אישה תבעה את האקסית שלה בדרישה לקבלת מזונות

שתף כתבה עם חברים

שתי נשים הביאו שני ילדים מאותו תורם זרע, וכשנפרדו תבעה האחת מזונות מהשנייה. בית המשפט דחה את התביעה וחייב בהוצאות את האישה שהתעקשה לנהל את ההליך "מטעמים עקרוניים"

שתי נשים שהיו בנות זוג במשך חמש שנים, רכשו מספר מנות זרע מאותו תורם באמצעותן נולדו להן שני ילדים:
ילד אחד (כיום בן 6.5) מהריון של התובעת.
ילדה אחת (כיום בת 5) מהריון של הנתבעת.
ערב לידת הבת ניתן לבקשת האמהות ובהסכמת בא כוח היועמ"ש פסק דין לפיו התובעת היא אמה של הבת, וכן הוכנה בקשה לצו הורות פסיקתי גם בנוגע לקשר בין הנתבעת לבן.

בהמשך נפרדו השתיים ולאחר הפרידה הגישה התובעת באמצעות עו"ד עירא הדר תביעה למשמורת משותפת של הבת וקביעת זמני שהות שווים אצל כל אחת מהאימהות. כמו כן היא עתרה לחייב את הנתבעת לשלם מזונות עבור הילד. לטענתה, הנתבעת שימשה דמות הורית לבן ואפוטרופוס אשר נשאה בכלכלתו עד שנטשה. עוד טענה התובעת, כי היא הסתמכה על התחייבותה של הנתבעת בבקשות ההורות לדאוג לצרכיו שכן התובעת מרוויחה 8,000 שקלים בחודש לעומת הנתבעת שמרוויחה 10 אלף שקלים, ובנוסף יש בבעלותה דירה, רכב חדש וחסכונות.

מנגד, הנתבעת באמצעות עו"ד אסי סגל ממשרד סגל – שמחיוב, הכחישה כי התנהגה כאמו של הילד וכמי שהייתה אמונה על פרנסתו.
לטענתה, הגם ששני הילדים הם מאותו תורם זרע, מעולם לא הייתה כוונה להורות משותפת לגביהם, אלא הבחנה ברורה בין ההורות של כל אם לגבי בנה/בתה פרי בטנה.
באשר להכנסות טענה הנתבעת, כי הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת היא 11,500 שקלים, והיא בעלת פוטנציאל השתכרות של 13 אלף שקלים. עוד היא טענה, כי לתובעת יש כמעט מיליון שקל ממכירת נכס שקיבלה בירושה.
לטענת הנתבעת, היא בעצמה משתכרת 8,000 שקלים בחודש בלבד, ואכן יש בבעלותה דירה אך היא נושאת בתשלום משכנתה. כמו כן סיפרה הנתבעת, כי הוצאותיה גדולות משל התובעת שכן יש לה בת נוספת כבת שנתיים.

בפסק הדין ציין השופט שמואל בר יוסף כי אומנם לפי חוק המזונות אין חבות על הנתבעת לזון את הבן, מאחר שהאימהות לא נישאו באופן פורמלי, אך חבות יכולה לנבוע גם מהסכם.
מהממצאים העובדתיים יחד עם הצהרותיה החד משמעיות של הנתבעת הגיע השופט בר יוסף למסקנה לפיה "התובעת חפצה בהורות משותפת עם הנתבעת בנוגע לשני הילדים. טענות התובעת דהיום אינן משקפות את אומד דעתה בזמן אמת, אלא השלכה בדיעבד של מחשבותיה היום לאחר פרידה כאובה מהנתבעת".

 

לפיכך, נבחנה חבות המזונות של הנתבעת כלפי הבן, לאמור: הכנסות האימהות, הוצאותיהן, וצרכיו של הבן, כאשר נקבע שזמני השהות אינם רלוונטיים, מאחר שלעת הזו הבן אינו שוהה אצל הנתבעת. מהראיות עלה, כי הכנסתה של התובעת הן לפחות 11 וחצי אלף שקלים לחודש והיא שוכרת דירה ב 4,000 שקלים, בעוד שהכנסת הנתבעת היא 10 וחצי אלף שקלים ללא הוצאות שכר דירה, מאחר ובשלב זה היא מתגוררת אצל אמה.

צרכי כל אחד מהילדים הוערכו ב-1,800 שקלים לחודש. לאחר חישובים שונים לרבות התחשבות בכך שיש לנתבעת ילדה נוספת (מאחר שההוצאות בגינה מקטינות את הכנסתה הפנויה), סוכם כי הכנסתה הפנויה של התובעת גבוהה מזו של הנתבעת ומכאן התקבלה עמדת הסנגור סגל ונקבע כי אין מקום להשית על הנתבעת חיוב כלשהו בגין מזונותיו של הבן.

בסיום פסק הדין ביקר השופט בר יוסף את עמידתה הדווקנית של התובעת על ניהול ההליך עד תומו מ"טעמים עקרוניים", לדבריה. אמנם זכותה למצות את זכויותיה במסגרת ההליך, ציין בית המשפט, אולם מאחר שהפסידה נקבע שעליה לשפות את הנתבעת והיא חויבה לשלם לה הוצאות בסך 3,000 שקלים ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקלים (20.12).

עו"ד דפנה לביא

* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
0 Comments
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות