בית המשפט העליון דחה בדעת רוב ערר שהגישה המדינה, בו היא ביקשה לפרש את חוק המעצרים בדרך שתוסיף יום אחד נוסף למספר הימים שיש לפי חוק לתביעה,עד להגשת כתב אישום אחרי הצהרת תובע.
בחוק נקבע שהתקופה המירבית להארכת מעצר של חשוד בסיום חקירה, לשם הכנת כתב אישום, היא חמישה ימים. על פי הפרשנות הנוהגת לפחות 20 שנה, היום בו ניתנת החלטת הארכת מעצר נחשב במניין הימים, כך שהארכת מעצר של חמישה ימים מיום ראשון מסתיימת ביום חמישי. הפרקליטות טענה שאינה עומדת בסד הזמנים הקצר להגשת כתבי אישום, לאור הגידול בנפח התיקים. לפי הפרשנות שביקשה מבית המשפט העליון לאמץ, הארכת מעצר של חמישה ימים מיום ראשון בשבוע מסתיימת רק ביום שישי. לפי עמדת הפרקליטות, היום הראשון בו התקיים דיון המעצר לא נחשב.
הסנגוריה הציבורית התייצבה מנגד. סגן הסנגורית הציבורית במחוז דרום עו"ד דוד ויצטום, ומנהל מחלקת המעצרים עו"ד נתנאל לאגמי, כתבו לעליון כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המעגן את הזכות לחירות, מועדף על פני בקשת פרקליטי המדינה לעבודה בסד זמנים נוח.
שופטי העליון ניל הנדל ויעל וילנר דחו את עמדת המדינה בדעת רוב – כשמולם התייצב השופט דוד מינץ שתמך דווקא בעמדת הפרקליטות, לחשב את מספר ימי המעצר הניתנים כיממות מלאות. הפרקליטות הצביעה על "חוק הפרשנות" הקובע הגדרות והוראות כלליות לדברי חקיקה אחרים, ובכלל זה מגדיר כיצד לחשב תקופות שונות, כאשר יום ההתחלה לא בא במניין. מכך המדינה למדה כי "תקופה של חמישה ימים מיום המעצר אינה כוללת את יום המעצר עצמו".
השופט הנדל דחה פרשנות זו מכל וכל. "על פי הפרשנות של המדינה, חמישה ימי מעצר מתירים מצב שבו חשוד יהיה במעצר במהלך שישה ימים – חלק מהיום הראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי ויום שישי", כתב השופט. "כללי המעצר, ואף לתקופה קצרה, הם עניין ערכי. חוק הפרשנות מתייחס לחישוב תקופות שבגדרן אין משמעות גורלית לכל יום ויום, למשל חישוב תקופות פגרה במערכת המשפט. לא יעלה על הדעת להחיל הוראה זו על ענייני מעצרים. השיטה בה בחר המחוקק הינה שיטת הימים ולא שיטת היממות. לפי קו זה, יש לספור את היום הראשון של המעצר כיום שלם, גם אם אינו יום מלא".
