בימים האחרונים יותר ויותר שופטים שחררו בתנאים מגבילים חשודים ונאשמים, גם בעבירות חמורות ובמקרים בהם עדיין לא הוכן תסקיר מבחן בעניינם.
הסיבה: כמו גופים אחרים בשירות הציבורי, כך גם שירות המבחן פועל במתכונת מצומצמת, ולפיכך תסקירים מתעכבים. ברוב המקרים ולמרות משבר הקורונה, בתביעה המשטרתית ובפרקליטות לא אוהבים את החלטות השחרור. כך קרה גם בתיק פשע חמור בעיר לוד מוכת האלימות, שהגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון.
מדובר במעין קול קורא לבתי המשפט: בהחלטה תקדימית, השופט עוזי פוגלמן גיבה החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי מרכז, שם שוחררו למעצר בית – ללא איזוק אלקטרוני ומבלי שהתקבל בעניינם תסקיר מבחן – שני אחים הנאשמים בעבירות נשק ואלימות חמורות. הנאשמים במקרה הזה הם האחים אברהים ויוסוף אלוחואח מלוד, בני 30 ו-26. כתב האישום מייחס להם ולקטין קרוב משפחתם עבירות של הובלת ונשיאת נשק בצוותא וחבלה בכוונה מחמירה. הקטין, יש לציין, שוחרר קודם לכן מבלי שהוגש ערר.
את שלושת האחים מייצג עו"ד ווליד כבוב.
האירוע היה בחודש שעבר, ומקורו בסכסוך משפחתי. לפי כתב האישום, אברהים אלוחואח הגיע למוסך בו עובד בן דודו עם מוט ברזל, וניפץ שמשת רכב בו ישב הבן דוד. לאחר מכן, היכה אותו לכאורה גם בפניו ובידו. בן הדוד ניסה להימלט והחל בנסיעה, אברהים רדף אחריו עד שגרם לו לסטות מהדרך ולפגוע בעגלה. בהמשך, לפי כתב האישום, אברהים, אחיו והקטין הגיעו גם לביתו של הדוד. דווקא הקטין, בן 17 וחצי, אחז באקדח, לפי הנטען, דרך אותו ואיים על הדוד. יוסף אחז באלה ואברהים תפס את דודו בצוואר והצמידו לקיר, מאפשר לקטין להכותו עם האקדח, וליוסף להכותו עם האלה. לאחר שהדוד קרא לבן משפחה שהיה במקום להזעיק משטרה, שלושת התוקפים נמלטו והותירו את הדוד עם שברים מרוסקים בפניו, בארובת העין, שבר באף, שן שבורה, נפיחות בפנים וחתך בלחי.
שופט בית המשפט המחוזי מרכז, עידו דרויאן-גמליאל, אישר השבוע את שחרורו של הקטין, לאחר שעו"ד כבוב טען בהרחבה בעניין גילו הצעיר, ומצב החירום לאור מגפת הקורונה והחשש מהתפרצות של המחלה בכלא. בדיון נפרד בעניינם של שני האחים, הפרקליטות עמדה על דרישתה להאריך את מעצרם עד תום ההליכים, לאור עבירות האלימות החמורות. התובעת, עו"ד הינד נאבולסי מפרקליטות מחוז מרכז, טענה כי אי אפשר לשחררם, לאור השבתת עבודת שירות המבחן בימי הקורונה, ובהיעדר כלים ברשות קציני המבחן כדי לעמוד על מאפייני האישיות ומסוכנות הנאשמים. הפרקליטה טענה כי "טיב המעשים מלמד על מסוכנות גבוהה ויש צורך בבדיקה דקדקנית ורצינית לעניין חלופת מעצר". תקופת חירום, הוסיפה, אינה מהווה נימוק מספיק לשחרור.
עו"ד כבוב שייצג גם את האחים, ציטט בתגובתו את בקשת המעצר עד תום ההליכים, בה טענה הפרקליטות כי הקטין, ששוחרר בינתיים, היה "גורם מרכזי בסכסוך ובעל חלק דומיננטי באירועים". נוכח זאת, הגדיר עו"ד כבוב את הקטין, שהחזיק באקדח באירוע, כ"רוח החיה" בו. מששוחרר הקטין ללא ערר, טען הסנגור, יש לשחרר גם את שני הבגירים – כאשר לאחד (אברהים) אין עבר פלילי, והאחר (יוסוף) ללא עבר בעבירות אלימות.
עו"ד כבוב הציע בעניינם של האחים מעצר בית אצל קרובים ביפו, בהרחקה מביתם בלוד, וחזר בפני השופט דרויאן על סכנות הקורונה, הסגירה ההרמטית של בתי הסוהר מחשש להתפרצות, ומדיניות המשטרה לצמצם מעצרים.
בהיעדר תסקיר, השופט דרויאן החליט לבחון את המפקחים שהתייצבו לפניו, וציין כי "במצב הדברים הנוכחי שלא ניתן להיעזר בשירות המבחן אין מנוס מהכרעה גם בלא שיינתן תסקיר מעצר. הדבר חוזר שוב ושוב בתיקים רבים", ציין השופט, "שכן שירות המבחן נתקל במחסום של עצירת ביקורים ומפגשים בשב"ס. כל אלה מצדיקים בחינת אפשרות לשחרור בחלופה, ובאין תסקיר איאלץ לסמוך על נסיוני".
באשר לנסיבות, ציין השופט דרויאן כי "על אף חומרת המעשים, מדובר במסוכנות קונקרטית של המשיבים כלפי בן דודם ודודם, ותעיד העובדה שאיש מהם לא הסתבך בעבירות אלימות קודם. לאברהים אין הרשעות קודמות ואילו יוסף הורשע בעבירת סמים שאינה מענייננו. אין מנוס מהשוואתם למצבו של המשיב 1 (הקטין) – אמנם קטין, אך קטין על סף הבגירות ונאמר במפורש בבקשת המעצר הכתובה כי דווקא הוא הגורם המרכזי לסכסוך וגם חלקו באירועים הוא החלק הדומיננטי".
לאחר חקירת המפקחים, השופט התיר פיקוח של שתי בנות משפחה, לאחר שפסל מפקחים אחרים. השופט ציין, כי הוא מסכים עם התובעת כי "לא מדובר בחלופה מקסימלית או מעולה, אך בהתחשב בכל הנסיבות ובאפקט מגפת הקורונה, נראה כי די בחלופה זו כדי לעמוד בפרץ ולהקטין את מידת המסוכנות לרמה נשלטת".
המדינה הגישה ערר לבית משפט העליון וביקשה להעמיד את האחים במעצר, לפחות בפיקוח אלקטרוני בבית. השופט פוגלמן לאחר שהציע לתביעה לחזור בה מן הערר קבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת השחרור יוצאת הדופן. "ההכרעה – כפי שהבהרתי לצדדים בדיון שלפניי – היא גבולית, וגם החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי הייתה במתחם שיקול הדעת. בסופו של יום מצאתי כי בית המשפט נתן משקל לחלקו היחסי של כל מעורב בפרשה… והגיע למסקנה כי באיזון הכולל יש בחלופה כדי להשיג את התכלית הנדרשת, הגם שאין מדובר בחלופה מיטבית – תוך שהוא נותן את דעתו גם לנסיבות הזמן והמקום".
המלים האחרונות בהחלטה מרמזות על מצב החירום, והשופט פוגלמן שב וציין: "לא ראיתי להתערב בהערכתו ובשיקול דעתו של בית משפט המחוזי".
