בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של יעקב גראד, שהורשע בסיוע לחטיפה לשם רצח או סחיטה, ובסיוע לסחיטה באיומים, וזיכה אותו מהעבירה הראשונה. בית המשפט המחוזי, שהרשיע את גראד, גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ו-10,000 שקלים למתלונן, אולם בעקבות זיכויו קוצר מאסרו לשמונה חודשים בפועל. שאר הרכיבים בעונש נותרו ללא שינוי.
תחילת הפרשייה ב-2012, כשבסיני החלו כנופיות של בדואים לחטוף אזרחים סודנים ואריתראים, מחפשי עבודה שעשו דרכם לישראל, לצורכי כופר. אחד החטופים לכאורה היה צעיר בשם שומאי, שקרוב משפחתו כבר היה בישראל, והוא התבקש על ידי החוטפים לשלם 20 אלף דולר. לאחר משא ומתן סוכם כי המתלונן יעביר לחוטפים 13 אלף דולר.
כאן נכנס לתמונה גראד, שהתבקש על ידי המתלונן לתווך בעסקה ולהעביר את הכסף כך שיגיע לידי החוטפים. נקבעה פגישה בתל אביב, וכשהמתלונן דרש לדבר עם שומאי, התקשר גראד לעמאד אבו עראר, מי שאמור היה להעביר את הכופר, ששוחח עם המתלונן. לאחר מכן העביר המתלונן את הכסף, וגראד קיבל עמלת תיווך של 1500-2000 שקלים.
כאמור, גראד הורשע במחוזי בסיוע לחטיפה לשם רצח או סחיטה, וכן בסיוע לסחיטה באיומים, וערער לבית המשפט העליון באמצעות סנגוריו, עורכי הדין שרון נהרי וניסים לביא ממשרדו. אלה העלו מספר טיעונים כנגד ההרשעות עצמן ונגד מתחם הענישה, שהמרכזית בהן היתה כי כלל לא הוכחה חטיפה.
עוד לפני שהבהיר כי הטענה העיקרית של הסנגורים התקבלה, התפנה השופט ניל הנדל, שכתב את הפסיקה (אליו הצטרפו השופטים דוד מינץ ויעל וילנר), להסביר מדוע. הוא עמד על עקרונות המשפט הפלילי והחוקתי כדי להבהיר כמה חשוב להוכיח אשמתו של אדם מעבר לכל ספק סביר, ואף גייס לשם כך את הרמב"ם.
"'מה בין דיני ממונות לדיני נפשות?'", ציטט השופט הנדל, "'דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות…ואין פותחין לחובה'". וההסבר: "רצון זה, להגדיל ככל הניתן את כף הזכות…מלמד על העוצמה הניצבת לצד הרשעתו של אדם, ועל הזהירות הנדרשת לשם כך".
המסר היה ברור, והרכב השופטים הבהיר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק כי אכן היתה חטיפה, או שמא מדובר בתרמית שניצלה את המצב בסיני ואת תמימותו של המתלונן. לפיכך זיכו אותו מעבירת הסיוע לחטיפה וקיצרו את עונשו משנת מאסר לשמונה חודשים. שאר טענות ההגנה נדחו, ולכן רכיבי העונש האחרים נותרו כשהיו.
ניוזלטר יומי אל תיבת הדואר שלכם