מבזקים+
צווארון לבן
משפט פלילי | נוער | משפחה | צווי הגנה וחירום 24/7
0525588944 מידע מורחב
פלילי | נוער | אסירים | סייבר
0523559949 מידע מורחב
פלילי | צבאי | בינלאומי | אבטחה | עובדי מדינה
0506330680 מידע מורחב
פלילי | תעבורה | אסירים | משפחה | נוער
0505417090 מידע מורחב
פלילי | צבאי | מעצרים וחקירות
0505275828 מידע מורחב
עו"ד עמית ויצמן
משפט פלילי | פשיעה חמורה | אסירים | מעצרים וחקירות
עו"ד אבי כהן
פשיעה חמורה | קטינים | אלימות | סמים | עבירות מין | מעצרים
זנו – קרן, משרד עו"ד
פלילי | אסירים | כלכלי | נוער
עו"ד אייל אוחיון
פלילי | אסירים | מעצרים וחקירות

פסטיבל שירי הכלא של כל הזמנים

הלהיטים הצורבים של המוזיקה המזרחית עשו את הסטאז' שלהם בבתי הכלא, זוהר ארגוב שימי תבורי, אבנר גדסי ואיציק קלה הרעידו את הלבבות של הקשוחים שבאסירים, בשעת שידור יומית אחת ומופלאה בגלי צה"ל. קבלו מחווה ראשונה בהיסטוריה לשירי הכלא של כל הזמנים, כולל אום-כולתום ושמוליק קראוס (מתוך כתבה שפירסמתי במגזין "סופהשבוע") 
שיתוף ב email
שיתוף ב google
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

הפולמוס על גטאות המוזיקה המזרחית, וחלקם של בתי הסוהר 

לשירים טובים יש תכונה נהדרת, לתת את התחושה שהם נכתבו בדיוק בשבילך. הם יודעים לגעת בנימי הנפש הגלויים, ומתמחים בטילטול הרגשות הכי מודחקים. אצל עבריין בכלא יש ערך מוסף לסימפטום האוניברסלי הזה, לנוכח הזמן הפנוי ובעיקר בזכות רמת הקשב המתחדשת. בחוץ האסיר היה פרא אדם, מונע מתשוקה לכסף, מהתמכרות לסמים, מדחף מיני בלתי נשלט. בבית הסוהר האנרגיות האלה מתמתנות, לכאורה, המשמעת של שב"ס כופה על אסירים להקשיב בעל כורחם, אבל ברוב המקרים ההקשבה הכפויה גם מלמדת את נשאי הפגע הרע על עצם קיומה בכלל של המילה – הרגשה.

בשנים האחרונות דומה שהחברה הישראלית בחרה להדחיק את עצם קיומם של בתי הסוהר, על 12,670 האסירים הפליליים המוחזקים בהם, ובאותה הזדמנות היא דוחקת לירכתי מחסן התודעה שלה גם את הפרשות הפליליות אשר טלטלו אותה. אנסים ופדופילים, שודדי זקנות אכזריים, רוצחי נשים ורוצחים שכירים, גובי חובות וסוחטי דמי חסות, ומעל כולם ראשי וחברי ארגוני הפשיעה, כל אלה קנו ביושר את מעמדם הרב שנתי מאחרי הסורגים. נו אז? לזרוק את המפתח ולשכוח? רגע!

יחי הסוטול. זוהר ארגוב

פעם, לפני שהקפיטליזם החזירי הפך למכת מדינה חסרת חמלה שהצמיחה את אסירי הגל החדש, אלה אשר פושעים כדי להתעשר, היו כאן אסירים מסוג אחר, אלה שגנבו כדי לשרוד, כך לפחות הסבירו את זה ב"ימים הטובים" של ההרואין ושכונות המצוקה. בדיוק שם, בנתיב שבין גטאות העוני לבין מתקני הכליאה המנדטוריים, אבו כביר וג'למי, כלא רמלה דמון ושאטה, התעצב הפסקול של הזמר המזרחי האותנטי. שם היו המאזינים הכי נאמנים לגטאות של המוזיקה המזרחית ברדיו, אלה שנתחמו בתוכנית נישה אחת, "הדבש ועל הכיפאק" בתחנה הצבאית, בין 10 ל-11 בלילה בלבד, זמן כיבוי אורות. בלוזים יוונים וטורקים בלבוש עברי שכונתי סחטו דמעות מאסירים קשוחים ונטולי תקווה אשר עלו על יצועם.

הפולמוס על גטאות המוזיקה המזרחית אמנם נטחן עד דק, אבל דומה שחלקם החשוב של בתי הסוהר לא נכלל בו משום מה. בתחילת הדרך, כמעט כל זמרי הז'אנר היו קרובים איכשהו לאסירים: דרך חיי הלילה בחמארות ובמועדונים האפלים, השכנים שלהם ישבו בכלא, וגם בני משפחה, חלקם היו בעצמם אסירים שלא לומר מכורים לסמים. זהר ארגוב הוא רק המודל הכי אותנטי, וישי לוי הוא כוכב ששרד (אוהבים!), אבל את הקופון הגדול חותכים עכשיו נערי הזהב מ"הפרויקט של רביבו", הגם שהם יודעים היטב – שירי הכלא הם פרויקט מחרוזות הקאברים האורגינלי של כל הזמנים.

כל הלהיטים הצורבים של הז'אנר לדורותיו מככבים באגפים הסגורים, כולל מוואלים איטיים וסבלניים של פריד אל אטרש ואום כולתום. לצורך הפרויקט בחרתי רק עשרה מהם והשתדלתי שיהיו המכאיבים ביותר, כאלה שמביאים חשק לחתוך ידיים, עם סיפור קצר שמוקדש לכל שיר או מבצע.

אבנר הררי מתגעגע. איציק קלה

חולפות שנים – איציק קלה 

באגף חמש של כלא רימונים כלואים כמה אסירים קשוחים ומסוכנים ביותר, ודי אם נזכיר את חברי ארגון הפשע האימתני של עיזאת חמאד מיפו. ועדיין, פעם בשבוע מתכנסים בכיתת הלימוד של האגף ארבעה אסירים לשעתיים סנטימנטליות של חוג מוזיקה ושירה בהדרכת נגן גיטרה צעיר בשם אסף.

הרוח החיה בחוג הוא האסיר אבנר הררי, "הזמיר", שבשנות השבעים כבר הופיע במועדונים הראשונים של המוזיקה המזרחית, וברוח התקופה גם חלם להקליט "קסטה" משלו. העניין הוא, שהררי שימש אז במקביל כנהג השודים של "כנופיית האונו", חבורת שודדים סדרתיים מאזור השרון שנלכדה אחרי מרדף בכביש גהה. היום הוא כבר בן 57, ומאחריו יותר מ-30 שנות מאסר לסירוגין. אמנם הוא אף פעם לא היה "בוס", אבל הוא כן נחשב לאיש מבצעים קרבי ואמין שהיה קרוב לבכירים ביותר. אחד שישן בחדר של יעקב אלפרון במעשיהו, והיה שותף לאיקס של מאיר אברג'ל בתקופת ההמתנה להסגרה לארצות הברית. בין לבין הוא הואשם בשני מבצעי חיסול, באחד זוכה ובשני הורשע בניסיון ירי של טיל לאו לעבר אסי אבוטבול. כיום הוא מרצה שש שנות מאסר על קשירת קשר לביצוע פשע – ניסיון חיסול של עבריין מגבעת שמואל שלפי המידע המודיעיני, במשטרה ובעולם התחתון, הוא "החייל" שביצע בפועל את החיסול של יעקב אלפרון, החבר הנערץ ממעשיהו ו…מועדון הפאלקה.

עם כל המטען הביוגרפי המכביד הזה, כולל המשפחה המסורה שמחכה בבית, מתייצב הררי מדי שבוע בכיתת השירה בכלא, מה שהופך אותו למשורר הכיתתי האולטימטיבי, אבל גם לבר סמכא באסירים ומוזיקה מזרחית. בשל מדיניות חדשה של שב"ס לא ניתן לראיין אסירים, אבל אם הייתם שואלים את הררי על שיר הכלא האולטימטיבי שלו הוא היה מסלסל מיד בקולו הקטיפתי את "כך, חולפות שנים ללא תקווה / כך, אין כל תכלית לאהבה", שתי שורות המחץ מ"חולפות שנים" של איציק קלה. אבל לא רק הררי, כל אסיר נשוי מאמץ אל ליבו את השיר הזה בזמנים שבהם הוא מהרהר על האשה שמחכה לו בבית, או שלא מחכה. חפשו את המילים.

