עו"ד שגיא זני: "מעצרי בית ממושכים לקטינים עלולים לפגוע בהם מאוד"

שתף כתבה עם חברים

שירות המבחן לנוער הוא גוף בעל השפעה ממשית בהליך הטיפול והשיקום בקטינים, ולכן מצופה שהשינוי יבוא ממנו. עו"ד זני, המשמש עורך דין לקטינים ולנוער: "יש להכניס תוכן למעצרי הבית ולשאוף להחזיר את הקטינים למסגרת במהירות, כמו גם לבצע הליך טיפולי בקטינים מכחישי עבירה"

עו"ד שגיא זני. שתי בעיות עיקריות בשירות המבחן ובבתי המשפט לנוער (צילום: יח"צ)

כעורך דין שמטפל בעיקר בבני נוער ועובד באופן צמוד עם שירות המבחן לנוער, ברור לחלוטין כי שירות המבחן הוא גוף בעל חשיבות מרכזית וקריטית. הוא זה שייתן את הטון בקביעת ההליך, בדרך כלל יותר מאשר בית המשפט לנוער. הסיבה לכך היא ששירות המבחן אחראי גם על ההליך השיקומי וגם על קצב הימשכות ההליכים. דווקא בשל חשיבותו העצומה בכל הנוגע לטיפול בעניינם של קטינים וקטינות, אני נתקל בשתי בעיות עיקריות בשירות המבחן לנוער (וגם בבית המשפט כמובן) שמחייבות פתרון וחשיבה מחודשת.

בעיה ראשונה: מעצרי בית ממושכים
נכון, כאשר מדובר בקטינים, חוק הנוער על סעיפיו המתייחסים למעצר, שואף לצמצם ככל הניתן את המעצר: החל מהמעצר הראשוני וכלה בהארכות מעצר לצורכי חקירה ועוד. זאת, כדי שהפגיעה בקטין תהיה מידתית וקטנה ככל האפשר. המערכת מבינה שמעצר מאחורי סורג ובריח עלול לפגוע בקטינים באופן ממשי, ולראיה האמירה שלפיה מכלא אופק המשמש גם בית מעצר, יוצאים עם דפוסי פעולה עברייניים יותר מאשר נכנסים…

אמנם המעצר מאחורי סורג ובריח מצטמצם וזו מגמה מבורכת. מנגד, במקרים רבים נוצר מצב שמעצרי בית ממושכים פוגעים ברציפות הלימודים של הקטין, פוגעים בו מבחינה חברתית וכמובן מורלית. מלבד זאת, ישנו קושי מהותי ביישום מעצר בית ממושך, שכן הוא מצריך פיקוח על ידי ההורים או אנשים הגרים בבית, בשל הצורך לנתק את הקטין הנתון במעצר בית מהסביבה שבה הוא ביצע את העבירה. אך נשאלת השאלה: האם ההורים או האנשים הגרים עם הקטין בבית, שלא הצליחו לפקח עליו לפני ביצוע העבירה, יצליחו לפקח עליו בשעת לחץ גדולה או במעצר בית ממושך?

כאשר מדובר בקטינים, בתי המשפט ושירות המבחן לנוער נוטים לגרור רגליים. הם לא מאפשרים לקטין תכנית טיפולית משמעותית ומהירה ולא מערבים את בית הספר באופן מיידי, אלא רק בשלב השני. בעקבות זאת, נוצר מצב שבו הקטין לא מגיע ללימודים, מעצר הבית ריק מתוכן – וזאת מבלי שדיברנו על הקושי למצוא מפקחים, שכן במקרים מסוימים מפקיעים מההורים את הסמכות להיות מפקחים, מתוך הערכה שהם לא יצליחו לשמור על הקטין, או בשל גיבוי שהם מעניקים לביצוע העבירה ובעקבות כך מגוננים על הקטין.

מגמת צמצום המעצר מאחורי סורג ובריח – והגדלת מעצרי הבית (צילום: Canva)

כל הנקודות שהזכרתי כאן, יוצרות מצב שבו תיקים סבוכים שמטבעם נמשכים פרק זמן ממושך, יוצרים מעמסה של מעצרי בית. אני ממש לא בטוח שהעילה הראשונית, עילת המסוכנות, מחייבת את מעצר הבית, מה גם שלא בודקים את המסוכנות של הקטין מעת לעת. קטין עלול לבצע עבירה חמורה ככל שתהיה, דוגמת סחר בסמים, ועדיין חלק מההליך השיקומי, כלא כענישה ולא כפרס, צריך להיות שילובו בפעילות התנדבותית, בשיחות ובתכנית לימודים רציפה במהירות האפשרית.

