הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד תושב חולון (71), המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 – למרות שהקטינה "נפגעת העבירה" כלל לא אותרה וזהותה לא ידועה.
לפי כתב האישום שהוגש, הנאשם היה על אופניים חשמליים ועצר בתחנת אוטובוס בבת-ים לפני הצהריים, כאשר במקום היתה קטינה בת 11. לפי הנטען הוא חשף את איבר מינו ואונן לפני הקטינה.
כתב האישום התבסס על עד ראייה יחיד – גם הוא אדם כבן 70, שעבר עם רכבו בצומת וראה את המעשה מרחוק, בזמן שהמתין ברמזור. העד אמר כי ראה את מבושיו של הנאשם "בחוץ" ולאחר מכן ראה אותו מבצע תנועות אוננות, כאשר מולו עמדה ילדה מבועתת, שנראתה להערכתו בת 10-11.
כאשר התחלף הרמזור, העד ביצע פניית פרסה ובמקביל התקשר למשטרה. העד עצר לרגע ליד הילדה ושאל לשלומה, המטרידן ברח – והעד רדף אחריו. ברמזור הבא הוא פגש שוטר על אופנוע ודיווח לו. הנאשם נעצר לאחר דקות, בהתאם לתיאור שנמסר, בתחנת דלק סמוכה.
הנאשם, באמצעות סנגוריו עורכי הדין יאיר בן סימון ומאיר אורניק, כפר בכתב האישום וטען כי מדובר בטעות בזיהוי. לטענתו, הוא רכב על אופניו בדרך לים, אבל לא היה כלל במקום העבירה, אלא עבר בתחנת אוטובוס אחרת, שמרוחקת שלושה ק"מ מהמקום.
הנאשם טען כי לא הבחין בשום ילדה כאשר היה בתחנה, ולא ביצע מעשה אוננות. לדבריו, לכל היותר גירד במפשעה מתחת לבגד הים מאחר שהוא סובל מגרד במקום.
הילדה, נפגעת העבירה לכאורה, לא אותרה מאחר שעד הראייה עצר לידה רק לרגע, לפני שרדף אחרי הנאשם. לדבריו, הוא ביקש מהילדה מספר טלפון אך היא אמרה שאין לה כי היא דתייה.
בחקירה הנגדית של עד הראייה טען עו"ד בן סימון כי במהלך נסיון ה"מרדף", העד לא היה בקשר עין רציף עם המטרידן, ועל כן זו טעות בזיהוי.
העד נשאל מדוע לא צילם את האירוע או את הילדה בטלפון נייד, והשיב כי מדובר בטעות שנבעה מלחץ.
שופטת בית משפט השלום בתל אביב, כריסטינה חילו אסעד, קיבלה את טענת הסנגורים בנוגע למחדלי חקירה של המשטרה.
ראשית, אי־איתור הילדה: "ברור כי שעה שהקטינה עזבה את המקום, פחתו באופן ממשי הסיכויים לאתרה. היחידה החוקרת לא ביצעה פעולות בניסיון להתחקות אחר פרטיה".
שנית, אי-ביצוע עימות בין הנאשם לעד.
שלישית, המיקום שצויין בכתב האישום לאירוע אכן היה שגוי ולא מדויק, אם כי נקבע שגם הנאשם שיקר כאשר אמר שהיה בתחנה במרחק שלושה ק"מ.
ההגנה ציינה מחדלים נוספים כמו אי-תפיסת מצלמות אבטחה או הימנעות מביצוע איכון לטלפון הנייד של הנאשם. השופטת חילו אסעד כתבה: "אכן, יש לנקוט זהירות רבה בעת הסתמכות על עדות יחידה של המודיע, מבלי שהעדות נתמכת בראיה נוספת בדמות עדי ראיה או ממצאים פורנזיים".
עם זאת נקבע, שעיקר עדותו של העד מהימנה, נוכח שיחת טלפון שעשה בזמן אמת למוקד 100, כאשר בשיחה נשמעה גם פנייתו אל הילדה, וכן עדות של שוטר סיור שעצר את הנאשם לאחר זמן קצר.
השופטת דחתה את גרסת הנאשם, וקבעה כי הוא אכן ביצע מעשה של אוננות בפומבי.
בצד זאת, הכרעת הדין קיבלה את טענת ההגנה שאין בסיס ראייתי להרשעה בעבירה החמורה מסוג פשע של מעשה מגונה בקטינה מתחת גיל 14. "לא הוכח שהקטינה ראתה את הנאשם", כתבה השופטת חילו אסעד, "הילדה לא אותרה, לא נחקרה וזהותה, כמו גם גילה, אינם ידועים. לא ניתן לבחון האם הבחינה בפועל במעשיו של הנאשם, והאם נוצר קשר עין בינו לבינה".
עוד נכתב: "עדות המודיע באשר לעצם הפנייה לילדה – מהימנה עליי. אולם, לא ניתן להסתמך על ספק-הנהון של ילדה, שאדם זר פונה אליה ברחוב, ולהסתמך על התרשמותו… לא זו בלבד אלא שתשובתה (בפניו) מהווה עדות מפי השמועה".
השופטת קבעה כי בהיעדר עדות הילדה, לא ניתן להרשיע בעבירה של מעשה מגונה בקטינה מתחת גיל 14, או באדם בכלל, כי נדרשת הוכחה שמעשה האוננות היה מכוון כלפיה (או כלפי אדם כלשהו) – "ולא ניתן להבין כיצד נראתה הסיטואציה בעיניה".
אתר חדשות פלילי >>>
עורך דין פלילי מומלץ >>>
חלף העבירה החמורה שיוחסה לו בכתב האישום, בית המשפט החליט להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית של מעשה מגונה בפומבי, אשר אינה דורשת הוכחה כי היה קורבן עבירה בפועל, אלא רק שהמעשה נעשה במקום ציבורי.
ההבדל בין העבירות הוא הפער שבין העונש המרבי הקבוע בצד מעשה מגונה בקטינה, שבע שנות מאסר, לעומת העונש המרבי הקבוע בעבירת עוון של מעשה מגונה בפומבי, עד שנת מאסר אחת.
הטיעונים לעונש יישמעו במועד אחר.
