הגנה עצמית מדומה – על זיכוי חייל גולני וקצין שב"ס מתיק הלינץ' בתחנה המרכזית של ב"ש

שתף כתבה עם חברים

בית המשפט זיכה חייל גולני וקצין שב"ס מחבלה בכוונה מחמירה של אבטום זרהם האריתראי שנורה על ידי קב"ט התחנה במהלך הפיגוע, והוכה עד שמת על ידי עוברי אורח שהיו בטוחים כי מדובר במחבל * השופט אהרון משניות: "פיגוע שנמשך קרוב ל-18 דקות שנראו כנצח, שבהן יריות נשמעו מכל עבר, והיה קשה מאוד לזהות מי נגד מי… אין לי ספק שהנאשמים היו משוכנעים שהמנוח הוא אחד מתוך כמה מחבלים"

תיעוד ממצלמות התחנה, מתוך סרטה של טלי שמש "מוות בבאר שבע"

זה היה סיפור בלתי נשכח. מחבל שחדר לתחנה המרכזית בבאר שבע ירה למוות בחייל, ובמשך דקות ארוכות הצליח להיעלם ולהסתתר, מה שעורר חרדה והיסטריה אצל מאות האנשים בתחנה. רבים מאנשי שירותי הביטחון שעוברים בתחנה מדי יום הצטרפו לחיפושים אחרי היורה. בדקות הארוכות הללו, מבקש מקלט אריתראי בשם אבטום זרהום ברח לאזור דוכן המכירות בתחנה והשתטח על הרצפה, כשלצידו חייל פצוע. בשלב זה, בשל מראהו הזר הוא זוהה בטעות כמחבל ונורה על ידי קב"ט התחנה, וכנראה על ידי אחרים שנשאו נשק וחשדו בו כמו הקב"ט. בעודו גוסס על הרצפה החל להתאסף במקום קהל רב, הרוחות להטו, וחלק מהאזרחים לרבות לובשי מדים אשר היו בטוחים כי מדובר במחבל היכו את זרהום באכזריות כאשר הוא מדמם טרם נפח את נשמתו (18 אוקטובר 2015).

האזרח דוד מויאל, הרים ספסל והטיח בגופו של זרהום.
חייל גולני, עמיחי שמבה, בעט בו בחוזקה.
האזרח אביתר דמרי, ובעט בראשו.
אלא שבדיוק אז החלו להישמע יריות נוספות בצד האחר של התחנה. שוטרים ומאבטחים מיהרו למקור הירי וליד זרהום נשארו שני אנשי שב"ס שעברו במקרה במקום. השניים, סוהר בשם חנניה שבת וקצין שב"ס רונן כהן, היו בטוחים כי כמה מחבלים פעלו בזירה, וכאשר זיהו תנועה קלה בידו של זרהום המפרכס, הרימו ספסל והשליכו עליו, כהן הוסיף עוד בעיטה.
בהמשך התברר כי המחבל האמיתי נורה למוות בצד השני של התחנה ואילו האריתראי הפצוע האנוש שנורה והוכה על לא עוול בכפו פונה לבית חולים שם הוא מת.

קב"ט התחנה שירה בזרהום מלכתחילה לא הועמד לדין מאחר שפעל במסגרת תפקידו, למרות שהוא שגה בזיהוי.
כתבי האישום הוגשו כאמור נגד עוברי אורח אשר היכו אותו בהנחה שהוא המחבל, ביניהם שני אזרחים (דוד מויאל ואביתר דמרי) ושני לובשי מדים, החייל סדיר עמיחי שמבה וקצין בשירות בתי הסוהר בשם רונן כהן. הארבעה הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כשהפרקליטות מייחסת להם תקיפה מתוך נקם.

האזרחים, מויאל ודמרי, הודו בשלב מוקדם יותר בעבירה של התעללות בחסר ישע. דמרי נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל ומויאל נדון ל-100 ימי עבודות שירות.
שני אנשי כוחות הבטחון, עמיחי שמבה ורונן כהן, כפרו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום ועמדו על חפותם. האם הם פעלו כדי לנטרל "מחבל" או היכו כדי "לסגור חשבון" כטענת הפרקליטות?
שני לובשי המדים, אשר יוצגו על ידי עו"ד איתמר ברקאי (שמבה) ועו"ד ציון אמיר (כהן) ניהלו משפט הוכחות במשך 30 ישיבות ארוכות בסיומו החליט שופט בית משפט המחוזי בבאר שבע, אהרון משניות, לזכות אותם מכל אשמה (20 יולי 2020).