ההליך הטיפולי שכולל שילוב של הקטין בפעילויות, בלימודים ובשיחות, גם אם ביצע עבירה חמורה, צריך לרתום את שאר בני הבית. כמי שמכיר תיקי נוער רבים, לא מעט פעמים ההורים סומנו ב'איקס' מכיוון שכשלו פעם אחת, וזו שגיאה! צריך לשלב אותם בתהליך ולאפשר להם להיות מפקחים. כאשר יש מסוגלות הורית, יכול להיות שדווקא ההליך המשותף עם שירות המבחן בין ההורים לילד, שבו ההורים לא ממודרים, יוביל לקשר טוב יותר בין ההורים לקטינים, מה שיקל על ההליך השיקומי.

בעיה שנייה: גרירת רגליים כשקטין מכחיש ביצוע העבירה
כאשר אדם בגיר מכחיש את ביצוע העבירות המיוחסות לו ללא סיבה ולא לוקח אחריות על מעשיו, יש לכך השלכות ברורות. כאשר קטין מכחיש את ביצוע העבירות המיוחסות לו, שירות המבחן נוטה לגרור רגליים ולעזוב את הקטין, כך שמשאירים את ההחלטה בעניינו לבית המשפט – והוא זה שיקבע אם הקטין ביצע את העבירה או לא. יש בכך היגיון רב: שירות המבחן לא יכול לקבוע מהי האמת, שכן הוא לא גוף חקירתי.
במצב זה, כשקטין שמגיע לשירות המבחן כשהוא מכחיש את ביצוע העבירה, יש לכאורה קושי לשקם אותו. אבל מכאן ועד גרירת הרגליים של שירות המבחן, יש מרחק גדול מאוד. גם כאשר קטינים מכחישים את המיוחס להם (וזאת זכותם), הם צריכים להיות חלק ממסגרת, עליהם להיות בפיקוח ויש להחזירם ללימודים בהקדם. גם אם הם לא מתאימים לכאורה לקבוצות טיפוליות שלקיחת האחריות היא תנאי סף לקבלתם, הם צריכים להיות במסגרת, בקבוצה של קטינים במעצרי בית שבה יסבירו להם מה השלכות ההכחשה.

מעצרי הבית ריקים מתוכן כיום (צילום: Canva)

רציפות השיקום וחשיבותו החל מהעבירה הראשונה – חשובות במיוחד. בעיניי, לא צריכים לקחת באופן בלעדי את חובת נטילת האחריות כדי לבצע שיקום וטיפול בקטין. צריך לרתום את כל הבית ויכול להיות שנטילת האחריות תגיע בשלב מאוחר יותר ועל בסיס הטיפול. נכון, זה קצת 'ביצה ותרנגולת' – אך לעיתים, דווקא הטיפול הוא זה שמוביל לנטילת האחריות. בפועל, ברגע שהקטין מכחיש את המיוחס לו בתיק הפלילי הראשון, הדבר מוביל לכך שהבית לא מתגייס להליך טיפולי כלשהו, שירות המבחן גורר רגליים – וכך אצה לה הדרך לתיק הפלילי השני.

שירות המבחן לנוער יכול לשנות את המצב!
העלינו כאן שתי בעיות מהותיות ביישום חוק הנוער. הראשונה היא מעצרי בית ממושכים ללא תכלית שפוגעים במרקם החברתי, המורלי ובקשר ההורים לקטין – מה שמביא לפערים לימודיים ולתסכול הולך ומתגבר. השנייה, היא גרירת רגליים והיעדר טיפול לקטינים מכחישי עבירה, וכאן יש חשיבות לטיפול מיד מיום ביצוע העבירה, ללא קשר לנטילת האחריות, שלעתים מגיעה מאוחר יותר. כעורך דין פלילי לנוער, אני עד להשפעה הגדולה של שירות המבחן ומתרשם שיש לו יכולת לשנות. זה הזמן להרים את הכפפה.

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
0 Comments
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות