"הפרטיה הגדולה" – הקופסה השחורה של המשטרה

שתף כתבה עם חברים

רפ"ק בדימוס שלמה בלישה שמר בבטן במשך 25 שנים תרגיל מסריח שימ"ר צפון עשתה לימ"ר דרום, עד שהחליט לשבור שתיקה ולכתוב את הספר "הפרטיה הגדולה". "הגיע הזמן לסיים את מלחמות האחים במשטרה", הוא אומר

"הקטע של המשטרה עדין זורם לי בדם". שלמה בלישה (צילום: טל מדמון)

"הסיפור הזה, 'הפרטיה הגדולה', יושב לי מאחורי הראש 25 שנה, וכל השנים אמרתי לעצמי: אני לא מדבר. אבל זה היה מקרה חריג, מקרה מטורף, של תרגיל מלוכלך. 28 שנה הייתי במשטרה, ובחיים לא נתקלתי במקרה כזה".

כך שלמה בלישה, שכתב את הספר הפרטיה הגדולה  – 'מלחמות אחים במשטרה'. בלישה (66), שירת 28 שנה במשטרה (2007-1979), בתפקידי חקירות ומודיעין מגוונים. תפקידו האחרון היה מפקד בית הספר למודיעין של המשטרה.
הוא התחיל כשוטר בחקירות. אחרי שעבר קורס קצינים שירת כקצין חקירות וראש מפלג חקירות בתחנת המשטרה באילת. בהמשך דרכו שירת באינספור צח"מים (צוותי חקירות מיוחדים) בפרשיות רצח ושודים למיניהם; עבר למודיעין ובילוש בירושלים ובדרום. משם ליחידה לחקירת פשעים חמורים, ותקופה קצרה בתפקידי מודיעים במטה הארצי. סיים בדרגת רב-פקד. בגיל 50 יצא לפנסיה מוקדמת.

ב-2013 הוציא לאור את ספרו הראשון, "הפוכה – לא תאמינו איך זה עובד!", ולאחרונה את ספרו השני, "הפרטיה הגדולה": ספר מרתק ועוצר נשימה מתחילתו עד סופו, במרכזו – תרגיל מסריח מאין כמוהו שימ"ר צפון עושים לימ"ר מרכז, במהלך מבצע נועז שתוכנן במשך הרבה זמן לתפיסת סוחרי סמים בגבול הצפון – אך ורק כדי לזכות בפרסום ובתהילה. צריך לקרוא כדי להאמין שדברים כאלה קורים במשטרת ישראל ואין אפילו צדיק אחד בסדום, למעט שלמה בלישה, שהעז לשבור את קשר השתיקה.

"למה אתה חושב החלטתי לפתוח ת'פה?", ממשיך בלישה בשצף קצף. "כי אני רואה שהדברים האלה לא נגמרים. אני עדין בקשר עם המון אנשי מפקדים וקצינים בכירים במשטרה, ומלחמת האחים במשטרה עדין נמשכת. שוטרים נגד שוטרים. אחד מסתיר מהשני דברים. והגיע הזמן שהפיקוד למעלה יתחיל לעשות סדר בנושא הזה ויתחיל לתת בראש למי שסורח. אז החלטתי להוציא את זה החוצה. הספר בסך הכל שבועיים בחוץ, ואני מקבל מלא פידבקים מאנשים במשטרה. לא כולם מתים על מה שהוצאתי. אבל יש גם הרבה כאלה שאומרים לי: 'כל הכבוד שהעזת להוציא את זה החוצה' והתלהבו מהסיפור הזה. אני חושב שמה שתיארתי בספר פוגע במשטרה, והבעיה הכי גדולה שזה כבר הפך לנורמה במערכת".

הפרטיה שאתה מתאר בספר קרתה במציאות?
"אחד לאחד. אני לא מדבר על הרקע האישי של הדמויות, אלא לתרגיל המסריח שימ"ר צפון עשה לימ"ר מרכז. זה קרה לפני 25 שנה. אני מדבר על הפחד שהפרטיה היתה עשויה לגרום למלחמה בגבול הצפון. רק בנס נמנעה שם שפיכות דמים. הבלשים של ימ"ר מרכז כבר שכבו במארבים, וימ"ר צפון, כמו גנבים בלילה, באו, נצמדו לגדר, וגנבו את החשודים עם כל הסמים וברחו. כל השמות בספר הם שמות בדויים ואין לי שום כוונה לסגור חשבונות עם אף אחד. גם היחידות בספר הם לא אחד על אחד. במציאות זה לא היה ימ"ר מרכז, אלא הימ"ר הדרומי. הספר הוא בעצם על מלחמה בין שני ימ"רים".

"הכל בגלל אגו, תהילה ופרסום". כריכת הספר שעוצבה על ידי יובל (יובי) כהן

"מלחמות של סכינים בגב"
אחרי שראיתי כל כך הרבה סדרות פשע בינלאומיות, כולל מקומיות כמו "מנאייכ", יש לי הרגשה שדווקא אתה, כמי שמכיר את המשטרה מבפנים, היית רך מדי. לא נכנסת ראש במשטרה עד הסוף.
"יכול להיות שהייתי רך מדי, כי הקטע של המשטרה עדין זורם לי בעורקים. לא רציתי לצייר תמונה יותר מדי שחורה על המשטרה. אבל הפרטיה עצמה היתה סיפור אמיתי ומלוכלך, ולאחר מכן היו איומים, קללות, זיופי מסמכים, דריכת נשקים, שקרים ורמאויות בלי סוף מצד הצפוניים. במקום לשתף פעולה יחידה עם יחידה. אני יכול לתת לך עוד מלא דוגמאות שלאו דווקא קשורות לפרטיה הגדולה, אלא למלחמות בין היחידות בתוך המשטרה, שגורמות לנזק עצום למערכת. זה לא מלחמות שאשכרה מגיעות לשפיכות דמים, אבל אלה מלחמות של סכינים בגב. באים מאחורה בלכלוך, לוקחים ובורחים".
"תשמע, חייבים להפסיק עם זה", הוא מוסיף, "זה מתחיל להימאס. וזה גורם נזק אדיר למערכת המשטרתית. יש, לדוגמה, רכזי מודיעין שמקבלים מידעים ממקורות נגד עבריינים בכירים של יחידה אחרת, וכל מה שהם צריכים לעשות זה להעביר את המידע ליחידות האלה, כדי שיטפלו בעבריינים. לא מעבירים להם שומדבר. יש הרבה מקרים שיחידת מודיעין באה לפעול באזור טריטוריאלי של יחידה אחרת. היא חייבת לעדכן אותה שהיא באה לשם לפעול – ולא מעדכנת. היו מקרים שבאו לעשות חיפוש כדי לעצור באיזה בית עבריינים, ופתאום אתה רואה יחידה אחרת נכנסת עם אקדחים שלופים, כשמצד שני היחידה המקומית גם באה עם אקדחים שלופים. רק בנס לא היה לנו כאן אסון.

"יש גם הרבה מקרים שיחידות מודיעין שורפות במתכוון מקורות וסוכנים של יחידה אחרת. זה קורה המון. היו מלא מקרים כאלה. הייתה פרשיה שימ"ר ניהלה חקירה שנמשכה חצי שנה של יבוא סמים מדרום אמריקה. במקביל, התברר שהיה עוד ימ"ר שהתעסק עם אותה פרשיה. ימ"ר אחד דיווח למטה הארצי שהם פועלים, כשהימ"ר השני הסתיר את כל פעילותו ולא מסר שום פרטים למטה הארצי. מה שקורה הוא ששתי יחידות מוציאות עשרות אלפי שקלים – לפעמים מאות אלפי שקלים – כדי לפענח את הפרשה. זה גם בזבוז כספי ציבור. ושתי היחידות מנסות להסתיר אחת מהשנייה שהם עובדים על אותה פרשה. זה אבסורד. מלחמת האחים במשטרה חייבת להפסק. זה גורם המון נזק למערכת. אם זה היה נגמר, לא הייתי מפרסם את הפרטיה הזאת. אבל זה לא נגמר. צריכים לגמור ת'סיפור הזה. חד וחלק. האבסורד הוא שברגע שמוצאים קצין שמרמה ומשקר, ופועל בניגוד לכל מה שאני מדבר עכשיו, נותנים לו, מקסימום, הערה בתיק. צריכים לתת לו בעיטה ולהעיף אותו מהמשטרה. הם מתנהגים כמו עבריינים". 

כמי שלא מכיר את המשטרה מבפנים, אפשר להתרשם מ'הפרטיה הגדולה' שהמשטרה מתנהגת לפעמים כארגון פשע לכל דבר.
"תראה, בסך הכל יש לנו משטרה טובה, אבל יש כאלה שסורחים ופועלים כמו עבריינים. ההתנהגות של ימ"ר צפון היתה עבריינית לכל דבר. זה ממש בושה. והכל בגלל מלחמה על האגו, על התהילה, על הפרסום. במקום לשים את האגו בצד ולפעול לטובת המערכת. כלומר, לעשות מה שטוב למשטרה. לא לטובת אותה יחידה ואותו מפקד. וחבל. זה לא אמור להיות, אבל זה מה שקורה עם חלק מהקצינים והמפקדים הבכירים. יש הרבה קצינים ומפקדים מצוינים, שמדווחים ומשתפים פעולה. אבל יש כאלה – ואני שומע את זה עד היום – שמה שמוביל אותם זה איך הוא מקבל כתבה בעיתון. המשטרה חייבת להבדיל בין כאלה שעובדים כמו שצריך, ובין כאלה שפועלים כמתואר ב'פרטיה הגדולה', שמקומם לא במערכת.
"הספר שלי נועד לשים את היד על תופעה שעדין קיימת, ולכן הוצאתי את מה שהוצאתי, במטרה שזה יגיע גם למפכ"ל, לשר לביטחון פנים ולסגן השר. כתבתי אליהם, שלחתי להם את הספר, ואני מצפה לפגישה איתם כדי לספר להם כל מה שאני יודע. בסך הכל אני חוזר ואומר: יש לנו משטרה טובה. יש כמה תפוחים רקובים שמתנהגים בצורה נבזית כמו שתיארתי ב'פרטיה' והם לא צריכים להישאר במערכת. לא כל הסל רקוב. אני איש משטרה בדם. אני אוהב את המשטרה. ומשום שאני אוהב, ומשום שאכפת לי, הוצאתי את הדבר הזה. המטרה שלי, באמת, זה שתהיה לנו משטרה טובה יותר".

"לא ניסיתי לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה". בלישה בימיו כשוטר

אחרי 28 שנים במשטרה זה המקרה שהכי קומם אותך?
"הכי קומם, ולא אשכח אותו כל החיים. בוא אגלה לך. ראש ימ"ר מרכז, שקוראים לו בספר אריק ברק, קרא את הספר. בחיים קוראים לו יוסי בריח. הוא סיים את שירותו במשטרה בדרגת ניצב משנה כראש מחלקת האיסוף באגף המודיעין. זה החזיר אותו 25 שנה לאחור. הוא כל כך אהב את מה שכתבתי ואמר לי שגיליתי שם דברים שאפילו הוא לא ידע על הצד השני. הכנסתי הרבה דברים מהדמיון, אבל מה שאמיתי זה כל הפרטיה לפני המבצע, במבצע ואחרי המבצע, עם קצין בודק, המריחה, הטיוח וכו'. כל זה אמיתי מילה במילה". 

תכלס ירקת לבאר ממנה שתית.
"אגיד לך דוגרי. יש כאלה במשטרה שלא מתים על מה שהוצאתי החוצה. לא אמרו לי אישית, אבל אני שומע דרך חברים, ש'מה הוא יוצא ומתלכלך על המשטרה?'. הם לא מבינים שעשיתי את זה כדי שתהיה לנו משטרה טובה יותר. המטרה שלי היא שכל מלחמות האחים במשטרה יפסקו. ואם זה לא יפסק, אז שיטפלו בזה כמו שצריך. סיפור כזה היה חייב ללכת למח"ש, אבל זה נגמר רק עם הערה בתיק. כלומר, טייחו והחליקו שם עבירות פליליות לכל דבר ועניין. צריך לאחד כוחות ולפעול ביחד. בכלים שלובים. אין דבר כזה שיחידה מסתירה פשיעה מיחידה אחרת".

כאזרח יש לי ממה לחשוש?
"אני אומר את זה עוד פעם ועוד פעם, יש לנו משטרה טובה. יש כמה תפוחים רקובים וצריך להעניש בחומרה, עד כדי העפתם מהמערכת".

הספר עבר צנזורה?
"לא, אין שום צנזורה. יש לי משמעת עצמית. זה ספר שני שלי. אני יודע מה מותר ומה אסור לפרסם. לא חרגתי מהכללים. גם לא צנזרתי את עצמי. לא ניסיתי לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה. ידעתי שאני מוציא הכל, איך שזה היה, ואני יודע שחלק לא יאהבו את זה. זה בסדר. שיהיו בריאים. המסר הוא: חברים, שימו את האגו בצד. תפעלו אך ורק לטובת המערכת והמשטרה. הייתי בהלם מהסיפור הזה, ומאחר והייתי מפקד בית ספר למודיעין ונתתי הרבה הרצאות, תמיד הרגשתי: היי, פעם נעשה עם הסיפור הזה משהו. זה לא יכול להמשיך לשכב ככה. אגב, אני כבר באמצע הספר השלישי שלי. כשאתה במשטרה, אין לך זמן לכתוב. אתה עובד 24/7. כשאתה יוצא החוצה, אתה מגלה שיש חיים אחרי המשטרה ואז יאללה: אם זה יוצא טוב, מה טוב".                          

פתחת בקריירה חדשה בחיים, הפעם כסופר?
"כנראה שכן. אני גם מתעסק הרבה עם הרצאות. זה ממלא אותי ואני אוהב את זה. אני מאמין שהספר הזה נועד לשוטרים וגמלאים של המשטרה, אבל גם לאזרחים שרוצים לדעת מה קורה מאחורי הקלעים של המשטרה. האמת היא שהחלום שלי בספר הזה היה לכתוב תסריט לסרט. כוונתי לסרט".  

"הפוכה – לא תאמינו איך זה עובד", ספרו הראשון של בלישה

"הבטן התהפכה לי"
תגובתו של יוסף בריח, הקרוי בספר אריק ברק, כפי שהועברה לבלישה: "הרגע סיימתי לקרוא ברצף את הספר המרתק. תקשיב, לא רק שהחזרת אותי שנים לאחור. הבטן התהפכה לי מהתרגשות, כעס וחמלה. אני כל כך אוהב את הארגון ואת עבודת המודיעין, שהיה לי ממש קשה לקרוא את האמת שכתבת בספר הנפלא, המשקף כל כך את החוויה המבצעית שעברתי כמפקד היחידה. חוויה שהסעירה אותי ואת פקודיי במשך הרבה שנים, והכל באמת סביב אגו ותאוות פרסום. הצלחת לרדת לפרטים, שגם לי כמפקד היחידה בשטח היו חסרים פה ושם. הספר הזה חשוב. יש לו מסר ויכול להשפיע לטובה על יחידות הבילוש והמודיעין בשטח. לשמחתי זכיתי להשפיע על המערך בהמשך הדרך, אבל יש עוד מה לעשות. הופתעתי לטובה מהאמת ויכולת הכתיבה שלך להעביר את המסר. יישר כוח גבר. יוסי בריח (אריק ברק)".

קישור לאתר של שלמה בלישה

 

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
1 Comment
הוותיק ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצביעו
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות