בן 67 זוכה מאונס חברתו למקום העבודה בדירתה

השופט רענן בן יוסף סבר שהעובדה שהמתלוננת קראה לאחוריו של הנאשם פעם תחת ופעם טוסיק, מלמדת כי מדובר בפרי דמיונה. השופטת אירית קלמן ברום הציעה שסלידתה של המתלוננת מהנאשם, מקורה בטראומות עבר. השופט אברהם הימן, שנשאר בדעת מיעוט, לא הבין כיצד הגיעו חבריו להרכב למסקנת הזיכוי
שיתוף ב email
שיתוף ב google
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
"כאב לי, ניסיתי להדוף אותו" (אילוסטרציה)

זה היה יכול להיות עוד סיפור על נאשם מאונס שזוכה, אבל זה של א"א, בן 67 מבת ים, קיבל תפנית לאחר שגרם שופט ההרכב, אברהם הימן, לבקר את חבריו, רענן בן יוסף ואירית קלמן ברום, על שזיכו אותו.

בעדינות, בשיא הנימוס, אבל באופן חד משמעי, תוהה השופט הימן כיצד הגיעו שני חבריו למסקנה שיש לזכות את הנאשם.

ואכן, נימוקי השופטים המזכים מותירים לא מעט מקום לתהיות. שני הצדדים שיקרו בגרסאותיהם, על כך אין מחלוקת, מדוע אם כך להאמין דווקא לגרסת הנאשם, בעיקר לאור מה שידוע על מצבן הנפשי הקשה של נפגעות עבירות מין? גם השופט הימן לא הבין. זו רק דוגמה, אבל לפני הכל, לתחילת הסיפור.

א"א עבד עם המתלוננת במלון בתל אביב, ובין השניים נוצרו קשרי ידידות. באחת השיחות ביניהם סיפר א"א למתלוננת כי פיתח שיטה לזכייה בלוטו. ב-31 באוקטובר הם נפגשו בדירתה כדי שיסביר לה את השיטה, הנאשם הגיע עם המחשב שלו, ובקבוק קוניאק. לפי כתב האישום, לאחר מספר כוסות א"א ניסה את מזלו, אולם המתלוננת הבהירה לו שאין בכוונתה לקיים איתו יחסי מין. בשלב זה, נטען, הוא התנפל עליה, החדיר את אבר מינו לשלה, אחר כך ניסה להחדיר את אבר מינו לפי הטבעת שלה, ואז החדיר אותו לפיה. הוא הואשם באינוס, מעשה מגונה, מעשה סדום וניסיון למעשה סדום.

כך תיארה המתלוננת בעדותה, את אשר עבר עליה: "הוא החדיר אל תוך הנרתיק מהר יחסית, ולאחר מכן ניסה גם להחדיר לפי הטבעת. כאב לי. ניסיתי להדוף אותו כי כואב…הוא קם, וחשבתי שהוא מתכוון לעזוב…הוא הסתובב ועלה עליי בצורת 69 מה שנקרא. והחדיר את איבר המין לתוך הפה. לפניי היה הישבן שלו כולו עם קמטים…". נחסוך מכם את שאר העדות. אל המלה ישבן עוד נחזור בהמשך.

א"א באמצעות עו"ד בועז קניג ועו"ד קובי מרגולוב, הכחיש תחילה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם לאחר מכן חזר בו והודה, אך טען שהיה מדובר במין בהסכמה. שאר תיאורי המתלוננת, טען הנאשם, לא היו ולא נבראו, וכל כוונתה היא לסחוט ממנו כספים, לאחר שזכתה בעבר לפיצוי כספי גדול בשל הטרדה מינית במקום עבודתה.

השופטים נדרשו לפיכך להכריע באשר לטיבם של יחסי המין, כלומר האם מין "רגיל" או אחר, והאם מעשים אלה נעשו בהסכמה. הקושי המרכזי שעמד בפניהם היה נעוץ בכך שבגרסתה הראשונה של המתלוננת במשטרה לא הוזכרו יחסי המין ה"רגילים" – שלטענתה כאמור נעשו באינוס, בעוד הנאשם גורס שהסכימה – ואלה הועלו רק כחודש לאחר מכן, בעימות ביניהם.

