לנוכח האלימות השוברת שיאים בחברה הישראלית, לשכת עורכי הדין עורכת כנס חירום מיוחד שמנחה עו"ד טליה גרידיש תחת הכותרת, "די לאלימות!" (יום ראשון, 24 אוקטובר).
זה המקום לתרום כמה תובנות למשתתפי הכנס, ובראשן, החוזה שהופר בין המדינה לבין האזרח.
החברה הישראלית ניצבת מול משבר עמוק, ולא בגלל חוסר בסעיפי חוק, אלא בגלל קריסה טוטאלית של החוזה החברתי. החוזה הזה הוא נקודת המוצא עליה מושתתת כל דמוקרטיה: האזרח הנורמטיבי מסכים להגביל את חירותו, לוותר על חלק מפרטיותו ולהכפיף את עצמו למרות המדינה, בתמורה לכך שהמדינה תספק לו הגנה וביטחון אישי.
כשהמדינה מפסיקה לספק את הסחורה, החוזה הופך לנייר חסר ערך. כשהאזרח רואה שהציות לחוק הוא "אופציונלי" עבור החזק או עבור האלים, האמון ברשויות נעלם ונוצר משבר אמון. לא מדובר בניסוח תיאורטי אלא במשבר שמדמם לכולנו ברחובות. התחושה המבעיתה, שלכל אחד מאיתנו זה יכול לקרות – בכביש, בתור לרופא או בפוסט בפייסבוק.
זו כבר מזמן לא בעיה של "עבריינים" או של "עולם תחתון", זו אש שמשתוללת בשדות קוצים, ואם לא נכבה אותה עכשיו, היא תגיע לסלון של כל אחת ואחד מאיתנו.
בעולם קיימים שני מודלים אפקטיביים להתמודדות עם פשיעה, ושניהם נמצאים בקצוות מנוגדים.
בקצה אחד, הגישה המקדשת את מהירות התגובה ואפס סובלנות לביצוע. שם, המערכת פועלת בדיוק כירורגי – אדם שביצע עבירה יודע שהיד המאשימה תשיג אותו תוך ימים, לא שנים.
בקצה השני, הגישה המבוססת על אמון ציבורי עיוור ושיקום עמוק, מתוך תפיסה שהחוק הוא אינטרס משותף.
מדינת ישראל תקועה ב"שטח מת" מסוכן, לא שם ולא שם. אין לנו את ההרתעה המיידית והחדה, ואין לנו את האמון הציבורי המאפשר שיקום. אנחנו בוואקום של אכיפה, והוואקום הזה הוא גן עדן לאלימות.
מסלול פלילי ירוק
כדי לעצור את הסחרור אנחנו לא צריכים עוד ועדות. אנחנו צריכים מעשים מידיים. ראשית, "מסלול פלילי ירוק".
המצב שבו הליך פלילי על תקיפה או בריונות נגרר שנים הוא חרפה משפטית. נדרש מסלול עוקף בירוקרטיה ארוכה ומסורבלת שיביא למיצוי דין תוך שבועות ובמקרים מורכבים חודשים.
"המסלול הירוק" שאני מציע אינו קיצור דרך בזכויות, אלא חיסול הבירוקרטיה – קביעת תיקי אלימות במרחב הציבורי בראש סדר העדיפויות המשפטי, עם לוחות זמנים קשיחים ודיונים שמתקיימים יום אחר יום ברצף. עלינו להחזיר את הקשר הסיבתי בין הפשע לעונש. כשאדם יידע שבריונות בכביש או תקיפה בחדר מיון יסתיימו בפסק דין תוך שבועות ולא תוך שנים, ההרתעה תחזור להיות רלוונטית.
צדק מאוחר בתיקי אלימות הוא לא צדק – הוא פרס לעבריין ומסר של ייאוש לקורבן.
החלק השני במשוואה הוא ביצור מעמד השופטים ובתי המשפט הפליליים. מערכת המשפט שלנו קורסת תחת העומס, והתוצאה היא פשרות והסדרי טיעון שמעליבים את האינטליגנציה. לציבור נמאס מפשרות והסדרי טיעון שנולדים עקב תשישות מערכתית ואישית של נציגי החוק. אנחנו צריכים שופטים ותובעים שיש להם את הגב ואת המשאבים להחזיר את כבודו של החוק הפלילי ככלי מרתיע ונושך.
ועוד דבר, נדרש טיפול שורש מערכתי באלימות ילדים ונוער. האלימות המתפרצת בתיקי הפשע החמור שנחשפנו אליהם בזה אחר זה בתקופה האחרונה, נולדה בתוך אותו ואקום ריק. היא טופחה בחצרות בתי הספר וב"מערב הפרוע" של הרשתות החברתיות. טיפול השורש חייב להיות משולב – אכיפה בלתי מתפשרת על בריונות דיגיטלית ופיזית כבר בגיל הצעיר, לצד כלים חקיקתיים המאפשרים התערבות טיפולית כפויה בשלבים מוקדמים. עלינו להטיל אחריות משפטית על מסגרות ועל הורים, ולייצר מנגנוני ניתוק מיידיים של גורמים אלימים מתוך המרחב החינוכי.
אבל מעל הכל – נדרש ניקיון כפיים בהנהגת המדינה. דמוקרטיה לא יכולה לשרוד כשחלק מנבחריה וממנהיגיה נגועים בפלילים – שחיתות, אלימות ואפילו בריונות. הרוב הנורמטיבי במדינה חייב לדרוש הוקאה מוחלטת של דמויות אלימות ממסדרונות השלטון. חקיקה שתבטיח שהכנסת ומשרדי הממשלה יהיו נקיים מאנשים שרומסים את החוק היא לא עניין פוליטי – היא עניין של הישרדות חברתית. הנהגה שאינה מוקיעה אלימות בשפה ברורה, היא הנהגה שנותנת לה לגיטימציה.
לסיום, המשפט הפלילי אינו כלי ענישה "רעיל" שנועד רק לכלוא אנשים. הוא חומת המגן האחרונה שלנו. הוא הכלי שנועד לשמור על החלש מפני החזק, על הנורמטיבי מפני האלים. אם לא נשכיל להפוך אותו שוב לכלי חד, יעיל וחסר פשרות, אנחנו לא רק מאבדים את הביטחון האישי שלנו – אנחנו מאבדים את עצמנו כחברה.
הכותב, עו"ד בן ממן, עורך דין פלילי המתמחה בייצוג אסירים, ומנוי באינדקס עורכי דין פוסטה
