זימונו המחודש של הזמר אייל גולן לחקירה אינו מהלך שגרתי, אלא צעד שמעורר קושי משפטי מהותי – ובעיניי גם תחושת עוול ממשית – נוכח האופן שבו מתנהלים שני תיקים נפרדים בעניינו.
התיק הראשון, המרכזי והידוע אשר מכונה "משחקי חברה", נבדק ונסגר פעמיים. אין מדובר בפרוצדורה טכנית. סגירה כפולה של תיק משקפת קביעה מקצועית עקבית של רשויות האכיפה כי לא קיימת תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין. זהו הביטוי המובהק לעיקרון סופיות ההליך – עיקרון שאמור להבטיח כי אדם לא ימשיך לשאת על גבו חשד פלילי לאחר שהמדינה קבעה כי אין לו בסיס.
לצד זאת, נפתח תיק נוסף בדצמבר 2025 בעקבות תלונה חדשה, "הקוסמטיקאית". גם כאן התמונה ברורה: לאחר בדיקה נקבע כי אין תשתית ראייתית מינימלית המצדיקה זימון לחקירה. מדובר בהחלטה חריגה בעוצמתה – שכן המשמעות היא שהחשד לא עבר אפילו את הרף הנדרש לפתיחת חקירה באזהרה. בהתאם לכך, התיק נסגר.
ואז מגיע המהלך הנוכחי: יומיים לאחר שגולן עצמו הגיש תלונה נגד הקוסמטיקאית, בגין סחיטה באיומים, הוא זומן להשלמות חקירה – כאשר בפועל חוזרים לעסוק בטענות ישנות, הנוגעות לאותם אירועים שכבר נבחנו ונדחו.
כאן מתחדדת השאלה המשפטית הפשוטה: מה השתנה? הדין מאפשר פתיחה מחדש של תיק שנסגר, אך זאת רק כאשר קיימות ראיות חדשות ומשמעותיות. בהיעדר שינוי כזה, חזרה לחקירה אינה אלא עקיפה של החלטות קודמות, ופגיעה ישירה בעיקרון סופיות ההליך.
הקושי אינו מסתיים כאן. החשדות מתייחסים, על פני הדברים, לאירועים מלפני כעשור. ככל שמדובר בעבירות שהתיישנו – המשמעות ברורה: אין סמכות להעמיד לדין. ההתיישנות אינה טענה טכנית שניתן לעקוף; היא מנגנון הגנה מהותי שנועד למנוע בירור מאוחר של חשדות, כאשר הראיות נשחקות והיכולת להתגונן נפגעת.
בנקודה הזו, קשה שלא להביט על המקרה גם במבט אנושי. כאשר אדם מוצא את עצמו פעם אחר פעם חוזר לאותו מעגל – חשד, בדיקה, סגירת תיק – ושוב חזרה לנקודת ההתחלה, מדובר בפגיעה מצטברת שאינה רק משפטית. מדובר בפגיעה בשם, במוניטין, ובאפשרות לנהל חיים תקינים. החשד אינו נמחק; הוא מתחדש בכל פעם מחדש.
אין בכך כדי להקל ראש בתלונות על עבירות מין. כל תלונה מחייבת בדיקה יסודית ומעמיקה. אך דווקא בשל הרגישות, האחריות המוטלת על רשויות האכיפה היא כפולה: לפעול בנחישות, אך גם להיצמד בקפדנות לדין ולהימנע מהפעלת יתר של סמכויות.
וכאן נדרשת אמירה ברורה: משטרה אינה יכולה לנהל חקירות “ליתר ביטחון”, ואינה אמורה להיגרר אחר לחץ ציבורי או תקשורתי. העובדה שמדובר בדמות ציבורית, לצד פעילות של ארגוני נשים וסיקור תקשורתי מתמשך, אינה יכולה להצדיק סטייה מעקרונות יסוד. כאשר תיק נסגר, ולאחר מכן נסגר תיק נוסף בנסיבות דומות, אין מקום לפתוח מחדש את הבירור בהיעדר שינוי ראייתי ממשי.
זימון חוזר לחקירה בנסיבות אלה יוצר בפועל מצב של ענישה ללא משפט. אין הכרעת דין, אין זיכוי, אך יש פגיעה מתמשכת. זהו מצב שאינו מתיישב עם חזקת החפות ואינו עומד בעקרונות יסוד של המשפט הפלילי.
הקו צריך להיות חד וברור: בהיעדר ראיות חדשות בעלות משקל, ובהינתן התיישנות, אין הצדקה לשוב ולהפעיל את מנגנוני החקירה. אחרת, סגירת תיק חדלה מלהיות סוף פסוק – והופכת להמלצה בלבד.
וזו כבר אינה שאלה של אדם אחד. זו שאלה עקרונית: האם במדינת חוק החלטות מקצועיות של רשויות האכיפה הן מחייבות וסופיות, או שמא הן כפופות ללחצים חיצוניים ולרוח הזמן?
התשובה לשאלה הזו תקבע לא רק את גורלו של המקרה הזה – אלא את גבולות הכוח של רשויות האכיפה כולן.