השופט בן יוסף נימק את החלטתו לזכות את הנאשם, ובתמצית: הנאשמת לא דייקה ביותר מדי עובדות, אין כל הוכחה רפואית למצבה הנפשי הקשה, למעט דבריה, ובאופן כללי אין היא אמינה עליו, בעיקר לאור השמטתה את יחסי המין הרגילים מגרסתה הראשונה. הוא מנה את אי הדיוקים שעלו מעדותה, רובם כאלו שעלו באין ספור תיקי אונס: האם הנאשם הביא את הקוניאק בעצה אחת עימה, או לא; מה לבשה, טייץ, מכנסיים קצרים או מכנסי ג'ינס; האם הקיאה לאחר המעשים, או רק הרגישה בחילה, והאם ראתה את אחוריו, כפי שתיארה, או שמא עצמה עיניים בזמן האקט, כפי שהעידה.

חיזוק נוסף לאי אמינותה של המתלוננת מצא השופט בן יוסף בכך שבגרסה אחת קראה לאחוריו של הנאשם ישבן, ובגרסה אחרת טוסיק. ובמילותיו שלו: "לכאורה השינוי בתואר השם שבחרה המתלוננת לחלק הגוף האחורי של הנאשם הוא עניין שולי שבשולי, חסר כל חשיבות. במחשבה שנייה אפשר להסיק שאין זה כך – השוני וטיבו מלמדים כי תואר השם שניתן הינו פרי דמיון או תיאור שמטרתו לפגוע, ומבלי שנראה כלל על ידי המתלוננת".

את העובדה שהנאשם שיקר בחקירתו הראשונה במשטרה, השופט בן יוסף דווקא מבין. הסיבה: הוא שיקר כי חשש שדבר בגידתו יוודע לאישתו. כך לפחות סבור השופט, שקיבל גם את האפשרות שהמתלוננת, שכבר עברה שני אירועים מיניים טראומטיים, עשתה זאת ממניע כספי.

"עולה ומשתזר אפוא", סיכם, "שבהעמדתי את גרסת התביעה בכללותה מול גרסת ההגנה, לא אוכל לקבוע באופן העולה על כל ספק סביר שגרסת המתלוננת משכללת הצדקה להרשעת הנאשם בדין". בן יוסף הבהיר כי "אין אני קובע כי המתלוננת שיקרה בעדותה, או כי העלילה עלילת שווא על הנאשם", אולם "אופן דיבורה, מבע פניה ויתר אותות האמת שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן", שכנעו אותו כי לא ניתן לסמוך על עדותה ברמה הנדרשת להרשעה.

השופטת קלמן ברום הצטרפה למסקנותיו של אב בית הדין,  אבל לעומתו היא דווקא לא קנתה את האפשרות שהתלונה הוגשה ממניע כספי, והעלתה סברה משלה – טראומות העבר של המתלוננת. "אפשר שתחושותיה הקשות וסלידתה מהנאשם הינן על רקע זה, אלא שכאמור השלב שחשה זאת הוא קריטי, לצורך הרשעה…משלא שוכנעתי שתחילת היחסים היו בכפייה, הרי שהמשך המעשים היו חלק מההסכמה הראשונית, והופסקו אף על פי גרסת המתלוננת כשהביעה את התנגדותה".

השופט הימן קרא בעיון, כפי שהדגיש, את דברי חבריו להרכב, וכאמור תהה כיצד הגיעו למסקנה כי יש לזכות את הנאשם. הבסיס לנימוקיהם, טען, היה שבגרסת המתלוננת נמצאו סתירות או התאמות, וגרסת הנאשם גוברת על גרסת המתלוננת. גם הוא לא השכיל להבין כיצד מתיישבת העובדה שלא נקבע כי המתלוננת שיקרה, ובכל זאת הנאשם זוכה. ""תוצאה של משפט זה אחת היא", כתב. "מתלוננת המספרת לנו סיפור באשר לאדם שאנסה, והרי אם אמת דיברה בחקירתה ובבית המשפט, אחת היתה תוצאת המשפט – הרשעת הנאשם. חבריי להרכב סברו אחרת, ואני חולק על דעתם".

לא רק מבין השורות, אלא גם במלים ברורות, אם כי מנומסות להפליא, מבקר השופט הימן את החלטת חבריו להרכב. "לעומת חבריי, אני סבור כי התשתית הראייתית שהוצגה מבססת את אשמתו של הנאשם…המתלוננת מסרה גרסה מגובשת, מבוססת אמת, ואף קוהרנטית, והסתירות ואי ההתאמות עליהן הצביעו חבריי אינן כאלה הפוגמות במהימנות גרסתה".

כאן עבר השופט הימן להסביר מדוע היה צריך להרשיע את א"א, ותיאר באריכות את חקירות השתי וערב שעברה מידי החוקרים ועו"ד קניג, סנגורו של הנאשם, והתייחס לאלמנטים אותם הזכיר בן יוסף. אכן, הסכים, במקרה של גרסה מול גרסה, כשבית משפט נדרש לקביעת מהימנות, יש משקל להתרשמות בלתי אמצעית מהעדים, כולל אופן דיבורם ושפת גופם. אולם, המשיך, "מלאכה זו הינה מורכבת…ויש לבצעה בזהירות מיוחדת למאפיינים המיוחדים של עבירות מין". לפיכך, טען, "אין לייחס בהקשר זה משמעות לכבישת התלונה ולפנייה הראשונה למשטרה".

במקרים של עבירות מין, המשיך השופט הימן, יש לבחון עדויות של הקורבנות באופן שונה מהרגיל. "לעיתים יקשה עלינו להבין מידת הפגיעה, עומק הפגיעה, ובמיוחד משך זמן רב שחיי אישה הופכים לגהינום, רגשי ופיסי". הסתירות בעדותה, הוסיף השופט הימן, הן שוליות, מובנות, ושכיחות בקרב נפגעות עבירות מין.

גם עו"ד קניג, שניסה לקשר בין המשפט המתנהל לטראומות העבר, הן מבחינת השפעתן הפסיכלוגית והן כמניע כספי, לא חמק מביקורת. "דומה כי מאמצי הסנגור, בעניין זה, כוונו לצורך ביסוס טענה בדבר מהימנות כללית נמוכה", כתב, "…אין קשר, ולו שמץ של קשר, בין אשר מצאו הסנגורים לרמוז או להצביע על מצבה הנפשי של המתלוננת על מנת לפגום במהימנותה. אין ולא כלום בין טיעונים למצב נפשי קשה במקרה של פגיעה מינית במתלוננת לפני שנים, בהליך משפטי שונה במהותו, לבין הטענה במשפט זה בדבר מהימנותה של המתלוננת".

השופט הימן לא הסתפק בכך, ויצא בקריאה כללית לסנגורים של עברייני מין. "יש ולעיתים מוצאים סנגורים להיתלות בספיחי ספיחים של עובדות…יש בהם לדעתם כדי לפגוע במהימנות העדים, נפגעי עבירות מין. סבור אני כי ראוי שישקלו לעשות זאת בקפידה רבה".

לבסוף, מסכם השופט הימן, לאחר שבחן את אותות האמת, התנהלותה בעדות בבית המשפט וחיזוקים מעדויות אחרות: חברה לה סיפרה על האונס, ומסמך המעיד שדיווחה על החמרה במצבה הנפשי לאחר שנאנסה, החלה טיפול תרופתי, ואובחנה כסובלת מפוסט טראומה. "אשר על כן, מסקנתי היא כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו…ובכולן".

השארת תגובה

Comments icon

סמן כאן שאינך רובוט