הררי מלין ללא הפסק על תחושת הקיפוח החריפה שהוא חש בשל העונש שהוטל עליו בתיק הנוכחי, אבל כאשר הוא מתבקש לפרש את השיר הקורע וחסר התקווה של איציק קלה, הוא מחסיר פעימה ועובר מיד לאגף התקווה הטובה של חייו: בנו איתי אשר פתח לאחרונה בקריירה מוזיקלית עצמאית. עד כדי כך הוא נרגש מהמהלך, שהוא סחף את כל חברי הכיתה לחבר שיר בהשראת בנו. בקרוב הם אמורים להתחיל בהקלטה באמצעות ציוד טכני שיביא לכלא המדריך אסף בברכת קצינת החינוך דנה ומנהלת הכלא דפנה נוי. "ילד ילד שלי / אל תלך בדרכי ללא האור", מפזם את הפזמון האבא הסולן באמצע הכיתה, ומייחל ליום שבו צביקה הדר יחזיר טלפון עם הזמנה לפרק האודישנים של "כוכב נולד".

החארטה של החיים האלה. ניסים סרוסי

אשליות – ניסים סרוסי

בשנות השבעים, כאשר המועדונים קליפסו וכריש ברמלה שלטו בסצינת הרוק הישראלי, צמח בשוליים שלהם בחור מרחובות בשם ניסים סרוסי, שהפציץ עם שני שירים "אחרים" אבל כאלה שהפכו מיד ללהיטי ענק של כל הזמנים – "איני יכול" ו"אשליות". השאנסיונר, שהוזמן אז לתוכנית הראיונות "טנדו" של ירון לונדון ברשות השידור, הצליח לערער את שלוות הנפש של המראיין, שעלב בו על הסגנון ועל קומתו הנמוכה. מה שהתרחש באולפן מוגדר אפילו בויקיפדיה, כ"ריאיון שהפך לסמל הקיפוח של בני עדות המזרח והזלזול במוזיקה המזרחית".

הריאיון המתנשא בערוץ היחיד נצרב אז גם בתודעה של עברייני השכונות, מה שהפך את סרוסי לגיבור גם מאחרי הסורגים. "איני יכול יותר לסבול" נוצק באותה התבנית של השירים רבי המשמעות, כאלה שנכתבו על אהבה נכזבת אבל נוגעים במדויק גם בכאב אחר, למשל זה המשלב בין קשיי האסיר בכלא לבין יסוריו מנטישת האשה.

השבוע פניתי לאסיר משוחרר מהעיר לוד, אחד שמרבית ימי נעוריו ושנותיו הוקדשו לשימוש בקוק פרסי, פריצות, גניבות, סחר בסמים ובלדרות בינלאומית, והיום הוא עובד במפעל מתכת בשפלה. שאלתי מה שיר הכלא שלו, והוא בנימוס של מכור נקי אמר, "עזוב, שכחנו, ולא רוצים לזכור". כעבור שעתיים התקשר אלי מיוזמתו ואמר, מהוסס, "שמע, חשבתי על מה שאמרת, ו… נראה לי ש'אשליות' של ניסים סרוסי. נזכרתי במילים, 'לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מיליונר, להתעורר אחר הצהריים ליד נערה או שתיים'. פעם חשבנו שאנחנו יכולים לחיות ככה, ובאמת חיינו ככה, אני טיילתי בכל העולם, אבל בדיעבד הבנתי שזה היה רק עם הסם ולטובת הסם, 'לטייל בפאריז וברומא, לחשוב שאתה קאזנובה'. בכלא חלמנו על החיים האלה, ובחוץ חיינו את החיים האלה, אבל תמיד חזרנו לכלא, עד שנמאס. בקיצור, השיר הזה מבטא את כל החארטה של החיים בפשע".

שירים לכל המאסר. שימי תבורי

לילה בלי כוכב  – שימי תבורי

עם שימי תבורי יש בעיה, אתה לא יכול לבחור מהרפרטואר העצום שלו שיר אחד בלבד שמתאים לתואר ממיס הלבבות הקפואים של מאחרי הסורגים. בכל זאת בחרתי, את "לילה בלי כוכב", בגלל האסוציאציה למזל רע של גנב שנתפש, ובגלל ה"קר בחדר", מה שהופך את השיר לקורע לב טיפה יותר מאשר "חיפשתי שירים לצאת לעולם" למשל. שברון הלב של האסיר המצוי מתעצם גם ב"אתמול היית שונה" ו"אין לי אהבה", בדיוק כמו ב"אמא חבקיני חזק", אבל ככה זה נמשך ונמשך בכלא עם כל להיטי הזהב של שימי תבורי, הם יכולים להספיק למאסר עולם שלם.

תבורי, שהיה הכוכב הגדול ביותר מבין הזמרים המזרחיים המוחרמים, השכיל עם השנים להפשיר את מטעני האיבה בשני הצדדים – גם התחתן עם כמה אשכנזיות חסודות בארץ ומעבר לים, וגם קנה את לב הקהל בהופעה בלתי נשכחת ב"האח הגדול וי.איי.פי".

אבל עוד הרבה שנים לפני כן, שמשון טווילי מנס ציונה, הלו הוא שימי תבורי, וזוהר עורקבי משיכון המזרח בראשון לציון הסמוכה, לימים זוהר ארגוב, היו שני תימנים צעירים וחברים טובים שעבדו יחד בצבעות אצל האח הגדול של טווילי. בשנות השמונים, כאשר תבורי וארגוב כבר הפכו לכוכבי הגטו המזרחי של "על הדבש ועל הכיפאק" בגלי צה"ל, ארגוב היה זמר מועדונים שהתמכר להרואין ואילו תבורי שהחל להתמסד על במות המיינסטרים הקפיד לבקר בכלא מעשיהו את אחיו – כן, אותו צבעי שהעסיק את שימי ואת זוהר אבל נגזר עליו לרצות מאסר קצר באגף אחד עם יעקב אלפרון ואבנר הררי. 

מתחת לכרית. אבנר גדסי

הגברים בוכים בלילה – אבנר גדסי

את קריירת שירי הכלא המפוארת שלו פתח אבנר גדסי עם "נפרדנו כך" האלמותי, שסחט דמעות משני צידי הסורגים, אבל שיר הכלא הגדול שלו בכל הזמנים הוא ללא ספק "הגברים בוכים בלילה".
השם לכשעצמו אומר הכל, ונוגע שוב באותה שעה נוגה של אחרי הספירה האחרונה וכיבוי האורות, כאשר מסמנים איקס נוסף בטבלת הייאוש של סוף הלילה. בהקשר הזה אפשר לספר עוד אנקדוטה על הלילות בכלא, שם נהוג לומר ש"כל אחד יודע בדיוק מה יש לו מתחת לכרית כאשר הוא הולך לישון". הכוונה היא בעיקר לעניינים שבין אדם למקום, זאת אומרת בין העבריין לבין קציני המודיעין של שב"ס או המשטרה, משמע, מי שמלשין יודע היטב בתוך עצמו מי הוא באמת, גם אם בצהריים הוא נראה כמו הגבר הכי דומיננטי בחצר הטיולים.

ועוד משהו קטן, על כריות בלילות: בימים של מתיחות, עבריין מאוים שמחזיק מעצמו נוהג לישון כאשר מתחת לכרית שלו מוסלק הדוקרן שלו. "היו לנו כמה לילות כאלה, שהיד אוחזת כל הלילה את הסכין מתחת לכרית", מספר אסיר ותיק, "בלילות כאלה המתח מקפיא הכל ואף אחד בחדר לא ישן".

רפרטואר שירי הכלא של גדסי כולל  גם את "על ספסל שבשדרה" אשר הקדים את זמנו בכל הקשור להומלסים אשר מציפים את רחובות ישראל בעשר השנים האחרונות. אגב, רבים מהם אשר מגיעים לכלא פשוט מוותרים על החופשות שמגיעות להם בשל עובדה פשוטה וכואבת, שאין להם לאן ללכת ל-48 שעות. ואם תרצו פעם שיר נושא לסרט פשע ישראלי, חפשו את הבלוז המחתרתי "אמנות הפשע" של גדסי (מילים ולחן: אלון אבידר ותמיר קונקס), שיר כלא מובהק עם מילים כמו, "בחוץ ידעת על עצמך לסנגר / אבל איך שנכנסת נהיית סנג'ר". 

ערבי מתרגם ליהודי.אום כולתום

אינתא עומרי – אום כולתום

אחד הנושאים המרתקים בבתי הכלא הישראלים הוא הממשק בין אסירים ערבים ליהודים. עם השנים, האסירים הערבים למדו כי השד היהודי אינו נורא חזק ומפותח כל כך, להיפך, ואילו האסירים היהודים למדו להכיר את האיכויות האמיתיות של העם הערבי, והבינו שפחד והתבטלות עצמית ממש אין שם, להיפך. בכלל, לתרבות הערבית יש השפעה עצומה על חיי הפשע בישראל, לנוכח ריבוי האסירים הערבים ובזכות הזהות התרבותית המשותפת ליהודים מזרחיים ולערבים, ובהקשר הזה המוזיקה מהווה גשר חשוב.

במשך עשרות שנים שידר "קול ישראל" בערבית מדי ערב בשש וחצי שעה יומית משירי אום כולתום. "אינתא עומרי" (אתה חיי) היה השיר המוביל, כמעט 60 דקות על אהבת אשה לגבר הנערץ שלה. השעה היומית הזו ב"קול ישראל" היתה לשעת פולחן נוספת על זו של המוזיקה המזרחית בגלי צה"ל.

שש וחצי בכלא היא שעה מדכאת למדי, אחרי ארוחת הערב וסגירת התאים לפני הלילה הארוך. בעידן הטרנזיסטורים (היום יש טלוויזיות ברוב תאים) שעת הדיכאון הזו היתה מוקדשת לאום כולתום. ערבים ויהודים, בתאים נפרדים ומשותפים, מכינים קפה בוץ במיכל פלסטיק מעופש (קרדל) שנמזג לכוסות כתומות מבאסות מהסוג שמחלקים בחדר אוכל צבאי. את הטרנזיסטורים המצ'וקמקים שנרכשו בקנטינה מציבים על דלתות וחלונות הברזל, לשיפור הקליטה והסאונד. חלק נכנסים למיטות, אחרים פורשים שמיכה על הרצפה בסלון מול הדלת המסורגת ויושבים בצוותא. כך, במשך שעה תמימה ומהורהרת מתחששים כולם על אום כולתום, מעבירים סיגריה מאחד לשני או שמדליקים סיגריה בסיגריה, תלוי במצב הסיגריות בחדר ובאגף. משוחחים בלחש, ערבי מתרגם ליהודי את המילים, מרכלים על גברים ומלשינים בעולם הפשע, ואיכשהו מגיעים תמיד לתעלומת המטפחת של אום כולתום – מה באמת יש בה במטפחת שהזמרת הזקנה עם המשקפיים הכהים מגניבה מדי כמה דקות לאף, קוקאין, הרואין או בושם מיוחד לחיזוק קנה הנשימה? החבר'ה האלה הם וואחשים קשוחים ומופרעים, אבל ברגעים האלה גם הם מרגישים חלשים מרוב געגועים.

בעבר הרחוק נהגו סוהרים ושוטרים דרוזים להשמיע במערכת הכריזה של מתקני הכליאה שירים בערבית, השכם בבוקר ובשעות הערב, כדי להעביר את זמנם בנעימים וכדי לרכך את דיכאון האסירים. אחד השירים האהובים על הסוהרים בבית המעצר ג'למי, שממוקם למרגלות כפרי הדרוזים בכרמל, היה שיר נוגה של פריד, גיבור תרבות דרוזי: "חיכאית רארמית חיכאית טאווילה" – "סיפור חיי הוא סיפור ארוך". הסידור הזה חלף מן העולם, אבל סיפור החיים של הדיירים האסירים נותר כפי שהיה מאז ומעולם – סיפור ארוך.

תאקל עם גבי בן הרוש. שמוליק קראוס

איך שגלגל מסתובב – שמוליק קראוס

ערב אחד בשנת 1983 נכנס העציר שמוליק קראוס לאגף המיון של בית המעצר ניצן ברמלה. זמן מה לפני כן הוא נעצר על תקיפה והוחלט לשכן אותו באגף האיקסים, שבקומת המרתף. 10 דקות אחרי שקראוס הוכנס לתא הקטן בו שהה אסיר אחר התפתחה מהומה שכללה חילופי מהלומות וצעקות. הסוהרים נזעקו מיד, הוציאו את קראוס מהתא המשותף ושיכנו אותו בתא אחר לבד. למחרת בבוקר יצאו כולם לחצר, קראוס גם. הוא נראה מטושטש, מחוסר שינה או סוטול מיוחד, ואולי סתם היה המום מהסיטואציה, הגם שזה לא היה ביקורו הראשון בבית סוהר.

כך או כך, ברדיו התנגן באותה תקופה ללא הפסקה להיט הענק שלו, "איך שגלגל מסתובב", מה שגרר הערות לגלגניות מהאסירים בחצר על רקע זעקות השבר מהלילה הקודם. אחד המקנטרים היה מנהיג כנופיית הקטמונים, גבי בן הרוש, שנשפט אז ל-17 שנות מאסר על חלקו בסדרת החיסולים של בכירי הכנופייה היריבה מירושלים.

קראוס, בג'ינס משופשף, מגפיים מעור וגופייה לבנה, לא נותר אדיש ואמר לבן הרוש, "חכה חכה". החצר כולה נדרכה. קראוס ניגש באיטיות לשוקת שבמרכז החצר, פשט את הגופייה, פתח את אחד הברזים, הרטיב את הגופייה, סחט אותה וליפף אותה על כף ידו הענקית, כמו תחבושת של מתאגרף טרם עלייה לזירה. הוא היישיר מבט אל בן הרוש והזמין אותו לדו קרב. בן הרוש, שחייך בציניות אופיינית, לא התכוון להגיב מעבר לכך בעצמו, האסירים כולם נזפו בשמו בקראוס שמזמין "פר פייט" לעיני הסוהרים כאילו הוא בסרט אמריקאי ישן. גם הסוהרים לא נותרו אדישים למראה הסצינה שהתהוותה לעינהם, ובתוך שניות הוציאו את הזמר המפורסם מהחצר העוינת.