 

עמיחי שמבה (פייסבוק)

יסוד נפשי מיוחד
שמבה, לוחם גולני, היה ביום האירוע  בדרך הביתה. כשירד מאוטובוס בתחנה המרכזית הוא שמע קולות ירי, ולאחר שתי שניות הבין שמדובר בפיגוע. ליד הכניסה לתחנה הבחין בזרהום הירוי, ומכל עבר נשמעו צעקות "מחבל". אחרים החלו להכות אותו. לדברי שמבה, לא היה ברור לו מה סטטוס האירוע, האם המחבל עדיין חמוש או מנוטרל, אך הוא החליט לא לירות: "הוא היה כבר פצוע, אז לא רציתי לירות בו סתם עוד כדור, אם אפשר לנטרל אותו בלי להשתמש בנשק חי… כדור שאתה יורה בתוך מקום סגור, אתה גם לא יודע איפה ייעצר".
לדבריו "מישהו אחר בא והוריד עליו ספסל, ואז הוא זז וניסה להתרומם, ופחדתי שהוא מנסה להוציא נשק, אז רצתי אליו ובעטתי בו…. ברגע שזיהיתי שהוא שינה תנוחה פעלתי בבעיטה אחת ממוקדת. חלק מזה היה מכעס", הודה, "אבל ההחלטה לבעוט הייתה בעקבות התזוזה… חששתי שהוא יוציא עוד סכין או אקדח… היה בלגאן רציני. כל אחד פעל על דעת עצמו כיוון שבשלב הזה לא היה אף גורם שפיקד על האירוע".
השופט משניות הסיק שהחייל פעל בשיקול דעת בתוך ים הבלבול, הפחד, אולי גם הכעס, כי אי אפשר להפריד בין התחושות בסיטואציה שאי ודאות שולטת בה. הפיגוע בתחנה היה חלק מסדרה ארוכה של גל פיגועי בודדים שהתרחשו בתוך חודש (אוקטובר 2015).

הסנגור של שמבה, עו"ד איתמר ברקאי, הדגיש כי החייל הסביר בחקירתו במשטרה שהוא לא ירה בנשקו בזרהום מאחר וראה כי שהוא פצוע ולא רצה להחמיר את מצבו, ומאחר והזירה היתה מלאה אזרחים, ואם היה עושה שימוש בנשק היה עלול לגרום לפציעה של אדם אחר. "זוהי דוגמה לפעולה מחושבת ואחראית" מסביר עו"ד ברקאי. "האשימו אותו בעבירה של יסוד נפשי מיוחד של רצון לגרום לחבלה חמורה, והוא הסביר בחקירתו שלא רצה בכך, להיפך, לכן נמנע מלירות, ופעל באמצעים לא קטלניים כדי לנטרל את הסכנה שזיהה.
"בהמשך, אחרי שנשמעו יריות מהצד השני של התחנה שמבה עזב את זרהום ורץ לכיוון הירי, וסייע בחילוץ הנרצח – החייל עומרי לוי ז"ל. אם היה מתנהל בחוסר שיקול דעת מתוך נקם, היה יכול לחזור ולפגוע ב'חשוד כמחבל' אבל הוא לא עשה זאת".

בכי בחקירת המשטרה
רונן כהן, הנאשם הנוסף, קצין שב"ס במקצועו, היה בנסיעה באזור. כאשר שמע יריות הוא הבחין באנשים נמלטים וזינק לתחנה יחד עם חברו, סוהר נוסף. הוא לא היה חמוש. בתחנה הבחין ב"אנשים צועקים ובוכים, וב'מחבל' שוכב כשמעליו אנשי ביטחון ואזרחים, וליד חייל שוכב פצוע". כהן תיאר כי אז "החל צרור יריות (נוסף), צרחות והרגשתי כמו במלחמה".
כאשר נשאל במשטרה מה עשה לאריתראי שזוהה בטעות טען איש השב"ס כהן שהוא לא עשה לו דבר. רק אחרי שעומת עם הסרטונים פרץ בבכי והסביר כי לאחר הירי הנוסף, מי שזוהה בטעות כ"מחבל" נשאר ללא אבטחה, אז הוא וחברו זרקו עליו ספסל כדי לוודא שלא ינוע, לאחר שזרהום הזיז את ידיו קלות. כהן הוסיף עוד בעיטה לצוואר.
לדברי הקצין, ביום האירוע הוא העביר תדריך לסוהרים על אירועי הטרור של התקופה – פיגועי דקירה פיגועי דריסה. לקראת אותו ערב הוא נפצע בידו באירוע בטחוני בבית הסוהר כאשר ניסה להשתלט על אסיר שהתבצר בתא – ואירוע הטרור תפס אותו במהלך הנסיעה לבית חולים.
מדוע הכחיש בחקירה הראשונה שהיכה את זרהום? "הייתי בבהלה עצומה, הייתי בהלם", הסביר. "הבנתי בשנייה אחת ששלושה ימים מדברים עליי (כמי ששותף לכאורה בלינץ') ונכנסתי לפאניקה מוחלטת אז העדפתי להכחיש. הרגשתי איך הכול קורס לי מול העיניים, כל הקריירה, על דברים שרחוקים שנות אור מהמציאות".

סנגורו של החייל, עו"ד ברקאי, הגיש חוות דעת של שני אלופים במיל', גרשון הכהן ודן ביטון שהסבירו כי "נטרול ודאי של איום ממחבל יכול להתקיים בשני מצבים: 1) המחבל חוסל; 2) המחבל מופשט ואזוק". מאחר שזה לא היה המצב, לפי עמדת המומחים, איש לא יכול היה לקבוע שהסכנה חלפה, והחייל פעל כפי שהוכשר וכמצופה ממנו.
השופט משניות נתן לחוות דעתם משקל רציני וקיבל את טענת הסנגורים אמיר וברקאי, באשר להבחנה הנדרשת בין "לובשי מדים" מכוחות הביטחון שנקלעו לאירוע, לבין אזרחים שהורשעו בהתעללות בירוי. הסנגורים דרשו לבחון את התנהלות הנאשמים בהקשר זה כלוחמים בפעילות מבצעית, שמתוקף תפקידם היו דרוכים לסכנה.
עוד הם טענו לאכיפה בררנית, למשל הסוהר חנניה שבת שהשליך ספסל עם כהן על זרהום, הועמד לדין משמעתי בלבד – וזוכה (לכהן יוחסה בעיטה נוספת בזרהום).

השופט אהרון משניות

אוקטובר השחור
השופט משניות: "טרם שאדון בשאלת האשמה ראוי לעמוד על הנסיבות הייחודיות של האירוע – 44 פיגועי טרור שהתרחשו נגד ישראלים בחודש אחד, אוקטובר 2015, רצף שיצר אווירה של פחד ובהלה בציבור… דיון באשר למהות ההתנהלות של הנאשמים אינו יכול להתעלם מההשלכות שיכולות להיות לכך על ה-state of mind – מצב התודעה של המעורבים באירוע.
"נקודת המוצא של המאשימה היא במציאות שבה ניתן לשרטט קו גבול ברור בין נטרול מחבל או מי שנחזה לכזה, ובין תקיפת חסר ישע. בין התנהגות נורמטיבית ומוסרית לבין התנהגות פלילית. חוששני שהתייחסות כזו נכונה למציאות אוטופית, שבה ניתן להבחין בנקל בין טוב לרע ובין עמית לטורף, אבל היא חוטאת למציאות הריאלית ולעולם המעשה, ואינה משקפת כראוי את הנסיבות המורכבות של הסיטואציה הקשה.

"פעמים רבות", הוסיף השופט, "היו טעויות בזיהוי של כוחות בעת מלחמה, והתקיים ירי דו צדדי שבו כוחותינו ירו על כוחותינו. הדברים הללו שנאמרו על מלחמה בין צבאות סדירים, נכונים שבעתיים כאשר מדובר בפיגוע טרור בסביבה אזרחית.
"במציאות הריאלית… פיגוע שנמשך קרוב ל-18 דקות שנראו כנצח, שבהן יריות נשמעו מכל עבר, והיה קשה מאוד לזהות מי נגד מי; לאחר שעיינתי בחומר הראיות הרב וצפיתי שוב ושוב בתיעוד של מצלמות האבטחה, אין לי ספק שהנאשמים היו משוכנעים שהמנוח הוא אחד מתוך כמה מחבלים".

על החייל שמבה, כתב השופט: "למרות האווירה שהתלהטה שככל הנראה השפיעה גם על הנאשם… אינני סבור כי ניתן לשלול את טענתו כי אכן חש סכנה באותו זמן, בשל השינוי שראה בתנוחת ידיו של המנוח".
על קצין השב"ס כהן: "אינני סבור כי יש בהודאתו של הנאשם כי שיקר בתחילת החקירה – כדי להביא למסקנה כי אין לתת אמון כלל בדבריו. מהתנהלותו לאחר אירוע הירי השני נראה בבירור כי הנאשם התנהג כמי שנתון בסכנה, והדבר בא לידי ביטוי בהליכה השפופה שלו וכן בדריכות שלו ובשמירה על קשר עין עם המנוח".

המסגרת לזיכוי היא "הגנה עצמית מדומה", כתב השופט. מדובר בשילוב סייג של הגנה עצמית, יחד עם 'טעות במצב דברים'. השופט מנה תקדימים, כמו תיק אלטגאוז – מקרה דומה של זיהוי מוטעה של מחבל, וכמו זיכוי קצין מג"ב ניר סומך בבית המשפט העליון, מהריגת אדם שאיים על חיי אשתו. "הפסיקה לא התעלמה ממצבים מורכבים, שבהם אנשים נורמטיביים ביצעו עבירות חמורות, אולם נהגו בנסיבות של מצוקה קשה, כאשר חשו סכנה ממשית לחייהם, ונדרשו לקבל החלטות בתוך פרק זמן קצר מאוד", כתב השופט.

אחרי חמש שנים
עו"ד ברקאי מסר בתגובה לפסק הדין המזכה:  "אם היחידות החוקרות, ימ"ר נגב ומצ"ח דרום, היו עושות עבודתן באופן מקצועי, התיק היה נסגר אחרי חקירתו של החייל, מחוסר אשמה, ולא היו גוררים אותו במשך חמש שנים. כל העוול ועינוי הדין היו נחסכים ממנו וממשפחתו. היחידה החוקרת לא בחנה את החומרים בעיניים אובייקטיביות, אלא בעיניים שמחפשות בכל דרך אפשרית להאשים ולהרשיע, תוך התעלמות מראיות ברורות ומחיזוקים ברורים ומוחלטים לגרסתו של החייל.
"האבסורד הוא שהאשימו אותו במעשים חמורים מאוד, ומצד שני אותה מדינה החזירה לו מיידית את הנשק אחרי חקירתו, ללא מעצר, והחזירה אותו לשירות כלוחם גולני. מצד אחד תשרת כלוחם מוערך ואחראי שסומכים עליו, מצד שני נעמיד אותך לדין על כך שפעלת כלוחם בזירה אזרחית.
"אנו שמחים מאוד על הזיכוי הזה, ומברכים כמובן על החלטת בית המשפט. זו החלטה צודקת, ההחלטה היחידה שיכולה וצריכה היתה להתקבל, גם מבחינה אנושית וגם מבחינה ראייתית משפטית. באותה נשימה, השמחה מהולה בעצב על כך שלקח חמש שנים עד שהגענו לרגע הזה".

עו"ד ציון אמיר מסר בתגובה: "אני שבע רצון ושמח מאוד על זיכוי נכון וצודק, ויש להצטער על כך שהפרקליטות הגישה כתב אישום נגד מרשי וניהלה נגדו הליך במשך שנים. הדבר פגע בו פגיעה קשה מבחינת עבודתו, הבריאות הנפשית שלו ושל משפחתו, כאשר היה ברור מלכתחילה שהתנהגותו של מרשי היתה של גיבור, וכך היה צריך להתייחס אליו. למרבה הצער, במקום צל"ש הגישו כתב אישום שבסופו של דבר התברר ככתב אישום מופרך".

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
1 Comment
הוותיק ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצביעו
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות