על מ"ל ועיסוקו ידעו מעט אזרחים במדינה העצבנית והטרופה שבה אנו חיים. ככלל, פה הוא לא טרד איש, ואיש בוודאי לא טרד אותו. את "הפרנוסה" הוא מצא בניכר – בפריז, או בקיץ בריביירה הצרפתית אצל מי מערי הנופש הסמוכים לחוף הים התיכון.
מ"ל היה כייס אומן, מהליגה של פעם, הוא היה מסוגל בין השאר להפריד אדם מתיקו התפוח מבלי שהלה ירגיש כלל בגזילה. במשך שנים רבות היה טס בקו פריז-תל אביב ולהיפך, תמיד במחלקת עסקים. שם, בשבתו ברווחה עם כוסות שמפניה בידו, לא טרד אותו איש בדיבור מיותר. הכבוד והכיבוד המשובח שקיבל הצדיקו לטעמו את מחיר היתר ששילם בשל כך.
עיקר אזור פעילותו בעיר האורות היה ברובע הסאנטייה, אזור סיטונאי שבו סחורות וכסף מזומן החליפו ידיים בתדירות רבה, לעיתים קרובות, מבלי שיהא לעסקאות אלו כל תיעוד שבכתב.
מבטו הסוקר של מ"ל היה ננעל על סוחר כלשהו, שבא למלא את תכולת חנותו. "המפריד" כך כונה האיש, היה עוקב אחריו, לומד אותו, בודק את ערנותו קודם. בהמשך, בתנועה זריזה כמעט בלתי מורגשת, היה שולח יד איתנה. בתנועת אצבעות גמישות, היה שולף מהלה את מה שהיה נדמה לו כמקור כספו. תיק, ארנק, או סתם חופן של מזומנים שהיו תחובים באחד מכיסיו.
לעיתים, הנגזל היה חש באובדן ממונו רק כשעמד לשלם בכספו שנעלם עבור הבגדים שרכש. לעיתים אפילו קודם לכן, אבל כך או כך המפריד כבר עשה את דרכו הלאה למופרד פוטנציאלי אחר, או שהחליט לפי גודל ושיעור הגזילה כי רב לו לאותו יום. וכן כי אין צורך להתגרות במזל פעמיים.
לרוב השלל היה נאה. חזקה שקמעוני אינו מגיע לפריז על מנת לרכוש פריטים בודדים, אלא כדי לרצף את מדפי חנותו בביגוד נשי או גברי בכמות מספקת לפרנסתו הוא.
על ציר הזמן ידע המפריד לקשור קשר גם עם חלק מבעלי החנויות היהודיים ברובע זה, ואצלם רכש ביגוד על פי הזמנת אשתו, עבורם שילם בכרטיס האשראי שגנב או בחלק מכספי המלקוח. מרביתם של בעלי החנויות הבינו במה הוא עוסק.
הפועל היוצא היה שהביגוד שנרכש היה נארז בקפדנות במזוודתו הגדולה, עימה הוא מגיע ארצה. או אז היתה אשתו מזעיקה לסלון ביתה את המעוניינים. אלו היו גלריה של קונים וקונות שהיו מגיעים, מפשפשים ונוברים בסחורה, ורוכשים את הנחוץ להם בלהיטות בלתי מוסתרת.
ביום שישי אחד לאחר שובו ארצה, יצא מ"ל לקניות של שבת. באטליז המתין לתורו, או בעצם לסיום קניותיה של זו שהגיעה לפניו. האישה סיימה לשלם והיתה טרודה בתחיבת הבשר שקנתה לתיק נוסף שהגיע עימה. את תיקה האחר השאירה פתוח, ומ"ל הבחין בערמה של שטרות המבצבצת ממנו.
משל היה זה פירצה הקוראת לכייס, מ"ל לא התגבר על יצרו ושלח יד מהירה אל עבר התיק האחר ושלף מתוכו את חופן השטרות המפתים. לשטרות הגיעה היד, אך בעקבותיה הגיעה גם ידה של הקונה שהבחינה במתרחש ופתחה בצעקות קולניות: "גנב, גנב!".
בעקבות הצעקות זומנה גם המשטרה, נפתח תיק פלילי ומקץ כשנה זומן ליבוביץ' לבית משפט השלום בתל אביב. משהו חרק בהתנהלות המשפט, ובסופו נידון ליבוביץ' לשנת מאסר לריצוי בפועל.
הפעם הפנה אותו חברו ששון לקרקרן אחר שהיה ידוע בכישוריו לסייע לנידונים להימנע ממאסר מיותר. זה הגיש ערעור על חומרת הענישה, לבית המשפט המחוזי.
קודם לתאריך שמיעתו, זימן הקרקרן שוב את מ"ל ללשכתו. "אם אנחנו מבקשים לזכות בערעור, ולהימנע משליחתך למאסר מאחורי סורג ובריח, אזי, מן הראוי שיבוצע אקט לא שגרתי של טוב לב ואזרחות ראויה שישכנעו את שלושת שופטי הערעור להתערב בגזר הדין. מידי סוף שבוע אני נוהג לעיין בעיתונים בקפידה רבה יותר. משכה את תשומת ליבי מודעה המתפרסמת על ידי הוועד למען החייל ובה פירוט הנדבנים שתרמו מכספם עבור חיילי צה"ל. בדעתי להציע לך להפוך ל'תורם החודש'. תרומה זו תינתן על ידך קודם למועד קיום הערעור, שמך יפורסם, ועם פרסום זה שיעיד גם על גובה הסכום – נתייצב בפניהם".
כבר למחרת הועבר לאגודה למען החייל סכום מכובד בהחלט שהפך את כייסנו ל"תורם החודש".
במועד שנקבע לשמיעת הערעור, התייצב הקרקרן בלוויית מרשו וליהג בלשונו על טעות שעשה המערער, שעליה הוא מצר ומצטער.
הסנגור לא התעלם מגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער, ברם הדגיש ובצדק את מספר השנים הרב שחלפו, שבהן לא ביצע מרשו כל עבירה, והפך לאזרח מן השורה שאף תורם כספים לנזקקים וביניהם לחיילי צה"ל. "רק לפני כחודשיים צדה עיני מודעה שפורסמה על ידי הוועד למען החייל ובה העלו על כס את גובה תרומתו של מרשי", וכאן עמד הסנגור ושלף מתיקו את הפרסום ומכתב התודה.
בתום טיעוני הצדדים, מקץ הפסקה ממושכת, חזר ההרכב והמיר את רכיב המאסר בקנס, ועל פי הצעת הסנגור בתרומה נוספת.
"אתה חייב לא מעט לאגודה למען החייל", שח הסנגור למ"ל שעה שעשו השניים את דרכם במורד מדרגות בית המשפט. מ"ל קרן מאושר, אפשרו לו להמשיך בעבודתו.
כעבור ימים ספורים, טס במחלקת העסקים לפריז העיר, לשבור בה שבר ולעשות פרנסה לביתו.