כעבור מספר ימים פורסמה ידיעה שהוחלט לאשפז את קראוס להסתכלות במקום לשלוח אותו למאסר נוסף. בינתיים, הלהיט החדש נכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית המקורית, גם בבתי הסוהר, שם אימצו בטבעיות משפטים כמו "פעם למעלה ופעם למטה", שקראוס שר בנונשאלנטיות רוקיסטית כמו שרק הוא ידע לעשות בעברית.

אגב, במאסר הראשון שלו בשנת 1977, על איום בנשק במהלך סכסוך קרקעות על נחלת משפחתו באזור ירושלים, הוא יצא לחופשה של 48 שעת במהלכה הקליט את רוב השירים של תקליט הרוק הכי אותנטי, מחוספס וחתרני שהוקלט כאן אי פעם: "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל".

על הדבש ועל הכיפאק

מאמי – מיכאל פטישי (ארנון צדוק)

מאיר לחיאני היה פעם חייל מחולון אשר שירת כעובד מטבח בבסיס גלי צה"ל ביפו. באחד הימים בתקופת מלחמת לבנון פנתה אליו מפיקה ועורכת תוכניות צעירה בשם דלית עופר, העום מנהלת גלגל"צ, והציעה לו להפיק ולערוך תוכנית בת שעה של מוזיקה מזרחית. "היא הכירה אותי מזה שהייתי מבקר בתקליטיה ומבקש להאזין למוזיקה יוונית, טורקית, זוהר ארגוב וכדומה", מספר לחיאני. "יום אחד כאשר היא עברה במטבח היא העלתה את הרעיון ואני הסכמתי מיד, כך נולדה 'על הדבש ועל הכיפאק'. הסיפור שלי היה משהו שגלי צה"ל התפארו בו, שניתן להגיע לכל תפקיד מכל נקודה בתחנה".

לחיאני מודע מאוד לכך שהתוכנית הפכה ללהיט היסטרי בבתי הסוהר. "הייתי מוצף בכמויות אדירות של מכתבים מאסירים, מחברות שלהם, מהמשפחות שלהם, ביקשו שנשדר שירים כאלה ואחרים, הם היו מאזינים אדוקים, השירים דיברו אליהם מאוד. אלי ישראלי אמר לי פעם שתיבת הדואר של התוכנית שלי עמוסה הרבה יותר מזו של מצעדי הפזמונים שהוא שידר. היום הסגנון הזה נותן את הטון אבל אז היו ימים אחרים לגמרי, המוזיקה הזו עברה בדרכים קשות מאוד ואנחנו הובלנו אותה למעלה מ-20 שנה. כל שדרני הרצף המתחילים עברו בתוכנית בלי שידעו דבר על המוזיקה הזו. למרות שהעם אהב מאוד את התוכנית, מנהלי התחנה לדורותיהם סירבו להרחיב את רצועת השידור".

כאשר לחיאני מתבקש לבחור שיר כלא אחד מתוך המגוון העצום של שירים שהוא היה אחראי על שידורם, הוא מפנה ל"מאמי", להיט שכתב ושר האסיר מיכאל מחפוד פטישי. עו"ד ארי שמאי, שערך כמה תוכניות של "על הדבש" וידוע כפריק של הז'אנר, זוכר שחברת הכנסת שלי יחימוביץ בימיה כעיתונאית בגל"צ ביקשה לאסור לשדר את "מאמי" בשל הרשעותיו של פטישי באונס. חרף המחאה של יחימוביץ, היצירה הפכה לשיר הנושא במחזה "סורגים" של תיאטרון חיפה (1980), שם ביצע את השיר ארנון צדוק, ובסרט "מאחרי הסורגים" של האחים אורי ובני ברבש (1984) בכיכובם של ארנון צדוק ומוחמד בכרי, שם ביצע את השיר בועז שרעבי.

