרה פעם ב… לא הבנתי כמה זה מושרש ומערכתי. כל מערכת לא מושלמת, אבל אצלנו המערכת היא הרבה יותר מלא מושלמת. אצלנו המערכת בנויה כך שאנשים חפים מפשע מורשעים בקלות רבה מדי, ואת זה לא ידעתי".
אף על פי שזה קרה לפני 45 שנה, מתברר שזה רלבנטי לגמרי גם היום. ע"ע פרשת רצח תאיר ראדה, הרשעתו וזיכויו מחדש של רומן זדורוב.
"אתה צודק. זאת מערכת שאחרי 45 שנה לא למדה שום דבר. עדיין מרשיעים אנשים על סמך הודאות בלבד, למרות שהם לא עשו כלום. עדיין מעלימים עדויות כמו המכנסיים של עזריה. איך אמר אדון אהרון ברק: 'אני בטוח שזה נעשה בתום לב'. יש יותר מדי 'תום לב' למשטרה ולפרקליטות שלנו, שכל פעם מצליחה להשמיד את הראיות, ואז הם אומרים, טוב, זה לא באמת ראיות, כי זה הושמד ויכול להיות שזה היה מוכיח ההפך. זה לא מקרי ש-99% מהנאשמים בישראל מורשעים ורק אחוז אחד יוצאים זכאים באופן מוחלט. האי-צדק הזה לא השתנה אחרי 45 שנה".
מה הספר אומר על מערכת המשפט בישראל כיום? האם אפשר למנוע את הטעות הבאה?
"לצערי הרב, כמעט כלום לא השתנה. עדיין עדויות מושמטות, עדיין יש הודאות שווא, עדיין קשה מאד להשיג משפט חוזר. מבחינה חוקית, כמעט כלום לא השתנה, אבל המודעות של הציבור לעובדה שיש אנשים חפים מפשע שנמקים בכלא גדולה יותר, והספר הזה הוא חלק מהדבר הזה".
מדוע שינית את רוב השמות שהיו מעורבים בפרשה, אבל השארת גם הרבה שמות אמיתיים?
"כדי להימנע מתביעות דיבה, אף על פי שאני לא משמיץ אף אחד ולא מנסה להגיד שהם היו רעים או מרושעים. העורך דין שלי ייעץ לי לשנות את השמות וזה מה שעשיתי".
האם נקודת המוצא שלך הייתה הרצח עצמו? גורלו של משה עזריה? או מה שגילית על התנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשה?
"זה היה הכול ביחד. אפילו לא ידעתי שבועז סנג'רו היה מעורב. יש בספר שלו אינספור פרשות, ודווקא הפרשה הזאת נראתה לי הכי מעניינת. מה שהכי עניין אותי היה האי-צדק".
כתבת בספר שהרגשת כמו דון קישוט.
"כן. בניתי את הדמות של סנג'רו, גיבור הספר, על סמך האופי שלי. אני לא מכיר את סנג'רו. זאת מלחמה. הכוונה שלי בספר הזה – לא בטוח שאצליח – היא להעלות את המודעות לנושא הזה, כדי שאנשים יידעו שהדבר הזה קיים וצריך לשנות אותו. כשנפגשתי עם ויקטור עזריה (הקרוי בספר מוריס ישועה), אחיו של משה עזריה, הרגשתי את הכאב שלו שקברו את הסיפור, את אחיו ואת הצדק ביחד.
"הפרשה הזאת פירקה את המשפחה שלו. אמא שלו ידעה בוודאות שהבן שלה לא רוצח. לא צריך להיות גאון כדי לקלוט שבן אדם כזה, שאין לו אחיזה במציאות, שאפשר לגרום לו להגיד כל דבר – הוא לא הרוצח. אתה קורא איך הפרקליטה סובבה אותו על האצבע בכזאת קלילות ומבין שהבן אדם הזה היה יכול להודות בקלות ברצח ארלוזורוב".
פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
"לצערי הקלישאה הזאת נכונה".
רצח בלי מניע
בפרולוג לספר מתאר דוידי רוזנפלד את חייו הקשים של נער הסובל מאלימות ופגיעה מינית מצד אביו. באמצעותו הוא בונה במהלך הסיפור פרופיל דמיוני של הרוצח האמיתי שהוא דמות חזקה, מתוחכמת, אכזרית וחסרת רחמים, ההיפך המוחלט ממשה עזריה התמים והחלש שהורשע בטעות.
על סמך מה בנית את הפרופיל הדמיוני של הרוצח האמיתי?
"וואוו, זאת שאלה קשה ואני לא יודע אם אני רוצה לשתף בה את הכול. תראה, אני לא רוצח ועד היום לא רצחתי אף אחד (צוחק). אבל הרבה מאד מדמות הרוצח מבוססת על מחקר שקראתי על סוג האנשים האלה, שרוצחים ללא מניע. רוצחים סדרתיים שיש להם כל מיני מאפיינים שהכנסתי לדמות הרוצח. אחת הסיבות הייתה להראות שמשה עזריה לא יכול להיות הרוצח, כי הרוצח הזה חייב להיות אדם מאד מאד מיוחד ומתוחכם. מאחר שזה רצח ללא מניע, זה בדרך כלל אדם שסבל מאלימות בעצמו.
"עשרים אחוז מהרוצחים הסדרתיים הם פסיכופטים, אבל רובם לא פסיכופטים. רובם עם פרופיל עברייני, הזנחה הורית ואנשים שעברו טראומות קשות. זה אחד התנאים המשליכים על רוצחים סדרתיים. כמובן שהרצח הזה הוא סוג של טקס, שחרור וסוג של שחזור שהרוצח מבצע. כמובן שהוא לא מודע שזה סוג של שחזור. הוא מבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה במובן העמוק של המילה.
"בישראל פעלו ופועלים רוצחים סדרתיים. בד"כ קשה מאד לתפוס אותם, בעיקר כי אין מחלקה לחקירת רוצחים סדרתיים. לא צריך להיות גאון כדי לקשור בין הרוצח של ישראל נולמן לרוצח של דני כץ, שברצח שלו הורשעו חמישה ערבים שהיה קל מאד להרשיע אותם. במקום שהשוטרים יעשו עבודה, הם מרביצים ומרביצים ומקבלים הודאה".
מי נושא באחריות המרכזית לכישלון המתואר בספר: החוקרים, התביעה, הסנגוריה או בית המשפט?
"כולם נושאים באחריות לכישלון. מי שנושא באשמה הכי גדולה זאת מערכת המשפט, כי היא יכלה לתקן את זה, פעם, פעמיים ובמשפט החוזר היו כל כך הרבה עדויות, שהיו חייבות לגרום לכך שמשה עזריה ישוחרר. אני בטוח שלאהרון ברק, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, יש זכויות בהרבה דברים, אבל הפסיקה שלו על הערעור לעליון: לא לזכות את עזריה במשפט החוזר – היתה פשע. אין ספק שהמשפט הזה היה שגוי. זאת לא רק דעתי. זאת גם דעתם של פרופ' בועז סנג'רו, המשפטן מרדכי קרמניצר ופרופ' אמנון רובינשטיין".
כרוניקה של טעויות ידועות מראש
הסיפור עוסק הרבה בהדחקת האמת. הרוצח מדחיק את האמת והדחקת האמת גורמת לו להיות מי שהוא. ואז המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מדחיקים את האמת. לעומת עו"ד סנג'רו, גיבור הספר, שמתמודד עם הכישלון שלו והטראומה שלו. גם עזרא גולדברג (הקרוי בספר יעקב גולדמן), הוא גיבור שהתעקש על משפט חוזר, נלחם, השקיע מכספו וזה נגמר בכישלון.
אפשר להגיד שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש.
"בדיעבד אתה צודק. אתה רואה שמערכת המשפט עושה הכול כדי לא לאשר משפטים חוזרים. עד 1981 אישרו רק שלושה משפטים חוזרים. מ-1981 הם מאשרים משפט חוזר אחד בשנה, שהם משפטים בדיני תנועה, מישהו שאיבד את הרישיון שלו וכל מיני שטויות במיץ עגבניות. בפועל, יש צורך בהמון משפטים חוזרים, אבל בית המשפט מנפנף את האפשרות של אנשים מסכנים לקבל צדק. אם הורשעת ואתה חף מפשע כמו משה עזריה, הסיכוי שלך לקבל משפט חוזר הוא אפסי, ואתה תלוי בידיים של אותו גורם שהרשיע, אז למה שהוא יסתכל לאמת בפנים".
הזיכוי במשפט חוזר של רומן זדורוב סותר את התזה שלך.
"המקרה של זדורוב אולי סותר את התזה שלי, אבל זה מקרה אחד מתוך אלפים וזה קשור לתקשורת, לרשתות החברתיות ולמאמץ העצום של אנשים שהתגייסו והשקיעו בזה כסף. יש המון משפטים כמו משפטו של משה עזריה שלא היה לו פרופיל תקשורתי גבוה ולא היה סנסציוני, שאף אחד לא שומע עליהם, הם עוברים מתחת לרדאר ואנשים מודים ומודים והחיים שלהם ושל משפחותיהם נהרסים ושום דבר לא משתנה. המצב שאני מתאר בספר הוא פחות או יותר המצב היום".
שם הספר הוא "הטעות". על איזו טעות אתה מדבר: טעות בזיהוי החשוד? טעות בחקירה? טעות משפטית? טעות אנוש שהפכה לכשל מערכתי?
"כבר בתחילת הסיפור אביו של הרוצח אומר לו שהוא טעות. אולי מכאן מתחיל החטא הקדמון. הטעות משתקפת בשני הסיפורים: הטעות של האבא, הטעות של הרוצח, הטעות של כל המערכות אחת אחרי השנייה. כל פעם עוד טעות ועוד טעות הופכות להיות הסיפור הזה. האמת היא שבמקור רציתי לקרוא לספר 'טרגדיה ישראלית'".
כלומר, טעות אחת ממנה השתלשלה שרשרת של טעויות, שכל אחת מהן העצימה את קודמתה. כרוניקה של טעויות ידועות מראש.
"הן ידועות מראש, אבל בדיעבד. כשסנג'רו מגיש את הבקשה למשפט חוזר, הוא חושב שהוא ינצח, אבל הוא מגלה שזאת טעות. זאת אבן דומינו שנופלת ומפילה בדרך את כל האבנים. הצרה שבסוף האבן הזאת נופלת על מישהו".
"הצדק הוא מקום שצריך להיאבק עליו"
בסוף הסיפור כותב רוזנפלד: "רציתי לרפא את הפצע, רציתי להחלים ולשם כך היה עליי לספר את האמת, לצעוק אותה בקולי קולות, לכתוב אותה שחור על גבי לבן בספר הזה, גם אם מעטים יקראו אותה, גם אם רבים יפנו את מבטם".
האם נרפאת אחרי כתיבת הספר?
"כתיבת הספר היה תהליך של ריפוי, אבל רק אחרי שהספר יצא לאור, אני ארגיש שאני משוחרר מהדבר הזה".
זה תהליך פסיכו-תרפי?
"בשבילי כן. מבחינתי הספר הזה הוא הקלה. זה משהו שרובץ עליי ואני רוצה להוציא אותו. יש תמיד מאבק בעולם בין אנשים מוסריים לאנשים לא מוסריים, וכל אחד צריך לתפוס את המקום שלו. כמו ששואל גיבור הספר: 'ומה עם הצדק? הוא רק כוכב?'. אני לא חושב שהצדק הוא רק כוכב. הצדק הוא מקום שצריך להיאבק עליו כל הזמן. הצדק לא נמצא במקום סטטי ויאללה בוא נגיע אליו".
מה קורה עם משה עזריה היום?
"אני לא יודע. אחרי 17 שנה הוא שוחרר מהכלא בעקבות קציבת עונשו ומצבו הנפשי ועבר למוסד פסיכיאטרי, כי הוא לא מסוגל לתפקד. לפני שהוא נעצר הוא היה אדם רגיל, שאמנם סבל מפיגור שכלי, אבל היה מסוגל לתפקד בחברה. כיום הוא בן 66".
אם היית יכול לשוחח היום עם משה עזריה, מה היית שואל אותו?
וואו!!! וואו!!! אני לא חושב שיהיה לי מה להגיד לו. זאת שאלה קשה שקשה לי לענות עליה".
