תיקים משפטיים הנגררים במשך מספר שנים הינם דבר שבשגרה, אולם כאשר תיק פלילי מתנהל במשך יותר מעשור נחשב לחריג ביותר. כזה הוא הסיפור של תושב רמת גן: הוא ביצע עבירות מס החל מתחילת המילניום, הואשם בגין העבירות לקראת סוף העשור הקודם, ועניינו הסתיים לגמרי רק השבוע, בבית המשפט העליון.
תחילתו של הסיפור בשנים 2002-2005. הנאשם, בבר בן עמי, ניהל עסקי מלונאות ובשל קשיים כלכליים העביר את פעילותו בין שלוש חברות שונות על שמות אנשי קש. רק בשנת 2008 הוגש נגדו כתב אישום על ידי לשכת התביעות במס הכנסה. גזר הדין ניתן יותר מעשור לאחר מכן, בינואר 2019. לאחר שהתיק עבר בין מספר שופטים במשך השנים, השופט הבכיר ג'ורג' אמוראי הרשיע את בן עמי לאחר משפט הוכחות באי הגשת תשעה דוחות שנתיים של שלוש החברות (בשנים 2002-2005 כאמור).
השופט אמוראי קבע כי משקל חלוף הזמן מהגשת כתב האישום הוא "מוגבל ומצומצם", והטיל את האחריות לכך על הנאשם, שהודה בתחילת ההליך, ולאחר מכן חזר בו וכפר בהיותו מנהל החברות. הוא הטיל על בן עמי 15 חודשי מאסר, בצירוף תנאי של שישה חודשים שהופעל במצטבר עקב תיק נוסף ודומה שנפתח נגדו בשנים מאוחרות יותר והסתיים קודם לזה.
עו"ד אבי חימי ועו"ד דוד טובול הגישו ערעור בשם הנאשם לבית המשפט המחוזי, והדגישו כי כמעט שני עשורים עברו מאז תקופת ביצוע העבירות. בהתחשב בפרק הזמן, בתקופה הארוכה שהתיק התברר, ובגילו של הנאשם (כיום בן 71), עו"ד חימי ביקש לבטל את עונש המאסר בפועל. התביעה הסכימה לבטל את ריצוי התנאי מהתיק הנוסף, אך עמדה על כך שירצה את מלוא 15 החודשים מאחורי סורג ובריח.
שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע – אליהו ביתן, יעל רז-לוי וגילת שלו – מתחו ביקורת קשה על בית משפט השלום, אך התערבו מעט באורך המאסר ולא ביטלו אותו לגמרי. בפסק הדין שנכתב בספטמבר 2019 הם כתבו: "מעשי המערער מצדיקים את העונש של 15 חודשי מאסר, ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב. ואולם… קביעת בית המשפט כי חלוף הזמן נעוץ בהתנהלות המערער, אינה משקפת את המציאות. עם כל הצער, האמת היא שחלוף הזמן הרב נזקף בעיקר להתנהלותו של בית המשפט. פעם אחר פעם אנו נתקלים בתופעה המטרידה שהטיפול בתיקי עבירות המס בבית המשפט, אורך שנים ארוכות. בדרך כלל תיקים אלה אינם מורכבים במיוחד ומספר העדים שצריכים לשמוע במסגרתם אינו גדול, ובכל זאת לא פעם פרקי הזמן החולפים עד לסיום התיק בערכאה הראשונה ארוכים מדי".
הרכב הערעור בבית המשפט המחוזי הוסיף: "תיק זה, כפי שניתן לראות, הסתיים בערכאה הראשונה כ-11 שנים לאחר הגשת כתב האישום. פרק זמן מוגזם ביותר שאיננו מוצדק בשום פנים ואופן. אמנם חלק מהדחיות היו לבקשת המערער, אך גם באותם מקרים הדחיות שבית המשפט נתן היו של חודשים רבים, ובסופו של דבר יש לזכור כי האחריות לניהול המשפט בקצב ראוי מוטלת על בית המשפט. לוחות זמנים שכאלה פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט ובאפקטיביות של ההליך הפלילי, וגורמים נזק לציבור ולנאשמים הנאלצים לחיות במשך שנים באי הוודאות בצל ההליך המתנהל נגדם".
"בענייננו", סיכמו השופטים, "המערער ביצע את העבירות בהיותו בן 'חמישים ומשהו' וגזר דינו ניתן בהיותו בן 'שבעים ומשהו'. במהלך תקופה ארוכה זו חלים מטבע הדברים שינויים בתחומי החיים השונים, והריחוק הרב מביצוע העבירה מקהה את ההצדקות העיקריות לענישה משמעותית". בסופו של דבר העמידו השופטים את העונש על 12 חודשי מאסר.
מי שחשב כי כאן תם ונשלם הסיפור, טעה לגמרי. עו"ד מור עטיה שמונה בינתיים לייצג את הנאשם הגיש לבית המשפט העליון בקשת ערעור על חומרת העונש. נדירים המקרים בהם בית משפט העליון מסכים לדון בתיק ב"גלגול שלישי", ונדירים עוד יותר המקרים בהם הוא מקצר עונש לאחר שזה כבר קוצר במחוזי.
בבית המשפט העליון, השופטים נעם סולברג, יעל וילנר וג'ורג' קרא קבעו שמדובר בסוגיה עקרונית וכבדת משקל, ואמרו לנציגי הפרקליטות כי אם לא יסכימו לתיקון העונש והמרתו בעבודות שירות – בית המשפט העליון עשוי לקבוע הלכת רוחב עקרונית של אפשרות חריגה לקולא ממתחם העונש ההולם, משיקולים של חלוף זמן ניכר. עד היום, נקבעו בחוק ובפסיקה אפשרויות לסטייה ממתחם הענישה רק משיקולי שיקום, או משיקולי סיכון בריאותי חריף המגיע כדי סכנת חיים.
בסיומו של הדיון, הפרקליטות העדיפה לתת הסכמתה לתיקון גזר הדין, ולא להסתכן בפסק דין עקרוני. השופטים סולברג, קרא, וילנר ציינו רק: "רשמנו לפנינו הסכמה של המשיבה לדרך ענישה זו למשך תשעה חודשים, בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות שירות… זאת בנסיבות המאוד חריגות, בכללן חלוף 17 שנה ממועד ביצוע העבירות וכשהמבקש יליד שנת 1948".