מיכאל פטישידודו אלהררארנון צדוק

פסוליה – שושי

פרויקטים תרבותיים בתוך בתי הכלא הם גם "שושי באגף שבע" כמובן. דודו אלהרר, הנער המרוקאי ממעברת באר יעקב שהתאקלם היטב כיוצר ומפיק על בחוגי הג'ז, הרוק והתיאטרון הכי אליטיסטים בשנות השבעים, לקח איתו את חנן יובל הקיבוצניק ממשמרות למסע חד פעמי במעמקי התודעה המזרחית החברתית שלו, מה שנראה היום כתחילת מסע השורשים הארוך של אלהרר עצמו. ב-1981 השניים נחתו באחד האגפים הקשים ביותר בתולדות שירות בתי הסוהר, והפיקו שם יחד עם קבוצת אסירים יצירת מופת מוזיקלית וחברתית, כולל אחד מלהיטי הכלא הכי אותנטים שניתן להעלות על הדעת – פסוליה.

אם "נכון להיום" של זוהר ארגוב סופר את הימים בצורה מופשטת ורבת משמעויות ("יום יום אני תולש מהלוח דף"), הרי ש"פסוליה" סופר אותם בצורה הכי מוחשית שאפשר, ועם משמעות אחת: החיים בכלא. תפריט הארוחות היומי אשר נחשף בשיר על כל פרטיו המבאסים, כאילו סופר את הימים, אבל לא על לוח השנה הדימיוני של ארגוב אלא במציאות המדכאת, ואילו הפסוליה לוקחת את השיר אל עונג השבת היהודי ועד לחוויית המילואים של הישראלי המצוי. קוראים לזה הזדהות.

אלהרר הכיר באילת את שושי דוד, שהציג את עצמו כירושלמי חסר משפחה אשר מתפרנס מהופעות במועדוני לילה. "יום אחד שושי שלח לי הודעה שהוא נשפט למאסר וביקש שאבוא לבקר אותו בכלא באר שבע", מספר אלהרר. "באתי עם קצינת החינוך הראשית של שב"ס והביקור נערך במשרד מנהל הכלא כמובן. הצעתי להם בספונטניות לייסד חוג מוזיקה עם חנן יובל. שמונה חודשים היינו מגיעים לשם כל יום חמישי מהבוקר עד הערב, ויחד עם שושי המחזנו את כל הסאגה – מרגע המעצר, דרך החקירות, דיוני בית המשפט, העונש, בית הסוהר ו…הפסוליה שמסמלת את סוף השבוע. זה היה מין הומור כזה, כמה פסוליות נשארו לך לשחרור? אחד יש לו עוד 20 ואחד עוד 900 פסוליות. אמנון פאר, טכנאי בכיר בקול ישראל, הביא לאגף 7 אולפן נייד והקלטנו".

בזכות השתתפותו בפרויקט זכה שושי בשיחרור מוקדם, ואלהרר התחייב לפקח עליו במקביל לקצין מבחן. אלהרר: "שכרתי לו דירה מעל מסעדת 'כתר המזרח' באבן גבירול עם חשבון פתוח במסעדה, אבל כסף היה אסור לי לתת לו ביד בהוראת שירות המבחן, מחשש שיקנה סמים. הכנסנו אותו לאולפן הקלטות והתחלנו לעבוד אבל כנראה שמאחרי גבינו הוא קשר קשרים שליליים, כי יום אחד מצאו אותו מת בדירה, ממנה מופרזת שהזריק לעצמו. חנן ואני מיהרנו לדאוג לשירותי הקבורה, כי הרי לא היתה לו משפחה, אבל בבית הקברות בחולון נדהמנו לגלות פתאום את משפחתו העניפה, ואפילו העשירה. לראשונה הם הודו לנו על מה שעשינו למענו, ואחיו גם אמר שהוא זה שהתנכר לעצם קיומם".

הטרנד של ברב ברלנד באגפים התורניים

הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך – ברסלב ושות'

אחת התופעות המוזיקליות והתרבותיות המרתקות מתחוללת במדרשות התורניות. אלפי אסירים חוזרים בתשובה שוהים ימים שלמים במדרשיות שנפתחו בכל בתי הסוהר, נשאבים ללימודי הקודש ודבקים במורשת השמחה והשירה של רבי נחמן מברסלב, שנטענת על ידי שליחי התנועה אשר מגיעים אל תוך הכלא מכל קצווי עולם. בחגים ושבתות בוקעת מהמדרשיות שירה אדירה שמדביקה גם את האגפים החילוניים, והרפרטואר מוכר היטב, החל ב"מאמינים בני מאמינים" ועד ל"הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", השיר הכי פופולרי בימים האלה. לפי האגדה, השורה היחידה של השיר המדבק הזה בקעה בספונטניות על ידי חסיד אנונימי במהלך תפילת ראש השנה תשס"א של הרב שלום סבג מפרדס כץ בציון של הרבי נחמן באומן.

החזרה בתשובה בכלא אינה מבטאת בהכרח חזרה למוטב, ממש לא, אבל תחושת השייכות שמתפתחת בקרב אסירי המדרשיות מדבקת ומושכת אליה אסירים מסוכנים ומאוימים אשר מחפשים קרבה ואחווה, בדיוק כפי שהיא מושכת אליה אסירים חלשים שזקוקים לאותו הדבר ממש. רבים מפקפקים במניעים של עבריינים לחזרה בתשובה בכלא, אולי משום שהם לא מבינים את גודל השבר אליו נקלע אדם, עבריין לצורך העניין, כאשר הוא עומד בפני מאסר. לא פעם, כל מה שנותר לו אז זה לדבר עם אלוהיו. מה רע? 

 

הסוף המר בתא המעצר

בדד (וכל השירים) – זוהר ארגוב

המון זוהר ארגוב היה פה לאחרונה עם פסטיבל ה- 25 שנות, למותו. עיתונאים ושדרנים שלפו סרטי הקלטה ישנים, ושוב נשמעו עדויות של מקורבים, מפיקים, אמרגנים ושאר  חמדנים, שביכו את החמצת הנכס. פרק מרתק בספר החדש של העיתונאי רינו צרור על זוהר ארגוב, "שחור", מצטט את עזרא "שוני" גבריאלי, הבעלים של מועדון אריאנה ביפו שהעסיק את זוהר והיה חברו הטוב. גבריאלי מתאר את הבדידות והעליבות של זוהר כמכור לסמים אשר נאלץ לשיר בכפייה במועדון לילה של גורם בכיר בעולם התחתון (הפאלקה של יעקב אלפרון המנוח? א"ז) תמורת מימון השימוש שלו בהרואין וקוקאין.

עם כל הכבוד לתיאורים של גבריאלי, באמצעות צרור, כדי לחוש את הבדידות והעליבות של זוהר מספיק להקשיב לשיר "בדד", שאחרי כל התיאורים המדכאים בכתבה הזו הוא הוא שיר הכלא מספר אחד של כל הזמנים, ללא ספק, הגם שכל אחד מהשירים שלו ראוי לתואר הזה בנפרד. ההתאבדות של זוהר בתא מעצר משטרתי עם כדורי ה"היפנודורם" שסופקו לו על ידי מערכת הבריאות (וגרמו למותם של מאות נרקומנים אחרים עד שהפסיקו לחלק אותם) רק מקדשת את המיתוס העברייני, המסומם, שהיה חלק בלתי נפרד מהזוהר והפך אותו ל"מלך". 

מעבר לכל דירוג. זוהר ארגוב

רצועת בונוס – נכון להיום

"יום יום אני תולש מהלוח דף", זוהי השורה הראשונה בשיר כלא, שהוא מעבר לכל דירוג. המילים, של משורר אלמוני בשם שאול בן שאול, מקועקעות בהווייה של האסירים כמו טבלת הייאוש על הקיר באגף האיקסים – "לשכב על הגב, להתהפך על הבטן, והמוח רץ". אבנר גדסי האלמותי הלחין אותו, וגם שר, אבל זהר ארגוב המנוח הריץ אותו בתודעה של האסירים, כמו שקוק פרסי משובח רץ על נייר כסף.
ספק אם המשורר אשר נתן לשיר את שמו, "נכון להיום", ידע בכלל שהשם נוגע בעיקרון הכי בסיסי בתוכנית הגמילה מסמים של האן.איי, תנועת הנרקומנים האנונימיים העולמית אשר פועלת גם בתוך בתי הסוהר.  העיקרון "רק להיום" מבטא את השאיפה לעלות על יום אחד נקי מסמים ואז לשמור על עוד יום נקי ועוד יום בדרך אל ההחלמה.
כך או כך, השיר הזה הפך להימנון האופטימי של הדיכאון בבתי הכלא הישראלים כבר למעלה מ-30 שנה, חשים אותו במסדרונות האינסופיים, בסדנאות העבודה, בחדרי האוכל, במטבח ובמכבסה, ושרים אותו במקלחת כמובן. הוא נוגע במכורים פעילים ונקיים בדיוק כמו באסירים שלא משתמשים, שהרי כולם שם סופרים את הימים, והשנים, גם הסוהרים. "יום יום אני ממתין לסוף הטוב", לא צריך להיות יותר ברור מזה כדי להדביק לאסיר מיואש את השורה האופטימית הזאת, שהיא השורה הראשונה של הבית האחרון.

השארת תגובה

Comments icon

סמן כאן שאינך רובוט

נבנה על ידי אנגורה מדיה
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן