במשך יותר משלושה עשורים, בני הזוג חיו ברווחה כלכלית, צברו נדל"ן וניהלו עסקי יהלומים. אלא שכשהנישואים התפרקו, התברר שמאחורי הווילה, שתי דירות היוקרה ומלאי היהלומים – מסתתר סכסוך רכושי רווי האשמות.
הסכסוך הזה כלל הקלטות סתר לכאורה על יהלומים שלא דווחו לרשויות המס, תכשיטים שנעלמו כביכול מהכספת, הלוואה מסתורית מהאב וחוב מס של מיליונים שתפח לממדים מפלצתיים.
כעת הכריע בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעורים ההדדיים של בני הזוג, וקבע שסוחר היהלומים לא יוכל לגלגל על גרושתו את ההפסדים הנטענים בעסק ואת הקנסות שנצברו בשל אי תשלום חוב המס.
מנגד, דווקא האישה, שתביעתה למזונות משקמים נדחתה, זכתה בתוספת כספית בשל פערי כושר ההשתכרות בין השניים.
בני הזוג נישאו ב-1989 ולהם שתי בנות. במהלך נישואיהם רכשו בית פרטי ושתי דירות להשקעה בתל אביב, והבעל ניהל באמצעות חברה שבבעלותו עסקי יהלומים. במרס 2020 החלה האישה בהליכי פרידה, ושלושה חודשים לאחר מכן הגישה תביעה רכושית.
אחת הטענות שהעלתה האישה היתה כי בעלה הסתיר מרשויות המס מלאי יהלומים עצום, שלטענתה שוויו לפחות 20 מיליון דולר. לדבריה, בשיחות רבות שהקליטה הודה הבעל כי המלאי האמיתי גדול בהרבה מזה שעליו דיווח במסגרת הליך גילוי מרצון.
במסגרת אותו הליך דיווחו הבעל והחברה לרשות המסים על מלאי יהלומים בשווי ארבעה מיליון דולר, נכון לסוף 2016. בהמשך נחתם הסכם שומה שבמסגרתו התחייבו לשלם כ 5.32 מיליון שקל.
הבעל, מצדו טען, כי ענף היהלומים נקלע למשבר קשה וכי שווי המלאי צנח בעשרות אחוזים. לכן, לטענתו, לא היה מקום לחשב את שווי החברה לפי מועד הקרע במרס 2020, אלא לפי שווי היהלומים במועד מימושם בפועל.
השופטת גלי רון מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אימצה חוות דעת של רואה החשבון אשר קבע כי שווי החברה במועד הקרע עמד על כ 8.87 מיליון שקל, ללא המקרקעין. בהתאם לחוות הדעת נקבע שעל הבעל להעביר לאישה תשלומי איזון בסך 4,401,728 שקל, ללא רכיב המקרקעין.
הבעל ערער על ההחלטה, אך השופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב נפתלי שילה, סיגל יעקבי ויחזקאל אליהו – דחו את טענותיו.
השופט שילה, שכתב את פסק הדין, הבהיר כי לאחר מועד הקרע המשיך הבעל לשלוט בחברה, ולכן גם הסיכונים העסקיים מוטלים עליו: "כל רווח או השבחה שלה ככל שהיה, או כל הפסד או ירידת ערך של החברה, כולו באחריות האיש והוא זכאי לדבש וגם לעוקץ".
השופטים הדגישו שהאישה ביקשה עוד בדצמבר 2023 לפרק את השיתוף במלאי היהלומים, אך הבעל התנגד. משבחר להמשיך להחזיק בהם, אינו יכול לדרוש שהאישה תספוג ירידת ערך נטענת, שכלל לא הוכחה.
חזית נוספת התנהלה סביב חוב המס. החוב המקורי עמד על כ 5.32 מיליון שקל, אולם לטענת הבעל תפח לכ-10 מיליון שקל בשל ריביות וקנסות. הבעל ביקש לחייב את האישה במחצית החוב המעודכן, וטען שהכשילה את מכירת אחת הדירות שנועדה לממן את התשלום.
האישה השיבה כי הבעל יכול היה למכור יהלומים או לפעול למימוש הדירה, אך בחר שלא לעשות זאת.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתה. נקבע שהבעל שלט בחברה, יכול היה לפעול לפירעון החוב ואף לבקש מינוי כונס נכסים למכירת הדירה, אך לא עשה כן.
לפי ההחלטה, האישה תישא בחלקה בחוב המקורי כפי שכבר הובא בחשבון באיזון המשאבים, אך לא בריביות, בהצמדות ובקנסות שנצברו לאחר מכן.
התכשיטים שנעלמו ו"הלוואה" מאבא
הבעל האשים את האישה כי נטלה מהכספת תכשיטים ויהלומים בשווי 600 אלף דולר, ודרש שתשיב מחצית משוויים. הוא הסתמך גם על עדות אחת מבנותיהם, אך בית המשפט קבע כי לא הוכח שהאישה נטלה מלאי עסקי.
הבעל עצמו לא ידע לפרט אילו תכשיטים נעלמו, וחלקם התבררו כמתנות שניתנו לאישה ולבנות.
מחלוקת נוספת עסקה במשרד שרכשה החברה. הבעל טען כי מומן באמצעות הלוואה בסך 150 אלף דולר שקיבל מאביו. האישה הציגה גרסה אחרת ואף ציטטה הקלטה שבה אמר הבעל על אביו: "הוא עשה לי בכאילו זה הוא נתן לי מתנה על זה שקניתי את הבית".
בית המשפט דחה את טענת ההלוואה, בין היתר משום שהכספים הועברו 11 שנים לפני רכישת המשרד, לא נערך הסכם הלוואה והאב מעולם לא דרש את החזר הכסף.
גם דרישת הבעל לקבל דמי שכירות מהאישה עבור התקופה שקדמה לפרידה נדחתה. השופט שילה הסביר שלא ניתן לערוך "חפירות ארכיאולוגיות" בכספים ששימשו את משק הבית במהלך הנישואים, בהיעדר הוכחה להברחת נכסים.
אין מזונות משקמים, אבל יש פיצוי
האישה, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים והכשרות מקצועיות נוספות, לא קיבלה מזונות משקמים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי היא משכילה, עבדה בהנהלת החשבונות של החברה וצפויה לקבל רכוש משמעותי.
ואולם, השופטים בבית המשפט המחוזי הבחינו בין מזונות משקמים לבין פיצוי בשל פערי כושר השתכרות. השופט שילה ציין כי הבעל הוא שניהל את עסקי היהלומים, בעוד האישה סייעה לו וכמעט שלא השתכרה במהלך הנישואים.
המומחה אף העריך כי בגילה ולנוכח היעדר ניסיון עדכני, תתקשה להשתלב בשוק העבודה למרות השכלתה.
המחוזי קבע שבנסיבות הנישואים הארוכים ופערי ההכנסות המשמעותיים, יש לפצות את האישה גם בגין רכיב זה, שבית המשפט למשפחה לא הכריע בו.
בסופו של דבר נדחה ערעור הבעל במלואו, וערעור האישה התקבל חלקית. לסכום האיזון נוספו 199,955 שקל, בצירוף ריבית שקלית ממועד חוות הדעת, והבעל חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף שקל.
ב"כ הבעל והחברה: עו"ד חיים כהן.
ב"כ האישה: עו"ד יוסי הרשקוביץ.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
