הסנגור הירושלמי של הקאפואים היהודים

שתף כתבה עם חברים

עו"ד אשר לויצקי היה סנגור מוערך ולוחמני שבחר לייצג ניצולי שואה אשר עמדו למשפט בישראל על היותם סייענים של הקלגסים הנאצים בגטאות ובמחנות הריכוז * אינגסטר הנידון למוות, פוצ'יץ' מהמטבח, מרדכי גולדשטיין שהיכה יהודים *  יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2022

עו"ד אשר לויצקי. סנגור הקאפואים ולוחמי המחתרות, אהב זכויות אדם, סיגרים וחיים טובים (באדיבות המשפחה)

עו"ד אשר לויצקי היה סניגור לוחמני ידוע מירושלים, שבעידן המנדט הבריטי וההגמוניה המפא"יניקית ייצג אנשים שמרבית הסנגורים באותה תקופה נמנעו מייצוג שלהם. למשל, אבא אחימאיר מראשי הרוויזיוניסטים. בשנות השלושים הוא היה פעיל ב"ברית הבריונים" אשר חבריה פעלו לסילוק הבריטים מארץ ישראל, והואשמו גם בהסתה לרצח מנהיג מפא"י חיים ארלוזורוב. עו"ד לויצקי התבקש לייצג גם את איש האצ"ל דב גרונר, לאחר שנידון למוות על ידי הבריטים בשל חלקו בהתקפה על משטרת רמת גן.
אחד התיקים המשמעותיים של עו"ד לויצקי קשור בלוחם צה"ל מאיר טוביאנסקי אשר בשלהי מלחמת השחרור ב-1948 נחשד בריגול והוצא להורג במשפט שדה על ידי כיתת יורים, הדרגות נתלשו מחולצתו וגופתו הושלכה בכפר ערבי ליד ירושלים. אלמנתו פנתה לעו"ד לויצקי, שהיה איש ההגנה וקצין בצה"ל, ובקשה שיביא לו צדק. עו"ד לויצקי שכנע את המדינה לפתוח בחקירה, שבה הוכיח הסנגור כי טוביאנסקי לא היה מרגל ונרצח על לא עוול בכפו. בעקבות הזיכוי בן גוריון הורה לקבור אותו בחלקה הצבאית בהר הרצל.

בתחילת שנות החמישים מדינת ישראל העמידה לדין כ-50 "קאפואים", יהודים שחיו בשטחים שגרמניה שלטה בהם וסייעו לשלטון הנאצי בשליטה על אחיהם היהודים, בגטאות ובמחנות הריכוז. החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם נחקק בין היתר כדי להעמיד לדין את הסייענים היהודים האלה, אבל זה לא מנע מהסניגור לויצקי להתייצב גם לימינם.
חלק מהנאשמים זוכו, ואחרים נדונו לתקופות מאסר שונות, הקאפו היחיד שהורשע ונדון למוות על ידי בית משפט המחוזי בתל אביב היה יחזקאל אינגסטר.

לפני המלחמה אינגסטר היה מסגר בעיר בנדין בפולין. הוא מונה לקאפו במחנה הריכוז גרוס-רוזן מאחר והשומרים הנאצים זיהו את המסירות שלו לעבודה, על חשבון בני עמו. משם הוא הועבר למחנה פאולבריק, שם הוא כבר מונה לקאפו הראשי. בסיום המלחמה הוא עלה לארץ ישראל, ופתח כאן בית קולנוע בישוב משמר השבעה.
ב-1951 אינגסטר זוהה כמי שהיה קאפו במחנות הריכוז הידועים לשמצה, הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום. אינגסטר הורשע בעבירה של פשעים נגד האנושות ונידון למוות בבית משפט המחוזי בתל אביב.
בערעור לבית משפט העליון הוא שכר את שירותיו של עו"ד לויצקי שהצליח לשנות את סעיף ההרשעה ולהמיר את הגזר דין מוות בעונש של שנתיים מאסר.
בהמשך שכנע עו"ד לויצקי את שר המשטרה דאז, בכור שלום שטרית, להעניק חנינה לאינגסטר בשל מצבו הרפואי.
אינגסטר נפטר זמן קצר לאחר שחרורו.

יחזקאל אינגסטר. הנידון למוות (ארכיון המדינה)

התיק של פוצ'יץ'
קאפו אחר שעו"ד לויצקי ייצג באותן השנים הוא משה פוצ'יץ', שהיה סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו אוסטרוביץ בפולין, ומנהל בפועל של מחנה העבודה שהוקם מחוץ לעיר. במהלך המשפט אחד מעדי התביעה, פנחס שטיינהרט, סיפר עליו: "נשארו עומדים ומחכים והיו ביניהם כל מיני אנשים, צעירים וזקנים. ראיתי אשה אחת מבין אלה שלא נקראו בשמותיהם, היתה הרה ובקהל דיברו שהנה מתקרבת אשה מעוברת, ניגשה לנאשם ובקשה ממנו דבר מה, שמעתיה אומרת, 'אדוני המפקד'… היה ידוע שביכולת הנאשם לעזור לה אבל הנאשם החל להכותה בשוט שבידו. ראיתי שהיא פורשת כפיה בתחנונים. באו אנשי ס.ס. ולקחוה".

התביעה נסתה לבסס את האשמה עם עד אחר שסיפר כי "פוצ'י'ץ' היכה אנשים שניסו להבריח אוכל". עד אחר סיפר שפוצ'יץ' היכה פועלים במטבח של הגטו.

לטעת ד"ר רבקה ברוט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, הסטוריונית של המשפט אשר מתמחה בהיבטים משפטיים הקשורים בשואה, "האסטרטגיה של התביעה היתה להציג את פוצ'יץ' כמי שמתוקף תפקידו ומעמדו כסגן מפקד המשטרה בחר בדרך הרעה.. ניצל את מעמדו הבכיר לצרכיו האישיים. מנגד, ההגנה במשפטים האלה בחרה להביא עדים שעידו לטובת הקאפו".

אחת מעדות ההגנה היתה שרה פנצר שאמרה, "אף פעם לא היתה לי הרגשה שאני צריכה לפחד מפוצ'יץ' או משוטר אחר. להיפך מצאתי בו עוזר ומעודד. פעם במטבח פוצ'יץ' ואחרים אפילו באו להזהיר אותנו להתחבא, כי הגרמנים באים".
ד"ר יוסף קלינגר, רופא במחנה עבודה, שאף הוא העיד לטובת פוצ'יץ: "כל זמן עבודתי לא היה מקרה שמישהו בא להתלונן אצלי, שפוצ'יץ' היכה אותו".

בחקירה הראשית סיפר הנאשם פוצ'יץ' עצמו: "הייתי ציוני.. אחד ממייסדי 'השומר הלאומי' בפולין שנהפך אחר כך ל'נוער הציוני'". בנוסף סיפר הנאשם כיצד סיפק לאסירים מקומות עבודה כדי להציל אותם מהשמדה: "ייסדתי בית חרושת למברשות והעסקתי בו כ-300 איש. חוץ מזה ארגנתי בתי מלאכה לחייטות ולסנדלרות".

עו"ד לויצקי הציג את הקאפואים שהוא ייצג כמי שהיו נעדרי רצון חופשי ואף כפופים לסמכות העליונה מהם. בסיכומי ההגנה בתיק פוצ'יץ הסנגור הציג אותו כמשתף פעולה אבל כזה הפועל ממניעים של דאגה לקהילה, בעל רקע ציוני ודובר עברית, שנראה בצילומים מהארץ על הבמה עם דוד בן גוריון. עו"ד לויצקי טען כי מדובר באיש שפעל לטובת הכלל ולשם כך נאלץ לעיתים להשתמש בכוח, כדי למנוע מהגרמנים עצמם להעניש את האסירים.
"יש לראות את עדויות ההגנה ואת דמות הנאשם העולה מהן כמי שהציל אנשים רבים ועשה להם טובות, לא יתכן כי עשה כמעשים האלה שטופלים עליו עדי התביעה… דמותו העולה מהפרוטוקול היא של שחקן שמרני המשחק לפי הכללים בלי 'לפזול' לספירה הציבורית שמחוץ לבית המשפט…
"הצגה זו היא מוטעית.. המועצה והמשטרה (של הקאפואים, פוסטה) לא רק שלא נגשה אלא עזרה.. משמעת מסויימת גרמה להצלת כל אנשי הגטו והמחנה… יסוד בתי המלאכה. החזקה של מאות בלתי לגלים בגטו, כלכלתם והחבאתם כי לא יכלו לעבוד".
בעקבות קו ההגנה העיקש הזה של לויצקי, פוצ'יץ זוכה בסופו של דבר.

עו"ד לויצקי הציג את הקאפואים כמי שהיו נעדרי רצון חופשי הכפופים לסמכות עליונה מהם (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

יהודי טוב
לקוח נוסף של עו"ד לויצקי היה מרדכי גולדשטיין, קאפו ושוטר במשטרה היהודית בגטו של העיר אוסטרוביץ, שנטען כי היכה אסירים. אחד העדים סיפר כי גולדשטיין "השליך קומקום על ראשו של נער בצריף, מפני שבישל תה". עד אחר סיפר, "כאשר עמדנו בתור לקבלת אוכל, הנאשם היה בא ומיישר את השורה במכות ובבעיטות".

לפי ד"ר ברוט, "משפטו של גולדשטיין היה מורכב יותר… פוצ'יץ' היה עסקן יהודי נכבד שדיבר עברית והיה בין האנשים… השופטים ראו בו אדם כמוהם והיה להם קל להזדהות איתו. לגבי גולדשטיין, לא היה להגנה הרבה לומר, הוא היה איש שבקושי למד אבל ידע להרביץ".

למרות האתגר, עו"ד לויצקי חזר על הטיעון לפיו גולדשטיין ביצע את מעשיו לטובת הציבור, לטענתו הקאפו היהודי הציל אסירים מפגיעה קשה יותר על ידי הגרמנים.
גולדשטיין עצמו אמר בבית המשפט: "אני יהודי טוב, הצלתי הרבה יהודים מצרות, הכל עשיתי מתוך כוונות טובות ולא רעות, לא מתוך זה שרציתי לשרת את הנאצים… לא נכון שהייתי נוהג להכות, אבל אינני אומר שמעולם לא היכיתי יהודי. היו מקרים שהיה הכרח להכות, כדי למנוע נקמה מצד הגויים".

בית המשפט הרשיע את גולדשטיין במקצת העבירות שיוחסו לו, וגזר עליו חודש מאסר. "הנאשם אדם הגון", נכתב בגזר הדין, "יהודי טוב בכל ימות השנה ובעל מזג ממוצע… משוכנע אני כי לא נהג הנאשם אחרת ממה שהיה נוהג במקומו אדם אחר בר-מזג ממוצע, שנתפקקו סביבו חוליות החברה ושניתן שלטון בידו".

"המדינה סוגדת בעיקר לאנשים שיש להם הרבה כסף". נעמי לויצקי (פרטי)

לוחמי האצ"ל וחבל התלייה
עו"ד לויצקי הוא אביה של העיתונאית נעמי לויצקי, כתבת מיתולוגית של "ידיעות אחרונות", שכתבה מספר ספרים מתוך הליבה של האליטה המשפטית.

"אבא שלי היה מלא קסם אישי, הקסם נזל לו מהעיניים", היא מתארת בראיון לכתבה ב"פוסטה" על היצוג של אביה בתיקי ה"קאפואים" השנויים במחלוקת. "אבא היה אדם נהנתן. תקופה מסויימת גרנו במלון המלך דוד. כילדה קטנה זו היתה חוויה, אבל זה לא בדיוק בית. סימן ההיכר שלו היה סיגרים קובנים, שהוא היה מקבל כי היו לו לקוחות מכל העולם. הוא היה סופר משכיל ובזכותו אני אוהבת שירה עד היום. כל שבת היינו מבלים יחד בבקרים, הוא אהב את התנ"ך והתייחס אליו כאגדה של עם, כפמניסט מובהק, כבר אז היו לו פרשנויות מרתקות לסיפורי התנ"ך".

לפי לויצקי, שופטים רבים העריצו את אביה, שהיה "סניגור בנשמתו, וסניגור מצוין שהצליח פעמים רבות להפוך רצח להריגה.. כל מי שדיברתי איתו מספר שהוא היה טוען מבריק. אהרון ברק מספר, שכאשר היה מתמחה הוא היה הולך לבית משפט כדי לשמוע את אבא שלי טוען.
"הוא היה מעורב גם בהליכי חקיקה, כאחד שמתייעצים איתו, אבל אבא לא היה אדם ממסדי. הציעו לו להיות יועץ משפטי לממשלה, להיות שופט עליון, והוא סירב, הוא לא רצה לגור בבית של זכוכית. אבא לא היה שייך לאף אחד, אבל כל יהודי שהיה מוכן לקבל הגנה הוא היה מוכן לתת לו. הוא היה מפא"יניק ואיש הגנה, אבל בבתי משפט הוא הגן גם על אנשי אצ"ל, 18 אנשי אצ"ל אבא הוריד מחבל התלייה".

נעמי לויצקי היתה בת תשע וחצי בלבד כאשר אביה נפטר. "למרות שהוא לא היה האב הביולוגי שלי, הוא היה האב היחיד שהיה לי, האבא הביולוגי שלי נרצח כשהייתי בת חצי שנה, והוא היה האדם היחיד שקראתי לו אבא. היתה לו בת מנישואיו הקודמים, הוא לא גידל אותה אמנם אבל היה בקשר איתה, לימים היא התמחתה במשפטים ועבדה בפרקליטות".

לקראת סיום הראיון היא מספרת על הנסיבות הטראגיות של פרידתם: "אבא של מת בגיל 55 מהתקף לב מול הפנים שלי, בשבוע האחרון של החופש הגדול".
חרף הקריירה העיתונאית הענפה שלה בעולמות המשפט, היא כואבת את העובדה שאביה בעצם נותר מאחור בציבוריות הישראלית. "המדינה לא יודעת להנציח אנשים שמתו, המדינה הזאת סוגדת בעיקר לאנשים שיש להם הרבה כסף. אילו אבא שלי היה פעיל בארצות הברית הוא היה מקבל ערך ויקיפדיה על דברים שהוא עשה".

בהקשר אפשר לעיין בהספד שנשא שופט בית משפט העליון, חיים כהן, בהלוויה של אביה: "אכן היה פרקליט מזהיר, פאר הבאר של ישראל. ידיעותיו המשפטיות, היסודיות וההרחבות, צחות לשונו וזהירות סגנונו, יושר לבבו וניקיון כפיו, והשתרשותו העמוקה בחיי היישוב והמדינה – כל אלה היו כלי עבודתו. בכלים אלה הלך לשרת את בית המשפט מכאן ואת לקוחותיו מכאן, אלה כאלה לא ידעו תמיד שהשירות המעולה אשר הם זוכים לו אינו בא להם מסתם עורך דין בעל מקצוע חופשי כביכול, אלא שהוא שירות שבמסירות הלב והנפש, אשר אינו בא כדי לצאת ידי חובה בלבד או כדי לזכות בשכר. חייו או כבודו או זכותו של האדם שלמענו לחם נחשבו בעיניו כחייו או כבודו או זכותו שלו ושלך ושלנו, אין לך דבר גדול וחשוב מזה".

"העדויות נגד הקאפואים היו עדויות שמועה". איתן טלמור-לבקוביץ' (פרטי)

היעלמות הפרוטוקולים
איתן טלמור-לבקוביץ' הוא סטודנט מהפקולטה למשפטים והחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שערך בהנחיית ד"ר ברוט עבודה סמינריונית נדירה על עו"ד אשר לויצקי, מה שנותר כאחד ממקורות הנצחה היחידים של סנגור הקאפואים ולוחמי המחתרות.

"לטעמי, המורשת של עו"ד לויצקי היא שכל אחד זכאי להגנה", אומר טלמור לבקוביץ'. "הוא ראה את זה כשליחות של עורכי דין למען זכויות האזרח, הוא האמין ביכולת של אדם להגן על עצמו. הוא גם לא חשש מקרבות לא פופולריים, וייצג גם את שמואל מלינקי שהיה מעורב בטבח בכפר קאסם.
"אינגסטר, פוצ'יץ', גולדברג, הם זוכו רק בזכות העבודה שלו, ונצלו מעונש מוות. הוא נהג בעדים בכבוד רב, אבל עימת אותם עם כל הפרטים בקטנים מהזיכרון הכואב שלהם. לבסוף הוא שכנע את בית המשפט שהעדויות נגד הקאפואים שהוא ייצג היו עדויות שמועה".

ההצלחה במשפטי הקאפואים ולוחמי המחתרות פגעה בהנצחה שלו מעריך הסטודנט הצעיר, בהמשך לטענת הבת נעמי לויצקי. "הוא לא הונצח כי לא היה מי שינציח אותו, הוא נפטר צעיר יחסית בשנת 1959, למרות שייצג לוחמי מחתרות הוא לא היה רוויזיוניסט אז הרויזיוניסטים לא הנציחו אותו. למרות שהיה מפא"יניק, מאחר והוא ייצג רוויזיוניסטים ויצא גם נגד הממסד של בן גוריון הוא הרגיז רבים מדי בשלטון. כך למשל, הוא ייצג את עיתון הדואר כאשר בן גוריון תבע דיבה את העיתון. אשר לויצקי היה פרילנסר".
אז מה גרם לך לכתוב עליו עבודה?
"כי נתקלתי בו בעבודה של המשפטים של משתפי הפעולה עם הנאצים, ולא מצאתי אותו בוויקיפדיה, עניין אותי למה אף אחד לא מכיר אותו".

ד"ר ברוט, המנחה של הסטודנט טלמור לבקוביץ', מספרת כי במהלך מחקריה היה מאוד קשה להשיג מסמכים ופרוטוקולים של משפטי הקאפואים. "זה נראה כמו מהלך מכוון של המדינה, להחביא את הנושא הכאוב. זה לא משהו שהמדינה יכולה להתגאות בו, זה לא מרד גטו ורשה. היו בין 40 ל-50  משפטים, אבל פורסמו פרוטוקולים של שישה משפטים בלבד… מעבר לזה ש הכל כבר דהה, היינו צריכים לבקש אישורי עיון מיוחדים, וזו היתה עבודה ארכיונית קשה… בארכיון המדינה כבר לא מוכנים לתת לעיין שוב בפרוטוקולים… נראה כאילו המדינה מטהרת את החברה הישראלית מהבושה הזו, מהשפל המוסרי. מוציאים את היהודים מחוץ לתחום בהליך המשפטי".

מרדכי גולדשטיין היה קאפו בעיר אוסטרוביץ. צילום ניצולי גטו אוסטרוביץ באדיבות מוזיאון ארה"ב לזכר השואה

 

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
0 Comments
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות