"אני עובד שנים מול מערכת המשפט, מול הפרקליטות, מול השופטים, מול בתי המשפט. עשיתי עם לימור פנחסוב את סדרת הדוקו 'תיק בחקירה' (2017), וחלמנו רק להיכנס לאולמות הדיונים ולתעד דיונים. זה החלום של כולנו, כי בדרך כלל משאירים את היוצר או העיתונאי בחוץ. זה תמיד זה היה מין משהו לא מושג, שאני נורא שמח שנפתח, כי בסך הכול אין מה להסתיר ובעידן של היום אין יותר טוב ממראה עיניים".
כך מתאר במאי הדוקו המוכשר והמצוין אייל בלחסן (54), מה היה הטריגר שדחף אותו לביים את "השופטים" – סדרת דוקו חדשנית, ייחודית, פורצת דרך וראשונה מסוגה, המעניקה לצופים חרך הצצה מרתק וחסר תקדים, המפגיש אותו מקרוב עם מערכת המשפט בישראל, כשמצלמות הטלוויזיה מלוות שופטים מכהנים באולמות בתי המשפט, בדיונים פליליים ואזרחים, בלשכותיהם, בביתם וברגעים קריטיים בהם מתקבלות החלטות הרות גורל המעצבות חייהם של אזרחים רבים.
"הסדרה שהכניסה אותי לאולמות הדיונים הייתה 'צדק צדק תרדוף' (2021)", ממשיך בלחסן בשטף. "בפעם הראשונה הנהלת בתי המשפט אפשרה לנו להיכנס לאולמות דיונים של בתי משפט קהילתיים. שם הם הבינו שהשד לא נורא כל כך, שאפשר לצלם שופטים ולהישאר בחיים. אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון דאז, כיבדה אותנו בנוכחותה בבכורה ונורא התלהבה, ואני ביקשתי להמשיך ולצלם גם שופטים מכהנים, לא רק בבית משפט קהילתי.
"לשמחתי, זמן קצר אחר כך, פנו אליי מהנהלת בתי המשפט ואמרו לי שתהיה פגישה וזה נשקל בחיוב. זה היה לפני שלוש וחצי שנים. באמצע עשיתי את הדוקו 'הקרב על משטרת שדרות', שזאת היתה מבחינתי תחושת שליחות".
איך הצלחת לשבור את הדיסטנס עם אנשים שכל חייהם המקצועיים מבוססים על איפוק, שתיקה וממלכתיות ולהיפתח בצורה כל כך חשופה מול מצלמה?
"אמון לא נבנה ביום אחד. כשאתה מלווה אותם תקופה של הרבה שנים, האמון נבנה בהדרגה.
"ההתחלה, כמובן, מאוד רשמית ומרוחקת, ואתה נכנס בחיל ורעדה לעולם שאתה אף פעם לא יודע איך להתנהל בו, כי זה מעולם לא קרה לאף אחד. בהתחלה הלכנו על גחלים, כי חששנו איך זה יראה ואיך הם יגיבו לזה.
"שופטים הם אנשים מאד שמרנים יחסית, ופתאום אנחנו נכנסים ומכניסים מצלמות לקודש הקודשים. זאת תמיד דילמה מאד גדולה, אבל לאט לאט עובר זמן, אנחנו מנהלים שיחות, אנחנו בני אדם, הם בוודאי בני אדם, והאמון נבנה ונרכש. מה שקרה בחודש הראשון זה לא מה שקרה אחרי שנה. היינו בקשר שלוש וחצי שנים עד היום הזה".
ריקוד משותף
הרכב השופטים/ות שמשתתפים/ת בסדרה אקלקטי במיוחד:
רות לורך – נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד,
יפעת שטרית – שופטת בכירה בבית המשפט המחוזי נוף הגליל,
שמואל הרבסט – נשיא בית המשפט השלום בירושלים,
דוד שאול גבאי ריכטר – שופט בבית משפט השלום בירושלים,
יסמין כְּתֵילִי – שופטת תעבורה בבית המשפט לתעבורה נוף הגליל-נצרת,
מירה רום־פלאי – שופטת בבית המשפט לענייני משפחה בבית משפט השלום בראשון לציון.
מה היו הקריטריונים לפיהם בחרת בשופטים ובשופטות?
"אני מכיר את מערכת המשפט כבר 15 שנים. אני מכיר שופטים, עורכי דין, סנגורים, פרקליטים. הייתי באולמות הדיונים לא מעט פעמים, כך שחלק מהשופטים כמו רות לורך, הכרתי לפני הסדרה. ליוויתי אותה במשפט שבו היא ישבה בדין והיא מאוד מצאה חן בעיניי. היא, אגב, סירבה בהתחלה להשתתף בסדרה, אבל אני עקשן ושכנעתי אותה.
"סניגורים נתנו לי שמות של שופטים מעניינים. גם הנהלת בתי המשפט נתנה לי יד חופשית, בלי צנזורה. הכול היה מהמקום שלי כיוצר. פגשתי עשרות שופטים ובדקתי אם יש תקשורת ועניין מבחינתי ומבחינתם. זה ריקוד משותף.
"את השופט שמואל הרבסט לא הכרתי. התחלתי לצלם את דוד שאול גבאי ריכטר בבית משפט השלום בירושלים, חיפשתי עוד שופטים, ונתקלתי בנשיא שמואל הרבסט. גם הוא היה בהתחלה מאוד הססני ולא רצה. אמרתי לו: בוא נתחיל. אם תרגיש שזה לא בשבילך, אני אפסיק".
הוא גם הסכים שתצלם אותו מניח תפילין בהתנחלות דולב.
"נכון. אנשים הם תבנית נוף מולדתם. גם השופטת יפעת שטרית היא אישה דתייה. צילמנו אותם גם ביומיום, בחול המועד ובכל הווריאציות האפשריות. בחרתי לפתוח את הסדרה עם שמואל הרבסט מניח תפילין, כי זה רגע מאד שמימי. הוא גם אומר שמשרת שיפוט היא לא דבר קל, אתה עולה לגובה של שלושים-ארבעים ס"מ מעל, אבל אתה לא שוכח שיש מעליך סמכות אלוהית להחליט על אנשים אחרים. כמו שהשופטת שטרית אומרת: 'אני זוכרת שאנחנו בבית דין של מטה ולמעלה יש גם בית דין של מעלה.
"בחרתי לפתוח עם זה כי יש שם גם את הציטוט של שמעון פרס, נשיא המדינה דאז, שאמר להרבסט בטקס ההשבעה, שלקחת צבע שחור, לערבב בלבן ולהפוך לאפור, כולם יודעים לעשות. אבל לקחת אפור ולהפריד לשחור ולבן, זה כבר מסובך".
במקביל בחרת ביסמין כתילי, שופטת ערבייה בנצרת.
"תראה, הכי קל זה לצלם בתל אביב. אני גר בתל אביב והיתה לי בעבר חוויה מאוד טובה בבית משפט קהילתי בנצרת. אז אמרתי, יאללה, בוא נלך דווקא לשופטים מהצפון, וככה הגעתי ליפעת שטרית ויסמין כתילי. אתה לא חייב כדוקומנטריסט לאהוב את כל מה שהדמות שלך מייצגת, אבל אתה חייב לאהוב בה לפחות משהו אחד".
"בסוף המצלמה מגלה כל סוד"
"השופטים" עוקבת אחרי שופטים מכהנים, לא בדימוס, שזה ללא ספק מהלך חסר תקדים שבו הצליח בלחסן לשכנע את הנהלת בתי המשפט והשופטים שנכון עבורם להיחשף בתקופה כל כך נפיצה למערכת.
איך הצלחת לשכנע את השופטים להיחשף בתקופה שבה הרפורמה המשפטית זעזעה את אמות הסיפים של המדינה?
"התחלנו את זה הרבה לפני המצב הנפיץ והמטורף שאנחנו נמצאים בו היום. אנחנו גם חיים היום בעידן שהכל מצולם ואי אפשר להתנהל יותר בעולם הישן, כשאנחנו כבר בעולם חדש שבו פותחים את הדלתות. גם בסדרה המצוינת 'הפרקליטים' (יס דוקו) על הפרקליטות, הם הבינו שגם אם הם עושים עבודה טובה, וגם אם הפרקליטות מורכבת מאוכלוסייה מגוונת המייצגת את הפסיפס האנושי המדהים שיש בישראל, אם לא מכניסים מצלמות ולא מראים את זה, אף אחד לא יודע מזה.
"כנ"ל מערכת המשפט. פגשתי שופטים מכל העדות, המינים והסוגים: נשים וגברים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, וכולם עם תחושת שליחות, אבל זה לא בא לידי ביטוי, כי לא מכירים את השופטים. כשאתה מכיר אותם, אתה אומר לעצמך: אני שמח שהוא או היא שם. להישאר בדלת אמותיך ולחשוב שאפשר להתנהל בעולם הישן, לא נכון לעולם החדש, וגם במערכות האלה מבינים היום שצריך לפתוח את הדלתות ולהראות, כי אין מה להסתיר. המצלמה מגלה בסוף כל סוד, כי יש לה את הטבע שביום הצילום ה-50, אתה כבר לא זוכר שיש מצלמה והיא הופכת לחלק מהנוף".
בחרת שופטים מהשלום, מהמחוזי, מהמשפחה ומהתעבורה. האם ניסית להראות שיש די-אן-איי משותף לכולם, או שגילית ששופטת תעבורה ושופט מחוזי חיים בעולמות מוסריים ואישיים שונים לגמרי?
"יש דברים שמשיקים ויש דברים שלא. יש משהו משותף לכולם במשרת השיפוט וההתנהלות כבן אדם וכשופט וגם להבין שאתה חורץ גורלות. גם בתעבורה אתה חורץ גורלות. כשיש גרימת מוות ברשלנות, אתה שופט אנשים למאסר. לכל בית משפט יש את הרגישויות שלו והאדפטציה שלו, אבל לכולם יש דברים משותפים, וגם, מתוקף הערכאה, יש דברים שהם שונים. שופט יחיד כמו דוד שאול או שמואל הרבסט, מול הרכב כמו בבית משפט מחוזי, זאת התנהלות שונה".
בסוף היום, כשאנחנו רואים את כל ששת השופטים/ות, מה המסקנה העיקרית שלך כבמאי? האם הם מצליחים להישאר בני אדם, או שהתפקיד והגלימה משנים את אישיותם באופן בלתי הפיך?
"הם נשארים בני אדם, בוודאות. אנחנו רואים אותם עם הגלימה, או 40 ס"מ מעל כולם, אבל בסופו של דבר הם בני אדם. הם חיים ומעורים בקהילות שלהם כמו כולנו. כמו שאומר השופט הרבסט, אתה עשית משהו ואני בתפקיד כדי לקבוע. אין כאן עניין אישי. יש כאן עניין מקצועי.
"הם עושים עבודתם נאמנה ובטח ברמה הכי אנושית. אתה מסתכל על בית משפט השלום וזה לא משפטי רצח או אונס שם, אלא סיפורים קטנים. דווקא הממד האנושי מאד חזק שם. יש כאן אפילו נשמה יתירה, כי בסוף, כמו שאומר השופט הרבסט, אנשים שופכים את החיים שלהם על השולחנות האלה. אחר כך במשפטי מוקד או הוכחות, זה צולל לתיק מכיוון אחר. בשלום, בתעבורה ובטח במשפחה, יש המון סיפורים אנושיים. לתעבורה ולמשפחה כל אחד יכול להגיע. לשלום – יש לך סיכוי לא גבוה להגיע, אבל תשעים אחוז מהאוכלוסייה לא מגיעים בחיים למחוזי".
"השופטים הם לא אליטה מנותקת"
"השופטים" עולה בכאן 11 בתקופה שבה ערוצי התקשורת העצמאיים, מערכת המשפט וסמכויות השופטים נמצאות במוקד של רפורמות משפטיות ותחת מתקפה ציבורית ופוליטית חסרת תקדים.
האם אתה רואה ב"השופטים" סוג של "כתב הגנה" על המערכת?
"לא היתה לי מטרה. המטרה שלי היתה להתבונן ולתת לציבור לשפוט בלי להאכיל אותם. יש כתבי משפט וכתבים פליליים ואקטואליסטים, שמתעסקים כל יום במערכת המשפט, בפגמים שלה, בדברים הטובים ובמלחמות. אני לא התעסקתי בזה. אני התעסקתי ביצירה ובאנשים, ולא חשבתי שאני צריך עכשיו להגן, או לתקוף. זה לא היה באג'נדה שלי.
"בפרק השלישי יש אנשים שהפגינו נגד הממשלה ויש אנשים שהיו בעד בממשלה. אני מביא את הנרטיב של הצדדים. לא התעסקתי בעניינים שקורים היום למערכת המשפט. אגב, השופטים אמרו לי שהם מרגישים את הרחש בחוץ, אבל לא בתוך האולם. אני לא מתייחס ל'מערכת'. אני מתייחס לבני אדם. אני גם לא באינסטנציות של יריב לוין. לפני שלוש וחצי שנים היינו במקום אחר לגמרי מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום שבו מתרחשת מלחמת הכול בכול".
על פי הסדרה לא רואים שהשופטים הם אליטה מנותקת.
"בכלל לא. דוד שאול, לדוגמה, התחיל כקלדן, הרבה לפני שהוא הפך לשופט. השופטים הם נותני שירות. השופטים מגיעים מכל המגוון של הפסיפס האנושי ישראלי, וכל אחד מגיע מהמקום שלו. אין אב-טיפוס לשופט".
לכתבות על סדרות וסרטי חוק ופשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
האם העבודה על הסדרה שינתה את התפיסה שלך לגבי הצדק בישראל?
"הפרק הראשון נקרא 'אמת משפטית מול אמת עובדתית'. השופט הרבסט אומר לזרגרי, נאשם ביריקה על נהגת בכביש: 'אני לא הייתי בצומת כשהאירוע קרה. אני שופט לפי כל הכלים המשפטיים שיש לשופט כדי להגיע להכרעה'.
"אני לא יודע להגיד אם יש צדק או לא. אני יודע שכל שופט מנסה בכלים המשפטיים שעומדים לרשותו, לשפוט הכי טוב שהוא יכול. אני לא יכול להגיד לך אם כל ההחלטות נכונות וצודקות. זה גדול עליי. כולנו חיים מכותרות. אתה רואה כותרת ואתה לא באמת יודע מה קורה מאחורי הכותרת.
"שופט הוא בן אדם, לא מכונה ולא כותרת בעיתון. כדי לתת חוות דעת על שופט, או על הליך משפטי, צריך להיות בכל הדיונים ולקרוא את כל חומרי החקירה, כך שקשה לשפוט עד שאתה לא נמצא.
"לדוגמה, במשפט הרצח של דניאל קידר, שרצח את יזם הנדל"ן אלדד פרי, הייתי בכל הדיונים ועדיין אני אומר לך שאני לא שופט. בסוף יושבים שלושה שופטים עם כל חומרי החקירה ומכריעים. לכולם יש דעה, אבל בסוף צריך לרוץ ריצת מרתון כדי לבדוק את זה.
"בנוגע לצדק, יש אמות מידה משפטיות שעל פי הקריטריונים האלה השופטים שופטים. יש גם דברים נסתרים, כי לא כל הראיות מונחות מולך. הם מונחות בפני השופט או עורכי הדין. זה מסע ארוך וסיזיפי, במיוחד במשפט רצח. מיליון פרטים שבסוף מסתכמים להכרעת דין אחת. לצערי אנחנו לא חיים בעידן של עובדות או של דעות, אלא בעידן של אמונות, התפתחות טכנולוגית ורשתות חברתיות. עולם שביר שאנחנו עדין נמצאים בתהליך של הסתגלות אליו".
איך קיבלת גישה לצלם את המשפט של דניאל קידר?
"בקשתי הסכמה מהצדדים וקבלתי. יש תיעודים מבית המשפט בתמונות סטילס, אבל אנחנו הראשונים שנכנסנו. זה חדשני וזה משפט בעל פרופיל ציבורי גבוה. יש פה משהו מאוד מורכב ברמה האנושית וברמה המשפטית".
לא היתה לנאשמים בעיה שאתה מצלם אותם?
"עשיתי בזמנו את הסדרה 'לוד – בין ייאוש לתקווה' (2013) עם חברי ושותפי אורי רוזנווקס, ושאלו אותנו איך צללתם לתוך סכסוך חמולות מדמם שאנשים נרצחים והאנשים מדברים למצלמה. אמרתי שלאנשים יש אמת והם רוצים לזרוק אותה. לא היתה בעיה, כי אנשים רוצים לזרוק את האמת שלהם. היו כאלה שלא רצו שנצלם אותם, אז לא צילמנו".
היו רגעים במהלך צילומי הסדרה שבהם הרגשת שאתה רואה דברים שהציבור לא אמור בכלל לראות?
"כל הזמן אתה רואה דברים שאתה אומר לעצמך: וואו. אתה לא מכיר את העולם הזה מבפנים וכשאתה נכנס, את הרבה פעמים מופתע".
850 שופטים על 10 מיליון אזרחים
"בישיבה מיוחדת של שופטים ורשמים חדשים בבית המשפט השלום בירושלים, שמואל הרבסט אומר להם שיש הרבה מאוד תיקים ולא תמיד הם יוכלו ללמוד ולדעת את כל התיקים פיקס. השופט דוד שאול גבאי ריכטר אומר שכשיש 850 שופטים על עשרה מיליון אזרחים ומיליון תיקים שנפתחים, זה לא נראה טוב כי זה הרבה אנשים ולכן הוא קובע אובר-בוקינג".
זה נשמע כאילו השופטים עובדים כיום בתת-תקצוב ומחסור חמור ביותר במשאבים וכוח אדם. נראה לך שזה מכוון מלמעלה?
"אני לא יודע, אבל מהתבוננות אני יודע שזה מה שקורה. ואם יש לשופט מוקד 60-50 תיקים ביום, אולי אפילו יותר, זה לא סביר בעיניי וממחיש את הסחבת והעומס הבלתי אפשרי עליו מדברים בסקרים על אמון הציבור במערכת המשפט, שזוכה רק ל-42 אחוזי אמון בממוצע. בטח שמת לב שבית משפט השלום בירושלים נמצא בתוך מנזר, וכשהשופט יוצא לשירותים, הוא עובר דרך כל הנאשמים שהוא שפט אותם".
היה לך רגע מטלטל במיוחד בעבודה על הסדרה?
"רגע אחד? המון, בגלל שכל רגע הוא מכריע חיים. נורא קשה לראות משפחות של קורבנות ושל נאשמים. כמו שאומרת השופטת לורך: 'מהרגע שהאירוע קרה, החיים השתנו לכולם בכל המעגלים'.
"זה תמיד דיני נפשות. זאת רכבת הרים רגשית. היו לי מלא רגעים של התרגשות ומתח. אתה חי את הדבר הזה, גם אם אתה מדבר עם נאשם במסדרון ואתה שומע ממנו את הסיפור חיים שלו, מעניין אותך לראות על מה הוא נשפט ומה התוצאה.
"אני אוהב בני אדם. בית משפט מזכיר חדר מיון. אף אחד לא רוצה להיות שם. יש מצוקה נורא גדולה בבית משפט השלום לאנשים שהם לא עבריינים במהותם. לפעמים מילה טובה של שופט מפוררת את המתח, אבל אף אחד לא רוצה להגיע לבית משפט. לא בכדי נולדה המנטרה: רק שלא תפגוש בחיים עורכי דין ורופאים".
איך מאזנים בין נאמנות למציאות לבין יצירת דרמה טלוויזיונית?
"זאת אף פעם לא בעיה בעיניי. בסוף יש לך תפקיד כמו שלשופטים יש תפקיד, והתפקיד שלך זה לייצר סדרה ואתה צריך לייצר את הסדרה הכי טוב שאתה יכול וזאת האינדיקציה היחידה שיש לי בחיים.
"בכל סרט שעשיתי השתדלתי להיות הכי מקצועי ולנטרל את הרגשות. מאחר וזה דוקו, הסיפור קורה לנגד עיניך. אם היית מספר לי לפני שלוש וחצי שנים שזה מה שיהיה, לא הייתי מאמין לך. התחלתי לתעד ועם הזמן זה נבנה. הייתה לי תוכנית בסיס, אבל לא ידעתי באמת למה אני נכנס.
"דוקומנטרי זה התסריט הכי טוב בחיים. אין סדרה או סרט שעשיתי, שידעתי מראש שזה מה שיקרה עם הדמויות שלי. הדבר היפה זה לראות אחרי שלוש וחצי שנים ש-וואו, בחיים לא הייתי כותב את זה. אם הייתי כותב תסריט, לא הייתי כותב את התסריט הזה. זה סוד הקסם של דוקו בכלל".
מה היית רוצה שהצופה ירגיש בסוף כל פרק?
"שיצפה בסדרה בלב פתוח ונפש חפצה. זה הכול. כל השאר זאת חוויה שלו. אני מקווה שתהיה לו חוויה טובה, גם קולנועית וגם דוקומנטרית".
"השופטים" נראה כמו המשך טבעי לעניין שלך בדוקו-פשע ובדרמות אנושיות. אתה חושב שזה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על פסקי דין שאתה קורא עליהם בעיתון?
"בטח. בוודאי. בסוף אתה מקבל את הכותרת, אבל אתה לא יודע מה עומד מאחורי הכותרת. ואנחנו ממהרים לשפוט. זה לא שאין טעויות ואין החלטות פחות טובות, אבל צריך להיות יותר זהיר, גם אלה שמנסחים את הכותרות וגם אלה שקוראים אותם, ולהגיד או.קיי, יש כאן סימן שאלה, אבל אם אתה רוצה לדעת, אתה צריך לצלול לתוך התיק ולבדוק את הדברים לאישורם".
"השופטים". ארבעה פרקים. כאן 11 ו-כאן BOX.
23.4, 28.4, 5.5. מיד אחרי מהדורת החדשות המרכזית.
הפקה, בימוי ותסריט: אייל בלחסן.
ייעוץ תוכן: לימור פנחסוב, נועם שיזף.
חברת הפקה: אי. אר. בי הפקות.
