זה התחיל כמו אחד התיקים הקשים ביותר שמגיעים לבית המשפט לענייני משפחה: תלונה למשטרה, מעצר של האב והרחקה מיידית מבתו הקטינה.
בתוך ימים, מערכת היחסים בין בני זוג לשעבר הפכה לזירת קרב משפטית סביב טענה מזעזעת: פגיעה מינית מתמשכת בילדה בת ארבע.
אלא שככל שההליך התקדם, התמונה הלכה והסתבכה. התברר, כי דווקא לאחר שלטענת האם כבר התעוררו החשדות היא המשיכה להשאיר את הילדה לבדה עם האב גם במהלך חופשה משפחתית בצפון וגם בביתם.
הנתון הזה, שנראה בתחילה שולי, הפך בהמשך לאחד הגורמים המרכזיים שעוררו ספקות כבדים באשר לאמינות הגרסה שלה.
ואכן, בפסק דין חריג ומפורט דחתה השופטת הילה אוחיון גליקסמן מבית משפט לענייני משפחה באשדוד את הבקשה לצו הגנה נגד האב, וחייבה את האם בהוצאות בסך 15 אלף שקל.
בית המשפט קבע עיקרון חד: כאשר מדובר בטענות לפגיעה מינית בקטין לא די בראיות ברמת "מאזן הסתברויות", נדרש רף גבוה יותר. "מונחת על הכף החובה להגן על הקטינה… אך יש לוודא שאין מדובר בעלילה", כתבה השופטת והדגישה כי נדרשות "ראיות משכנעות במיוחד".
ביום שיחת וידאו בעירום
אחת הבעיות המרכזיות בגרסת האם היתה העובדה שפרטים דרמטיים ממנה עלו אצלה רק בשלב מאוחר.
כך למשל, תיאור קשה של התנהגות מינית לכאורה של הילדה בגיל שנתיים כלל לא הופיע בבקשה המקורית.
השופטת קבעה בהקשר זה כי מדובר ב"גרסה כבושה" לכאורה הפוגעת מהותית במהימנות, "לא מצאתי לקבל את הסברי האם…", תוך הדגשה כי העלאת טענות כה חמורות בשלב כה מאוחר מערערת את האמון בגרסה.
גם שרשרת הדיווח – מהקטינה לסבתא, משם לדודה ורק לאחר מכן לאם – עוררה קושי.
בית המשפט התריע, כי מדובר בדיווח שאינו ספונטני ולכן מחייב זהירות ראייתית מיוחדת.
במהלך ההליך נחשפה תופעה מטרידה נוספת: ניסיון לייצר ראיות, למשל יוזמת האמא לערוך שיחת וידאו בין האב לקטינה בזמן הרחצה.
"אין הלימה בין טענות האם לפגיעה מינית מתמשכת של האב בקטינה לבין שיחת ה-וידאו עם האב, שיחה שהאם עצמה יזמה כאשר הקטינה עירומה כביום היוולדה".
דוגמה נוספת, שיחה שבמהלכה הקטינה הרימה את שמלתה, הצביעה על טבורה, ואמרה "אבא התגעגעת לזה"?.
בית המשפט קבע כי קיימות אינדיקציות לכך שהדברים נאמרו בעקבות הכוונה ואף הבטחה למתנות.
"מדובר בסיטואציה מבוימת", נקבע, ולכן לא ניתן לה משקל ראייתי.
האם פנתה שוב ושוב לבדיקות רפואיות ואף העבירה את הילדה בין קופות חולים, ללא ידיעת האב. אלא שכל הבדיקות חזרו עם אותה תוצאה: אין כל אינדיקציה לפגיעה מינית.
בית המשפט התרשם כי הבדיקות נועדו לשרת את ההליך המשפטי: "התקבל הרושם שהאם… פנתה בתדירות גבוהה לרופאים רק לצורכי ההליך".
חוות דעת מקצועית קבעה, כי רמת הסיכון מצד האב היא נמוכה – הנמוכה ביותר האפשרית.
האם ניסתה לערער על חוות הדעת אך בית המשפט דחה את הטענות והבהיר הבחנה חשובה: לא ניתן לבצע "הערכת מסוכנות מינית" סטטוטורית למי שלא הורשע, אך ניתן להסתמך על הערכה קלינית.
התיק הפלילי שנפתח נגד האב נסגר ללא כתב אישום – נתון שחיזק את מסקנות בית המשפט.
"לא הוכח שהאב ביצע פגיעה מינית בקטינה", נקבע בצורה חד-משמעית.
עוד סיפורים מרתקים במדור לענייני משפחה >>
עורך דין מומלץ לענייני משפחה >>
פגיעה בקשר בין הורה לילד
מעבר להשלכות על האב, בית המשפט הדגיש את הנזק שנגרם לקטינה: הגבלת מפגשים עם אביה, פיקוח הדוק וחשיפה מתמשכת לשיח טעון. האפוטרופוס לדין התריעה, כי המשך העיסוק בנושא עלול לפגוע בילדה עצמה.
בסיום הפעילה השופטת את סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה וחייבה את האם בהוצאות.
נקבע כי גם ללא קביעה מפורשת של "קנטרנות", עצם דחיית הבקשה והשימוש בהליך מצדיקים חיוב בהוצאות. "לא הוכחה עילה להרחקת האב… והאם לא בחלה באמצעים", הדגישה השופטת אוחיון גליקסמן בפסק הדין.
השורה התחתונה: פסק הדין מציב גבול ברור שעל פיו בתי המשפט יגנו על קטינים אך לא יאפשרו שימוש בטענות חמורות ככלי טקטי במאבקי גירושין.
זהו מסר כפול: הגנה – כן, אבל גם אחריות, דיוק וזהירות, במיוחד כשהמחיר עלול להיות ניתוק של ילד מהורה.
ב"כ האם: עו"ד אורי זמברג
ב"כ האב: עו"ד דני לידרמן
הקטינה יוצגה באמצעות אפוטרופוס לדין, עו"ד מיה חונגר
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
