הסיפור הזה התחיל בנישואים בשידוך, ונמשך בטיפולים זוגיים, טענות על התמכרות לפורנוגרפיה, חובות ואפילו אנשים מהשוק האפור. הוא הסתיים בהסכם שהעניק לאישה כמעט את כל הרכוש המשפחתי, והשאיר את הבעל, הלכה למעשה, בלי כלום.
אלא שאז הגיעה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
השופטת אורית בן-דור ליבל ביטלה "הסכם גירושין ולחלופין שלום בית" שנחתם בשנת 2015 ואושר אז כפסק דין, לאחר שקבעה כי הבעל חתם עליו כשהוא מצוי בתלות קיצונית באשתו, חרד מפני גירושין ומוכן לעשות כמעט כל דבר כדי שהנישואים יימשכו.
בני הזוג, חרדים מהזרם החסידי, נישאו בשידוך בשנת 1997 ונולדו להם ארבעה בנים. במהלך השנים הם צברו שלוש דירות, אבל לצד הנדל"ן הצטבר גם מטען זוגי כבד.
בדצמבר 2014 הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בין היתר טענה כי בעלה מתקשה "לתפקד כגבר", נעלם מהבית, סובל מבעיות אישיות, מכור לשקרים ולפורנוגרפיה ומסתבך בחובות. לגרסתה, נושים אף הגיעו לבית ואיימו עליה.
בהליך הנוכחי היא הוסיפה וטענה כי בעלה גנב ממנה המחאות, פיזר אותן ללא כיסוי, הסתבך עם גורמי אכיפה וגורמים מהעולם התחתון, ובמקרה אחד אף פדה צ'ק שהיה מיועד להכנסות הגן שבו עבדה כדי לקנות סיגריות.
אלא שבאותו שלב בני הזוג החליטו לנסות שלום בית. כעבור מספר חודשים הם חתמו על "הסכם גירושין ולחלופין שלום בית".
ההסכם היה רחוק מלהיות סימטרי:
שלוש הדירות שנצברו במהלך הנישואים אמורות היו לעבור לבעלותה הבלעדית של האישה.
כל אחד מבני הזוג נשאר עם חשבון הבנק והזכויות הפנסיוניות שעל שמו, אלא שלבעל באותה תקופה לא היה כלל חשבון בנק ולא היו לו זכויות סוציאליות משמעותיות.
בנוסף הוא התחייב, במקרה של גירושין, לשלם 9,500 שקל בחודש עבור ארבעת הילדים, בתוספת מחציות.
שנים לאחר מכן פנה הבעל לבית המשפט וטען כי ההסכם לא היה תוצאה של משא ומתן אמיתי אלא של תלות מוחלטת באשתו. לדבריו, היא שלטה בכל הכספים המשפחתיים, והוא נדרש לבקש ממנה אישור כמעט על כל הוצאה.
הבעל טען כי לא היה לו "ולו שקל אחד בכיס", וכי לצרכים יומיומיים היה צריך לבקש ממנה את כרטיס האשראי ולהחזירו לאחר השימוש.
הוא תיאר את חייו כ"חיי עבדות, כניעה ושליטה מוחלטים", וטען כי התמכר ליחס החיובי מצדה והיה מוכן לקבל על עצמו כל אשמה וכל דרישה – רק כדי לרצות אותה.
לפי גרסתו, ההסכם הוצג לו בכלל כפתרון טכני: דרך להגן על הנכסים מפני נושים שלכאורה עלולים להגיע בעקבות החובות שלו. הוא טען כי הבין שמדובר במעין "הסכם מגירה" שלא באמת ייאכף.
האישה, טענה מנגד, כי הסיבה להסכם היתה התנהלותו הכלכלית חסרת האחריות של בעלה. לדבריה, הוא עצמו הציע להעביר לה את הבית כדי לתת לה ביטחון ולשכנע אותה לחזור בה מתביעת הגירושין.
לדבריה, התנאים היו סבירים לנוכח התנהגותו, ואם הבעל טעה – לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה.
הסכם בלי איזונים
אלא שבחקירתה השמיעה האישה משפט שבית המשפט ייחס לו חשיבות רבה: "מלכתחילה לא התכוונתי אף פעם לנשל אותו".
השופטת בן-דור ליבל מצאה בכך חיזוק לגרסת הבעל, שלפיה האמין שההסכם, לפי לשונו, לא ימומש.
גם נסיבות החתימה עוררו קושי. בית המשפט קבע כי האישה היא שפנתה לעורכת דין שערכה את ההסכם, נשאה בשכרה והגישה את הבקשה לאישורו.
הבעל, לעומת זאת, לא קיבל ייעוץ משפטי עצמאי.
השופטת קבעה כי גרסת הבעל היתה מהימנה וקוהרנטית, בעוד שגרסת האישה היתה "חסרה, לא עקבית, מתפתחת ומשוללת היגיון".
גם העובדה שהעורכת דין שערכה את ההסכם והמטפלת הזוגית לא הובאו לעדות – פעלה לחובת האישה.
בפסק הדין הודגש כי מבחינה כלכלית התוצאה היתה קיצונית: כל נכסי המקרקעין נשארו אצל האישה, יחד עם הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שלה, בעוד שהבעל נותר ללא דירה, ללא חשבון בנק וללא זכויות משמעותיות, אך עם חיוב במזונות.
השופטת ציינה כי אפילו ביחס לסכום המזונות אמרה האישה בעצמה: "גם לי זה לא היה הגיוני".
בית המשפט קבע כי התקיימו שלושת יסודות "עילת העושק":
הבעל היה במצוקה ותלות קיצונית;
האישה היתה מודעת לכך וניצלה זאת;
תנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי סבירה.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>
עורכי הדין המומלצים לענייני משפחה >>
"הנתבעת התנתה את המשך הנישואין בעשיית הסכם שיעניק לה את מלוא הזכויות בכל הרכוש", כתבה השופטת, בעוד שהבעל נותר "חסר כל". עוד קבעה, כי "ספק אם אדם אחר שלא במצבו של התובע היה מסכים לחתום על ההסכם".
בית המשפט גם לא קיבל את טענת האישה שלפיה הבעל ישב בחיבוק ידיים במשך תשע שנים. השופטת קבעה כי התלות והמצוקה לא הסתיימו בהכרח במועד החתימה, ולכן יש לבחון את השיהוי מהמועד שבו האישה החלה בפעולות אקטיביות לאכיפת ההסכם. בנסיבות אלה, פרק זמן של כשנה עד הגשת תביעת הביטול נחשב סביר.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי הסכם הממון בטל.
האישה חויבה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 70 אלף שקל.
ב”כ התובע: עו"ד יהושע שווירץ.
ב”כ הנתבעת: עו"ד לימור חג'ג'.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
