פסיכו מאינטל הולך הביתה ויעבוד בשטראוס

טל מוסקוביץ' חוזר לזירה ומשחזר את ניסיון הרצח מול מצלמות המשטרה

16 דצמבר 2003. הרכב של שלושה שופטי בית משפט המחוזי בחיפה גזר 18 שנות מאסר על טל מוסקוביץ', תושב העיר (אז בן 23), שהורשע בניסיון לרצוח את חברתו לעבודה בחברת "אינטל", ופצע אותה קשה. זה היה אחד המקרים המזעזעים באותן שנים, ואת גזר הדין בחר נשיא בית המשפט דאז, השופט מיכה לינדרשטראוס, לפתוח במשפט הבא: "אין כל רחמים בליבנו על נאשם זה".

החלטה שהתקבלה אתמול (שני, 1 פברואר) בבית משפט המחוזי בנצרת מחזירה את סיפורו של מוסקוביץ' לתודעה: בית המשפט דחה עתירה מנהלית שהגישה המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים לנכות שליש ממאסרו של מוסקוביץ' אשר הורתה על שחרורו המוקדם בכפוף לתוכנית טיפולית שהכין הפסיכולוג ד"ר נמרוד שני והציג פרקליטו, עו"ד שלומי שרון. המשמעות: מוסקוביץ' ישוחרר ככל הנראה ממאסרו כבר בקרוב, לאחר שריצה כ-13 שנות מאסר בלבד.

אין רחמים. השופט מיכה לינדרשטראוס

בעתירה שהגישה פרקליטות מחוז צפון לבית המשפט נגד החלטת הוועדה, היא גוללה את אחד האירועים הקשים שזכורים לתושבי חיפה, הגם שהוא הסתיים ללא קורבנות בנפש. מוסקוביץ' וחברתו לעבודה שהפכה לקורבן שלו עבדו בחברת "אינטל" בעמק הסיליקון אשר בדרום חיפה, שם הם גם הכירו. השניים התגוררו באחת השכונות הסמוכות שבמערב העיר ונהגו ללכת יחד ברגל אל המפעל. 

בבוקר ה-2 ביולי אותה שנה, מוסקוביץ' הצטייד בסכין אותה קנה שבועיים לפני כן והגיע לדרך ההגנה שבמבואות הדרומיים של חיפה, הוא הסתתר בפתח אחד הבניינים, המתין שחברתו לעבודה תגיע. כאשר ראה אותה מגיעה עקב אחריה עד לכניסה למנהרה הקטנה שמתחת לפסי הרכבת על שפת הים סמוך לתחנת הדלק "מקסים".

שם, במנהרה, מוסקוביץ' נעמד מאחורי חברתו לעבודה, אחז בראשה וכיסה את פיה ללא כל הכנה מוקדמת, שלף סכין גדולה ונעץ אותה בגרונה. לאחר מכן שב ודקר אותה, וכאשר ניסתה להתגונן, חתך את כף ידה. בהמשך דקר אותה בבטנה ועזב אותה מדממת בשולי הכביש. הצעירה שנפצעה קשה הצליחה להגיע לכביש הראשי הסמוך וניצלה הודות לסיוע מהיר של שני עוברי אורח, שעצרו את הדימום ופינו אותה במצב קריטי לבית חולים רמב"ם הסמוך.

מתוך אחד מסרטי הסנאף בהם צפה מוסקוביץ' (תמונה מתיק החקירה)

דילמה

מוסקוביץ' הודה מיד בניסיון רצח, אבל זיעזע את חוקריו ובעקבותיהם את דעת הקהל, כאשר לא סיפק כל מניע למעשה המוויע למעט ההסבר שהוא רצה לרצוח את חברתו לעבודה. "זה התבשל לי בראש במשך שבועיים", אמר בבית המשפט והסביר כי היא היוותה עבורו קורבן קל. בבית המשפט הוצג גם אוסף הסכינים שמוסקוביץ' אסף והנאשם המשיך לעורר שאט נפש ממעשיו כאשר הסביר מדוע בחר דווקא בסכין הזו: "היא מאוד חדה ומשומנת, האיכות טובה ואין סכנה שתישבר".

חיפוש שנערך בביתו של מוסקוביץ' לאחר הרצח סיפק הסבר נוסף. התברר כי הוא אסף קטעי וידאו מזוויעים וסרטי סנאף המתעדים מקרים אמיתיים ומבויימים של מעשי אונס קשים, רצח, ביתור גופות ואכילתן. "הנאשם הרעיל את נפשו מבחירתו החופשית ואף לא טען שאינו אחראי על מעשיו", קבעו השופטים בגזר הדין בהקשר של תוצאות הבדיקות בהן נקבע כי למרות הזוועות הוא כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין פלילי. מוסקוביץ' הסביר בקור רוח כי הוא רצה "להרגיש מצבים שאני יכול לקחת חיים של כל בן אדם".

השופטים שלא ריחמו עליו גזרו עליו כאמור 18 שנות מאסר – שנתיים פחות מהעונש המירבי על עבירת ניסיון רצח (20 שנה). כמו כן הם חייבו אותו לפצות את הקורבן ב-50 אלף שקל.

עו"ד שלומי שרון

לאחר שריצה שני שליש ממאסרו הוא פנה באמצעות עו"ד שרון לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. הפרקליטות הגישה התנגדות נחרצת לבקשה, ונופפה בחוות הדעת של גורמי טיפול שונים. הדילמה בוועדה היתה גדולה: מצד אחד היו גורמי טיפול מקצועיים של שב"ס ופרטיים אשר טענו כי מוסקוביץ' מיצה את ההליך הטיפולי מאחורי הסורגים, והוא יכול להמשיך בטיפול גם בחוץ לאחר שחרורו. מצד שני, הרשות לשיקום האסיר (רש"א) אשר קבעה כי מוסקוביץ' טרם בשל לשחרור.

חברי הוועדה ציינו כי מוסקוביץ' עבר הליך טיפולי יעיל בכלא חרמון, ואף סווג כאסיר עבודה שיוצא מהכלא לעבודות חוץ. בסופו של דבר, הוועדה החליטה לקבל את הבקשה ולהורות על שחרורו המוקדם בהסתמך על תוכנית טיפולית פרטית שהוכנה עבורו, הכוללת מסגרת תעסוקתית בחברת "שטראוס". כמו כן, הוא ישהה במעצר בית לילי עד תום תקופת רישיון האסיר שלו. תנאי נוסף לשחרור: לא ליצור קשר עם קורבן העבירה, אותה הוא דקר באכזריות.

 ערעור 

המדינה ערערה לבית משפט המחוזי בנצרת. בעתירה מנהלית שהגישה עו"ד סימונה בן חיים נטען כי הוועדה לא נתנה משקל הולם לעמדתם של גורמים מוסמכים נוספים אשר קבעו כי מוסקוביץ' עדיין מסוכן. כמו כן היא טענה, כי הקביעה של הוועדה על כך שמוסקוביץ' לא יסכן את שלום הציבור לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני", והציגה אבחון פסיכולוגי רשמי של שב"ס בו נקבע כי מוסקוביץ' עדיין מסוכן, אם כי ברמה "בינונית".

עו"ד בן חיים הדגישה בעתירה את "הלך רוחו הקר והמצמרר", כפי שהוגדר בגזר הדין. "מדובר בניסיון לרצוח במלוא מובן המילה. המתלוננת ניצלה, וליתר דיוק הצילה את חייה במו ידיה, תודות לעוז רוחה ולתושייתה. אם לא היתה אוספת את גרונה המשוסף בידיה, ממש כך, בשארית כוחותיה וזועקת לעזרה היא היתה מדממת למוות באותה מנהרה חשוכה להולכי רגל בה דקר אותה".

מנגד, עו"ד שרון טען כי החלטת ועדת השחרורים סבירה, וכי האבחון הפסיכולוגי הפרטי שנערך למוסקוביץ' אינו דבר שבשגרה. הוא חזר וציין את חוות הדעת החיובית גם של גורמי הטיפול בכלא, שמכירים אותו במשך 13 שנה הרבה יותר מגורמי טיפול אחרים, פסיכולוגיים או שיקומיים ציבוריים דוגמת רש"א.

בניסיון למנוע את השחרור ביקשה הפרקליטות לתת משקל לחוות הדעת של פסיכולוג שב"ס על כך שלמרות הטיפולים בכלא הוא נותר מסוכן לציבור. עו"ד שרון התנגד להצגת המסמך בנימוק שחוות הדעת הזו לא הוצגה כלל לוועדת השחרורים, ואף נערכה במגמתיות רק בעקבות החלטת הוועדה. והשופטים קיבלו את התנגדות הסנגור.

וכך, למרות עמדת פסיכולוג שב"ס המנוגדת לעמדת גופי טיפול אחרים בשב"ס, וחרף עמדת רש"א המסרבת לפקח על מוסקוביץ' לאחר שחרורו, הרכב השופטים בראשות סגן נשיא בית המשפט, השופט בנימין ארבל, החליט דחות את עתירת המדינה ולהורות על שחרורו המוקדם של מוסקוביץ'.

השופט בנימין ארבל

תם אך לא נשלם: בניסיון אחרון למנוע את שחרורו של האסיר ביקשה הפרקליטות לעכב את השחרור כדי להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון. מדובר בצעד חריג ביותר, לפי גורמים משפטיים מעולם לא התקבלה בקשת רשות ערעור לעליון על החלטה שיפוטית שדנה בערעור על החלטת ועדת שחרורים.

בעקבות הבקשה, בית המשפט עיכב את שחרורו של מוסקוביץ' בשבעה ימים. האם הוא ישוחרר, כפי שפרקליטו מעריך, או שמא בקשת המדינה תתקבל והוא ייאלץ להמתין עד שמיעת הערעור בבית משפט העליון? ימים יגידו.

עדכון (19.6)

עתירה נוספת של המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים לקצר את עונשו של מוסקוביץ', נדחתה שוב על ידי בית המשפט המחוזי. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם יעוכב שחרורו של מוסקוביץ בשבוע, שבמהלכו עשויה המדינה להגיש ערעור על ההחלטה לשחררו לבית המשפט העליון.

התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לאחר שבית המשפט העליון הורה להכין תסקיר פסיכיאטרי למוסקוביץ'. בעקבות התסקיר, הן ועדת השחרורים והן בית המשפט המחוזי הותירו את החלטת השחרור על כנה.