ילדה בת 14 מירושלים הלכה בשביל הכניסה לבניין מגורים. נער אלמוני הלך לעברה במהירות, ניגש אל מאחורי גופה, נגע בישבנה מעל בגדיה, ונמלט מהמקום. הקטינה נבהלה ורצה מהמקום בוכייה. האירוע תועד בסרטון של מצלמת אבטחה. סרטון נוסף מזווית אחרת תיעד את הימלטות מבצע העבירה מן המקום. האירוע גם תואר על ידי הקטינה בחקירתה לפני חוקרת ילדים.
שוטרי תחנת לב הבירה עצרו חשוד במעשה, קטין בן 15, שהואשם מאוחר יותר במעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16 בנסיבות אינוס.
למרות מחלוקת – האם הנאשם הוא זה שנצפה בצילומי האבטחה – השופט שמעון לייבו מבית משפט השלום לנוער הרשיע את הקטין לאחר ניהול הוכחות ושמיעת עדים, ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלוננת. בין היתר הסתמך בית המשפט על הודאה שנגבתה מהנאשם בתחנת לב הבירה.
סנגורו של הקטין, עו"ד דותן דניאלי, ערער על הכרעת וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. שופטי המחוזי – גילה כנפי-שטייניץ, דנה כהן-לקח ודוד גדעוני – קיבלו את הערעור ואף מתחו ביקורת קשה על מחדלים בחקירת הקטין, בעיקר בהתייחס לאמינות ההודאה שנגבתה מהקטין.
פליקה בישבן?
"אין חולק כי לא ניתן לזהות את המערער כמבצע העבירה רק על בסיס צפייה בסרטונים", ציינו שופטי המחוזי, "הנדבך המרכזי עליו נסמכת הכרעת הדין היא הודאתו של המערער במשטרה כאשר נחקר לראשונה, שבוע לאחר האירוע. בהודעה זו הודה המערער באירוע של מעשה מגונה שביצע שבוע קודם לחקירתו. נטען כי המערער זיהה, לכאורה, את עצמו בתמונה שהוצגה לו על ידי החוקר ואשר הופקה מתוך הסרטון בו דמות מבצע העבירה נצפית נמלטת ממקום האירוע. זו הראיה המרכזית הקושרת את המערער לאירוע, ובלעדיה לא ניתן היה להרשיעו. אין כל ראיית זיהוי אחרת בשים לב לכך שלא נערך מסדר זיהוי עם המתלוננת, אין טענה לעדי ראייה ואין סרטונים אחרים".
השופטים קבעו כי ראיית הזיהוי וההודאה אינן אמינות. "ראשית, קיים פער משמעותי בין תיאור האירוע כפי שעולה מחקירת המתלוננת ומהסרטון, לבין תיאור האירוע בהודאת הקטין", כתבו השופטים. המתלוננת תיארה אירוע שבו התוקף קפץ עליה, התנגש בה וניסה להרים אותה מרגליה בידיו. בסרטון נצפה מבצע העבירה תוקף את המתלוננת מאחור באופן התואם את תיאור המתלוננת; לעומת זאת המערער הודה שהוא בא אל הילדה מאחור תוך הדגמת תנועה של ליטוף מהראש ומטה לעבר העורף והצוואר.
חוקר המשטרה אמר לקטין: "יש סרטון שבו רואים אותך נוגע לה בישבן".
הקטין השיב: "אני זוכר שנגעתי לה בראש. יכול להיות שהיה פקשוש והיה פליקה בישבן או משהו".
שופטי המחוזי ציינו: "ניתן להיווכח כי האירוע שמתאר המערער שונה, ויודגש כי הן מחקירת המתלוננת והן מהסרטון לא עולה כל נגיעה בראש או בצוואר של המתלוננת… נוכח הפער בין התיאורים ישנו משנה חשיבות לזיהוי המערער כדמות הנצפית בסרטון המתעד את האירוע בזמן אמת".
ראיית הזיהוי לכאורה היא תמונה אשר לטענת החוקר הופקה מתוך הסרטון והוצגה לקטין בחקירתו הראשונה. אולם בעניין זה קיים מחדל ניכר: התמונה בה נטען כי הקטין לכאורה זיהה את עצמו, לא סומנה ולא תועדה בתיק החקירה. לכן קם סימן שאלה מה בדיוק הוצג לקטין. "שכחתי לסמן את התמונה", תירץ חוקר המשטרה בעדותו.
שופט השלום לייבו שכתב את הכרעת הדין המרשיעה כתב: "טוב היה אילו התמונה היתה מסומנת לאלתר. עם זאת, סביר שיש רק תמונה אחת וזו שהוצגה… בכל מקרה אני נותן אמון בדברי החוקר".
שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים דחו את הסתמכות שופט השלום על הראיה האחת הזו וקבעו כי לא הוסרה "העמימות ביחס לחוליית הזיהוי המרכזית". לכך תרמה גם חוות דעת של מומחה לזיהוי פנים מטעם ההגנה, כי לא ניתן לזהות את הקטין בסרטון ובתמונות.
שאלות מדריכות
יסוד נוסף בטענות הערעור שהתקבל נגע לאופן גביית ההודאה – השאלות המדריכות של החוקר והתשובות שהוא שתל בפיו של הקטין, לרבות פרטים מוכמנים. השופטים כתבו: "עולה כי ההודאה לכאורה בנגיעה בישבנה של המתלוננת לא באה מיוזמתו של המערער, אלא היוותה מענה לשאלה מדריכה של החוקר. עניין זה ראוי לתשומת לב מיוחדת, מאחר שהן בעדות המתלוננת והן בסרטון לא נראית אותה 'פליקה בישבן'.
השופטים סיכמו את התמיהות בהודאה שנגבתה: "קיים פער בין תיאור המערער את האירוע לבין תיאור המתלוננת והתיעוד בסרטון; חוליית הקשר לזיהוי המערער כדמות הנצפית בסרטון נסמכת על תמונה שלא סומנה; הודאת המערער ב'פליקה בישבן', שלא נצפית בסרטון, באה בעקבות שאלה מדריכה של החוקר ואף היא הובעה באופן מסויג. נוכח סימני שאלה אלה, קיימת חשיבות מרכזית לתיעוד חזותי של החקירה".
כאן נפל עוד כשל מרכזי: שתי חקירותיו של הקטין במשטרה לא תועדו בתיעוד חזותי – למרות שהיתה חובה בדין עקב חומרת העבירה. "מחדל זה משמעותי ביותר, לנוכח מכלול התהיות הקשורות להודאה, ובמיוחד עת מדובר בחקירת קטין", כתבו השופטים. "לו היה בנמצא תיעוד כמתחייב בחוק, ניתן היה לקבל תמונה אמינה על נסיבות מתן ההודאה, התמונה שהוצגה למערער ומשקלה של השאלה המדריכה שהוצגה לו בחקירה שהיא שהובילה להודאתו ב'פליקה בישבן'".
לכך נוספו מספר מחדלים נוספים שהציג הסנגור וקשורים באי הקפדה על כללי חקירת קטין. עו"ד דניאלי ציין כי החקירה התקיימה בשעות הלילה, ללא ליווי הורים ואף בוצעה שלא על ידי חוקר נוער, הכל ללא אישורים מתאימים של קצין החקירות. השופטים המזכים כתבו בהקשר זה, כי "אין להקל ראש בפגמים ומחדלים אלה. הוראות החוק נועדו להבטיח שמירה על זכויותיהם של חשודים ונחקרים. כך בכלל ובפרט בנוגע לקטינים, שבעניינם יש להקפיד ביתר שאת".
