תיוג החשוד של שי-לי ונעמה כ"אנס" זה לא מחאה, אלא הרשעה

תגיות
שתף כתבה עם חברים

עו"ד שלומציון גבאי מנדלמן על הפער בין עובדה לתדמית, ועל מציאות משפטית שמתעוותת בעידן הרשתות החברתיות לצד חוסר אונים מוחלט של המשטרה ומערכת אכיפת החוק

נעמה שחר, שי לי עטרי
הרשתות החברתיות מפסיקות להיות מרחב של שיח, והופכות לזירת לינץ'. נעמה שחר ושי לי עטרי (צילום: חדשות 12, פלאש 90)

הבוקר פתחתי את הפייסבוק שלי ונדהמתי לגלות עשרות פוסטים של נשים אשר בשם התמיכה שלהן בשתי צעירות – שי-לי עטרי ונעמה שחר – מבקשות כי שמו של החשוד באונס שלהן אשר שמו נאסר בפרסום יפורסם בניגוד לצו בית המשפט – משמע הן מבקשות להתיר את דמו.

אלה הרגעים שבהם הרשתות החברתיות מפסיקות להיות מרחב של שיח, והופכות לזירת לינץ'.
הקריאות לפרסם את שמו של חשוד, בניגוד לצו בית משפט, תוך הדבקת תוויות של "אנס" ו"פדופיל" – אינן מחאה. הן הרשעה. בלי ראיות, בלי שמיעת הצד השני.

עיקרון יסוד במשפט הפלילי הוא חזקת החפות. אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו כדין. זהו אינו עיקרון טכני בלבד, אלא אבן יסוד של שלטון החוק ושל הגנה על זכויות הפרט. כאשר הציבור מתעלם מעיקרון זה וממהר להכריע – הוא למעשה מחליף את מערכת המשפט במנגנון רגשי, בלתי מבוקר, בלתי מווסת ולעיתים הרסני.

יש להבחין הבחנה ברורה בין תמיכה במתלוננות לבין קביעת ממצאים עובדתיים.
תמיכה אינה מחייבת הרשעה.
אמון אינו תחליף להליך הוגן.
מערכת המשפט היא הגורם המוסמך לבחון ראיות, לשמוע את כלל הצדדים ולהכריע. עקיפתה באמצעות "משפט שדה" ציבורי פוגעת לא רק בחשוד, אלא גם באמון הציבור במערכת כולה.

הנזק אינו תיאורטי בלבד. פרסום שמו של חשוד בניגוד לצו, והצגתו כפושע טרם הכרעה, עלולים לגרום לפגיעה קשה ובלתי הפיכה בשמו הטוב, בפרנסתו, במשפחתו ובחייו האישיים. גם אם בסופו של יום יזוכה – הנזק כבר נעשה, ולעיתים אינו ניתן לתיקון.

יתירה מכך, התעלמות מצווי בית המשפט והפיכתם לעניין של "בחירה אישית" מסכנת את עצם הרעיון של שלטון החוק. כאשר הציבור מחליט אילו צווים לכבד ואילו לא – נוצר מדרון חלקלק שבו הנורמות המשפטיות מאבדות מתוקפן.

סייבר רוגלות משטרה
יכולות טכנולוגיות שאינן מקבלות ביטוי מספיק באכיפת הפרות צווים ברשתות החברתיות (צילום ארכיון: דוברות משטרה)

אל מול הפרסומים ברשתות החברתיות נגלה ביתר שאת חוסר האונים של המשטרה בכל הנוגע לתרבות של הפרות צווים משפטיים במרשתת– לעיתים באופן גלוי וללא חשש ממשי מההשלכות. למרות שמדובר בעבירות מהותיות, נדמה כי מערכת אכיפת החוק לא נותנת להן מענה מספק – בין אם בשל מגבלות טכנולוגיות, מחסור במשאבים או קביעת סדרי עדיפויות אחרים.

התוצאה בתחומים רבים היא פער הולך וגדל בין ההגנה שהחוק מעניק לבין היכולת/הרצון לאכוף אותו בפועל ברשתות החברתיות, תוך השארת נפגעים רבים ללא מענה אפקטיבי.

עבירות מין הן תחום מורכב במיוחד. קיימים מקרים עם תשתית ראייתית מוצקה, לצד מקרים מורכבים, עמומים ולעיתים אף כאלה שלא ניתן להכריע בהם.
גישה גורפת של "מאמינות לך תמיד" מתעלמת מהמורכבות הזו, ומובילה בפועל להרשעה אוטומטית של כל חשוד ללא הליך, ללא בדיקה וללא איזונים.

חברה דמוקרטית נבחנת לא רק ביכולת להגן על נפגעים, אלא גם ביכולתה להבטיח הליך הוגן לכל אדם.
שמירה על האיזון הזה אינה חולשה – אלא עוצמה.
ויתור עליו, בשם רגש רגעי או לחץ ציבורי, הוא צעד מסוכן שפוגע בכולם.

הכותבת, עו"ד שלומציון גבאי מנדלמן, היא סנגורית פלילית המתמחה בתיקים של עבירות מין, מנויה באינדקס עורכי דין של פוסטה