גבר ואישה החליטו להביא לעולם ילדים משותפים על דרך של הורות משותפת ללא מערכת יחסים זוגית, אך הדבר לא עלה בידם עקב פגם גנטי. השניים מצאו פתרון: האישה החלה קשר זוגי עם אישה אחרת, שהסכימה לתרום ביצית לבת זוגה. התורמת עברה שאיבת ביציות, שהופרו בזרעו של הגבר והושתלו ברחמה של הנתרמת. ב-30 ביוני 2011 נולדו שני ילדים, והנתרמת והגבר נרשמו כהורים.
באוקטובר 2011 חתמו ההורים על הסכם הורות מפורט שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם צוין שהצדדים אינם מקיימים מערכת זוגית, וכי האם מקיימת מערכת זוגית עם התורמת. הוצהר כי החלטות הנוגעות לחיי הילדים, לחינוכם ולמשמורתם יתקבלו במשותף, הן על ידי ההורים הרשומים ועל ידי התורמת. עוד הצהירו השלושה, כי ישאפו לקיים מערכת יחסים עצמאית בין התורמת לילדים גם במקרה פירוד, והביעו רצון שאם מי מהם ילך לעולמו – התורמת תאמץ את הילדים.
ב-21 בנובמבר 2011 חתמו השלושה על "הסכם משולש" שלא הובא לאישור בית המשפט. הבעיות התחילו בשנת 2014 כאשר שתי הנשים נפרדו, והתורמת הגישה תביעה לזמני שהות עם הילדים ולאחר מכן תביעה להצהרת אימהות. ההורים הרשומים התנגדו בטענה שתרומת הביצית התאפשרה לאור ויתורה של התורמת על כל זכויותיה המשפטיות כלפי הקטינים. עוד נטען כי ניתן לאפשר לה קשר עם הקטינים ללא מעמד של אם, וכי בהסכמים לא היתה הסכמה שתירשם כאם, מה גם שהדבר אינו אפשרי מבחינה משפטית. ההורים הרשומים הוסיפו כי ריבוי הורים לא עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים, פוגע ביציבות חייהם והקטינים רואים בהורים הרשומים את הוריהם הבלעדיים.
נציג היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת ההורים. לטענתו, לילדים יש אב ואם רשומים במרשם האוכלוסין, ולפיכך אין להוסיף הורה שלישי בניגוד לחוק.
השופט יהורם שקד מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אימץ חוות דעת מומחה אשר המליץ על משמורת לאם וזמני שהות לתורמת ולאב. ב-19 במרס 2019 ניתן פסק דין הצהרתי לפיו התורמת היא אמם של הקטינים. פסק הדין הורה בהתאם למשרד הפנים לרשות אותה כאם נוספת.
האב, באמצעות עורכי הדין רונן דליהו ושלום כהן, ונציג היועמ"ש באמצעות עו"ד עידית רחמים מנדלבאום, לא השלימו עם פסק דין זה וערערו עליו, בטענה שהוא מנוגד לחוק ולפסיקת בית המשפט העליון, כמו גם לחוק תרומת ביציות, הקובע שלא תהיה זיקה בין בעלת הביצית ליילוד ורק הנתרמת תהיה אם. הם הוסיפו כי פסק הדין מנוגד לעמדת המדינה והאינטרס הציבורי ומהווה חריגה מסמכות, היות שקביעה מסוג זה צריכה להיעשות על ידי המחוקק בלבד.
המערערים טענו עוד, כי בית השופט שקד טעה כאשר קבע כי התורמת אינה בגדר תורמת ביצית וכי לא ויתרה על זכויותיה ההוריות. כמו כן נטען כי טעה כשהכשיר בדיעבד דיווח כוזב למשרד הבריאות בנושא תרומת הביצית, שכן הנשים הסתירו בפנייתן למשרד הבריאות שיש אב ידוע שישמש כהורה. לתורמת נאמר במפורש על ידי משרד הבריאות כי הדרך היחידה שתעמוד לה אם תרצה להיות אם – היא אימוץ. לפי הערעור, ההסכם המשולש אינו חוקי ולכן לא הוגש לאישורו של בית המשפט.
התורמת, באמצעות עו"ד שמעון פרץ והאפוטרופא לדין של הקטינים, עו"ד מירב פלד, טענו שיש לדחות את הערעור בטענה שהצדדים חתמו על הסכמי הורות שיש לכבדם. בנוסף הם הציגו חוות דעת של מומחים לפיהן טובת הקטינים מחייבת הכרה בתורמת כאם נוספת וכי בית המשפט צעד "יד ביד" עם "השינויים הטכנולוגיים והחברתיים" והתמודד כראוי עם האתגר המשפטי, תוך הבנה שלא ניתן להתעלם מהמציאות החברתית החדשה.
האם המשמורנית הודיעה שהיא משאירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, ולא נקטה עמדה.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב – סגן הנשיא שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה – סקרו את החוק והפסיקה וקבעו כי כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין המצהיר על התורמת כאם נוספת. "הורות הסכמית אינה מוכרת במשפט הישראלי. לא מוכרת גם הורות משולשת", קבעו השופטים, "לפיכך, אין מנוס מקבלת הערעור וביטול ההצהרה שהתורמת היא אמם של הקטינים. התורמת אינה יכולה להיות מוכרת כאם נוספת ואף לא כאפוטרופוסית קבועה נוספת".
עם זאת הוסיפו השופטים כי "אין זה אומר שיש להתעלם מזכויותיה על פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. ההסכם הוא חוזה לטובת צד ג'. מכאן, שמעבר לכך שיש לקיים את ההסכמים – קיומם אף עולה בקנה אחד עם טובת הילדים הרואים בתורמת אם לכל דבר ועניין ואף שמשפטית אין לה מעמד כזה, היא למעשה אם פסיכולוגית. לפיכך, על ההורים הרשומים לקבל את הסכמתה של התורמת ביחס לכל החלטה הקשורה לחינוכם או בריאותם של הילדים… התורמת אף זכאית לקבל כל אינפורמציה הקשורה בילדים ממוסדות החינוך והבריאות ועל ההורים לחלוק עמה כל מידע רלוונטי. הסדרי הקשר בין התורמת לילדים ייקבעו בהתאם להמלצות גורמי הטיפול".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
