"תמיד מגיע הזמן כשעם אבוד פונה לרעיונות פשוטים. האכזריות הערמומית של בעלי העוצמה מוצאת מוצא להתרעמות שלהם. דרך מילוט מתחושת חוסר האונים המשפילה שלהם מבליחה תקווה מופלאה ופתאומית לשנות את גורלם הלא מספק. כל מה שדרוש זה רק המילים הנכונות, המילים הפשוטות והישירות, המבט הנכון, הטון הנכון.
"איטליה, תחת הנהגה של משרתי ציבור, תשיג רווחה, עוצמה ותהילה. אתם תאהבו אותנו, אתם תעריצו אותנו. אהבתם אותי בטירוף במשך 20 שנה, הערצתם אותי וחששתם ממני כמו אל".
כך, על רקע צילומי שחור לבן של איכרים מיוזעים הקוצרים עם קלשונים חיטה בשדות ומעמיסים אותה על עגלות רתומות לשוורים, נשמע קולו של לוקה מרינלי, השחקן המגלם בסדרה חדשה יחסית את הדיקטטור הפשיסטי האיטלקי בניטו מוסוליני, שהקדים את היטלר והנהיג את איטליה במשך 21 שנים עד סופם המר של שניהם.
ב-28 אפריל 1945 מוסוליני ופילגשו קרלה פטצ'י נורו למוות על ידי הפרטיזנים האיטלקים. למחרת בבוקר הובאו גופותיהם למילאנו ונתלו מהרגליים בתחנת דלק בכיכר לורטו. הבחירה בכיכר הזאת היתה סמלית, שכן שנה לפני כן הפשיסטים הוציאו שם להורג 15 פרטיזנים איטלקים והציגו את גופותיהם באותו מקום.
על רקע צילום אותנטי שבו ההמון הזועם תולה את מוסוליני ופילגשו בכיכר העיר, ואחרי זה רומס אותם ברגליים עד זוב דם, נשמע שוב קולו של מרינלי / מוסוליני: "ואז שנאתם אותי בטירוף, כי עדיין אהבתם אותי. לעגתם לי, חיללתם את גופתי, פחדתם מאהבתכם המטורפת כלפיי, אפילו אחרי מותי. כעת, אמרו לי, מה היה הטעם? הביטו סביבכם, אנחנו עדין כאן".
הפתולוגיה של הכוח
מילאנו, 23 מרס 1919, זאת הנקודה בציר הזמן שבה הסדרה "מוסוליני" עוברת מצילומי הדוקו האותנטים בשחור לבן, לדרמה טלוויזיונית מתוסרטת מבוימת ומצולמת בת זמננו, סדרה המשחזרת ברזולוציות מפחידות ומצמררות את עלייתו של הדיקטטור המודרני הראשון בתולדות אירופה של המאה ה-20.
בתחילת הפרק הראשון שובר מוסוליני (כאמור, לוקה מרינלי המהפנט) את הקיר הרביעי, מתבונן ארוכות במצלמה, פוער מבטו בעיניים גדולות, פולש לסלון שלכם ב-2026, ומסביר בחיוך עקום איך עובד הפשיזם. הוא לא מבקש את סליחתכם ולא מתנצל כהוא זה על מעשיו המזוויעים. הוא רק מבקש את השתתפותכם. הוא יודע שגם אתם, כמו האיטלקים של 1919, רעבים למנהיג גדול מהחיים שיגיד לכם שהכאוס הוא לא גזירה משמיים – הוא אשמתם של "האחרים", ופוצח בנאום חוצב להבות.
"שמי מוסוליני. בניטו אלמיקרה אנדראה, בנו של אלסנדרו מוסוליני ורוזה מלטוני. אני בן 35 ואני מנהל עיתון שהקמתי בעצמי. אני חב את שמותיי לתפיסות הסוציאליסטיות של אבי: אנדראה על שם אנדראה קוסטה, מייסד מפלגת המהפכה הסוציאליסטית של רומניה; אלמיקרה על שם אלמיקרה צ'יפריאני, פטריוט, הרפתקן, סוציאליסט ואנרכיסט מושבע;
"בניטו על שם בניטו חוארז, גם הוא מהפכן והיליד הראשון שכיהן בתפקיד נשיא מקסיקו. אני חב את שמי הראשון לפרא, גמד אצטקי בגובה מטר ו-40 ס"מ. אדם קטן. לא כמוני, חוץ מהרוח המהפכנית.
"היום 23 במרס 1919 הוא תאריך שיירשם בהיסטוריה. אני כמו חיה. אני יכול להריח את הזמנים לפנינו, וזה הזמן שלי, הנה הם, העם האבוד שלי, יש להם צורך בבעלי עוצמה וברעיונות פשוטים. הנואשים, הנכים, לוחמי המלחמה הגדולה בין 1914 ל-1918 (מלחמת העולם ה-1), אירופה בלהבות, ארבע שנים של קרבות מאיטליה עד רוסיה. 10 מיליון מתים. 21 מיליון פצועים ואינספור אנשי צבא אומללים. אני חש את הזעם שלהם. יש לי רק אותם ולהם יש רק אותי".
הסדרה, המבוססת על ספרו של אנטוניו סקוראטי, היא לא עוד דרמה היסטורית מאובקת עם ריח של נפטלין. היא מדריך למשתמש עבור הדיקטטור המודרני. כשצופים בה כאן, בישראל של ימינו, אי אפשר שלא להרגיש צמרמורת של דז'ה וו. קווי הדמיון בין "הדוצ'ה" לבין המנהיגות הסמכותנית של בנימין נתניהו – במניפולציות וברטוריקה – הופכים את הצפייה בסדרה למסע מטלטל היישר לתוך הפתולוגיה של הכוח.
התקשורת כאויבת ומאהבת
מוסוליני לא התחיל כחייל. הוא התחיל כעיתונאי. הוא הבין מוקדם מאוד שהמציאות היא לא מה שקורה בשטח, אלא מה שכתוב בעיתון. הוא שלט במילים לפני שהוא שלט בגדודים. נתניהו, בדומה לו, מחזיק בפתולוגיה עמוקה ואובססיבית לתקשורת. שניהם רואים בתקשורת לא כלי לביקורת ולחשיפת האמת, אלא מכשיר להנדסת תודעה.
עבור שניהם, התקשורת היא ה"אויב" וה"מאהבת" בו זמנית. מוסוליני בנה את העיתון "איל פופולו ד'איטליה" כדי להדהד את דף המסרים שלו. נתניהו בנה אימפריה של שופרות, ערוץ טלוויזיה, עיתון וצבא בוטים רעיל ברשתות החברתיות. שניהם הבינו שהדרך לשלטון אבסולוטי עוברת דרך השמדת המושג "אמת אובייקטיבית". כשיש רק "אנחנו" ו"הם", האמת הופכת למיותרת.
הרטוריקה של הפחד
מוסוליני היה רטוריקן בחסד, אך פופוליסט במהותו. נאומיו לא נועדו לשכנע את השכל, אלא להצית את היצרים. הוא דיבר על "איטליה הגדולה" שנבגדה על ידי האליטות הליברליות והסוציאליסטיות. נשמע מוכר?
ה"ביביזם" הוא הגרסה המודרנית. השימוש החוזר במונחים כמו "ישראל השנייה", "האליטות המנותקות" ו"הבוגדים מבפנים" מרגישה כמו "העתק הדבק" של הטקטיקה הפשיסטית: יצירת תחושת נרדפות תמידית. מוסוליני הזין את ההמונים מזי הרעב בלאומיות קיצונית כתחליף ללחם; נתניהו מזין את בסיס התמיכה שלו בחרדה קיומית ובתחושת קיפוח היסטורית, גם כשהוא אוחז בהגה השלטון עשרות שנים.
השליטה בהמונים
הפשיזם מעולם לא היה אידאולוגיה סדורה – הוא היה, הווה ויהיה תמיד פולחן אישיות נטו. מוסוליני היה "הדוצ'ה" (באיטלקית: מנהיג, מדריך), האדם שאין לו תחליף, שהוא ורק הוא יכול להושיע. הסדרה מראה כיצד הוא בנה את הכת הזאת דרך סמלים, מצעדים ותחושת שייכות קולקטיבית למשהו "גדול יותר".
הביביזם פועל באותה מעבדה רגשית: הערצה עיוורת, חסינות מביקורת והפיכת כל טעות של המנהיג לתחבולה גאונית של שחמטאי על. שניהם השכילו לחבר בין גורלם האישי לגורל האומה: "אם אני אפול, המדינה תיחרב". מוסוליני באמת האמין שהוא איטליה; נתניהו פועל כאילו הוא וישראל הם ישות אחת בלתי ניתנת להפרדה.
כרסום הדמוקרטיה מבפנים
אחד האלמנטים החזקים ביותר בסדרה הוא תיאור הדרך שבה מוסוליני לא שרף את הדמוקרטיה בבת אחת אלא רוקן אותה מתוכן בהדרגה, השתמש בחוק כדי לבטל את החוק. הוא מינה נאמנים למשרות מפתח, החליש את מערכת המשפט והפך את הפרלמנט לתיאטרון בובות.
גם כאן עובר קו ישיר ל-2026. הנסיונות של נתניהו ואנשיו להחליש את מערכת המשפט, המלחמה ביועצים המשפטיים והניסיון לשלוט במינויים, כולם פרקים בספר ההדרכה והוראות ההפעלה של מוסוליני. הפשיזם המודרני לא זקוק למדים שחורים. הוא משתמש בחליפות, בעורכי דין וברוב פרלמנטרי שמוכן להקריב את הפרדת הרשויות על מזבח הישרדותו של המנהיג.
ממרגריטה סרפתי ועד שרה
עוד קו ישיר מחבר את הסדרה על מוסוליני לישראל 2026: הנשים שמאחורי הנרטיב – מרגריטה סרפתי מול שרה נתניהו.
אי אפשר להתעלם מדמותה המרתקת של מרגריטה סרפתי בסדרה. סרפתי, אינטלקטואלית יהודייה מבריקה, לא היתה רק מאהבת. היא היתה ה"מוח" האסטרטגי שניסחה עבור מוסוליני את המיתוג של הפשיזם. היא הבינה ששלטון מחזיקים באמצעות יוקרה, טקסים וסיפור.
כאן עולה השוואה מרתקת לשרה נתניהו. אמנם הנסיבות שונות, אך שתיהן ממלאות את תפקיד "שומרות הסף" של הדימוי. סרפתי בנתה את מוסוליני כ"דוצ'ה" – יצירת אמנות חיה. שרה נתניהו מעורבת עמוקות בבניית הנרטיב של "המשפחה המלכותית" הנרדפת.
שתיהן פועלות בתוך פתולוגיה דומה: סינון מקורבים לפי נאמנות אישית, וטיפוח תודעת נרדפות תמידית מול "האליטות". אצל שתיהן, הבית הפרטי הפך לחמ"ל פוליטי שבו מתקבלות החלטות גורליות הרחק מעין הציבור. האנלוגיה הופכת לטרגית כשנזכרים שסרפתי נזרקה הצידה כשהפשיזם הקצין. בישראל של 2026, רבים רואים במעורבות "רעייתי" ו"משענת חיי" את אחת המשקולות שמאיצות את התפוררות התמיכה בנתניהו.
מהפרלמנט הפשיסטי לכנסת ישראל
עוד קו ישיר המחבר בין הסדרה למציאות הישראלית העכשווית: ישיבות הפרלמנט האיטלקי, שלא נראה כמו מוסד דמוקרטי, אלא כמו זירת קרבות רחוב. צעקות, איומים פיזיים, זלזול מופגן בחוקה, צחוק מזלזל כלפי נציגי האופוזיציה הליברלית כשהמצלמה מתמקדת בפנים הלעגניות של חברי המפלגה הפשיסטית דורסים כל נוהל תקין.
מי שצפה בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בישראל בשנים האחרונות, במיוחד תחת הנהגתו של ח"כ שמחה רוטמן בעידוד שר המשפטים יריב לוין ונתניהו, לא יכול שלא לזהות את הדינמיקה הזו.
השתקת הביקורת: בסדרה, מוסוליני מתייחס לפרלמנט כאל "אולם ריק ומאובק" שאין לו ערך. בוועדת החוקה אצלנו, ראינו כיצד חוות דעת של יועצים משפטיים ומומחים נזרקות לפח בבוז, וכיצד חברי כנסת מהאופוזיציה הוצאו מהחדר בסיטונות, רק כי העזו להעלות הסתייגות.
הפשיסטים בפרלמנט האיטלקי השתמשו בשפה אלימה כדי לייצר דה-לגיטימציה ליריביהם. בישראל, הדיונים בוועדה הפכו לקרקס של הטחות "בוגדים", "אנרכיסטים", "שונאי המדינה", "עוכרי ישראל", "תומכי טרור" וכו'.
בשני המשטרים, מטרת הדיון היא לא להגיע לפשרה, אלא לייצר מצג שווא של הליך דמוקרטי, בזמן שמתבצעת דריסה של יסודות הדמוקרטיה. מוסוליני העביר חוקים אשר שינו את שיטת הבחירות כדי להבטיח את שלטונו לעד. ועדת החוקה הישראלית ניסתה וממשיכה לנסות, לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וכעת ועדת הבחירות לכנסת, כדי להשיג את אותה תוצאה בדיוק: שליטה מוחלטת של הרשות המבצעת על כל מנגנוני הביקורת.
לכל מנהיג יש מועד תפוגה
מוסוליני נפל רק כשהמציאות המדממת של מלחמת העולם השנייה חלחלה מבעד למסך התעמולה שלו. נתניהו גם כן אף פעם לא אומר נואש, הוא נאחז בקרנות המזבח ומשתמש בכל מניפולציה אפשרית כדי לדחות את הקץ. אך כפי שהסדרה מראה, לכל מנהיג החושב שהוא גדול מההיסטוריה יש מועד תפוגה.
הסדרה "מוסוליני" היא לא רק שיעור מאלף בהיסטוריה, היא תמרור אזהרה בוהק בלב הישראליות. השאלה היא לא אם המנהיג ייפול – כי כולם נופלים בסוף – אלא מה יישאר מהמדינה ומהחברה ביום שאחרי הכת.
בין הדרמה הטלוויזיונית המשובחת אודות מוסוליני, למציאות הפוליטית העכורה והמדכאת בישראל, עובר רק קו ישר אחד, שגורם לך להבין שמה שאתה רואה על המסך ב-yes, הוא לא "היסטוריה רחוקה מעבר להרי החושך", אלא תרחיש שמתרחש כאן ועכשיו בשידור חי.
"מוסוליני". Mussolini: Son of The Century. M. Il figlio del secolo.
שמונה פרקים. yes VOD.
במאי: ג'ו רייט.
תסריט: סטפנו ביסס, אנטוניו סקוראטי, דיוויד סרינו.
עפ"י ספרו של אנטוניו סקוראטי.
שחקנים:
לוקה מרינלי (בניטו מוסוליני),
פרנצ'סקו רוסו (צ'זארה רוסי),
ברברה צ'יצ'יראלי (מרגריטה סרפתי),
בנדיטה קלימאטי (רחל),
ג'טאנו ברונו (ג'יאקומו מטאוטי),
מאוריציו לומברדי (אמיליו דה בונו),
מסימו דה לורנצו (אלפרדו רוקו),
פולזיו פאזארנו (ג'יוליטי)
