הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים מתנגדת לדרישת האוצר בחוק ההסדרים, לאפשר לרשות המסים לקבל מהבנקים, על בסיס קבוע שוטף, מידע על התנועות בחשבון של כל עסק וכל אזרח בישראל, גם כאשר אין חשד קונקרטי לעבירה.
בחוק ההסדרים המונח על שולחן הכנסת, במסגרת הצעת התקציב, "החיה" האוצר הצעת חוק דרמטית בנושא מעקב פיננסי על האזרחים בישראל, שנדונה בחלקה ונדחתה על ידי הכנסת כבר ב-2016.
הצעת החוק כוללת שני תיקונים, הנוגעים למידע שרשות המסים דורשת לקבל:
1. חובות דיווח של גופים פיננסיים לרשות המסים, מדי חודש, על סך כל הסכומים שהתקבלו בחודש הקודם, בכל אחד מהחשבונות העסקיים של לקוחותיהם. חובת הדיווח תחול על בנקים, חברות ביטוח, חברי בורסה, מסלקות, חברות אשראי, בנק הדואר, קופות גמל, קרנות נאמנות, מנהלי תיקי השקעות ואחרים. למשל, אם אדם מנהל את חשבון העסק שלו בבנק הפועלים, יידרש הבנק לדווח בכל חודש כמה כסף התקבל בחשבונו, וזאת גם ללא שקיים חשד נגד העסק.
2. הסמכת רשות המסים להעביר לכל גוף פיננסי "דרישת מידע" מיוחדת לגבי קבוצה של לקוחות בעלי מאפיינים משותפים, כאשר "קיים יסוד סביר להניח" כי הלקוחות שבקבוצה הפרו הוראה מהוראות חוקי המס. דרישה זו, להבדיל מהקודמת, תחלוש גם על חשבונות פרטיים, ובהתקיימה על הגוף הפיננסי להעביר לרשות המסים את פרטי הזיהוי של הלקוח והנהנה, לצד נתוני הפקדות ותקבולים, משיכות ותשלומים, וכן יתרות פתיחה וסגירה בשנת מס קודמת.
הייעוץ המשפטי של ועדת חוקה בכנסת הסתייג כבר לפני חמש שנים מהצעת החוק, אשר עכשיו שבה ואושרה על ידי הממשלה. המשפטנים הזהירו כי הטלת חובת דיווח ישירה של הגופים הפיננסיים לרשות המסים מרוקנת מתוכן את רעיון החיץ בין רשות שמנהלת את המידע (הרשות לאיסור הלבנת הון) לבין רשות המסים כרשות אכיפה. חיץ זה נועד להגן על פרטיות וסודיות המידע הבנקאי, שברובו המכריע הוא מידע על פעילות פיננסית לגיטימית.
לפי הצעת החוק, כל המידע הגולמי והרגיש יגיע לרשות המסים, ולא רק מידע נקודתי לגבי חקירה קונקרטית. כמו כן, העברת המידע לרשות המסים תהיה שוטפת, ואף ניתן יהיה לעשות שימוש במידע שייאגר גם לשימושים אזרחיים של עריכת שומות ולא רק לשימושים פליליים של חקירת עבירות מס.
למעשה, מדובר בקיומו של מעקב שיטתי ומאורגן של רשות המסים אחרי כלל בעלי העסקים בישראל; והעדר דרישה לקיומו של חשד כתנאי לדיווח. הרכיב השני, הנוגע ל"דרישות מידע" של רשות המסים על קבוצת לקוחות בעלי מאפיינים משותפים, עשויה להתייחס למשל לקבוצה שלמה של בעלי מקצוע מסוים, שלפי ההנחות התאורטיות של רשות המסים "קיים יסוד סביר להניח" שאינם משלמים מס מלא.
נציגי הממשלה נתנו כדוגמה אנשים שמעבירים כספים לחשבונות באיי קיימן. ואולם, לפי אזהרת הייעוץ המשפטי של הכנסת בדיונים שנערכו בעבר – באותה מידה יתכן שיתבקש מידע לגבי קבוצת אנשים שהכנסותיהם גבוהות, או לגבי אנשי ציבור שמופקדים בחשבונם כספים שעולים על משכורתם, או לגבי אנשים בעשירונים התחתונים שהופקד בחשבונם סכום כסף גדול מהרגיל, ועוד כהנה וכהנה "תופעות" שהוגדרו על ידי רשות המסים כ"חשודות".
ההסדר מאפשר להפעיל סמכויות שלטוניות פולשניות כלפי קבוצות נרחבות של אנשים פרטיים, על בסיס "שאילתות" או הנחות, על יסוד העובדה שבכל חברי הקבוצה התקיימו מאפיינים כלכליים מסוימים. "הקונספציה המוצעת הופכת קבוצות שלמות של אנשים לחשודים, או למצער, ל'טעוני בדיקה', שעלולים למצוא עצמם תחת חקירה שבה יידרשו להוכיח מדוע הם אינם אשמים בהעלמת מס", נמסר בייעוץ המשפטי לוועדת חוקה ב-2015. עכשיו, ההצעה כאמור מקודמת מחדש על ידי הממשלה, והיא צפויה להיתקל גם הפעם בהתנגדות עזה, אולם נראה כי באוצר "יסתפקו" אף באישור חלקים ממנה כתקדים מסוכן.
בנייר עמדה חדש מזהירה הרשות להגנת הפרטיות כי "מדובר בהסדר תקדימי שמאפשר לרשות אכיפה לקבל מידע על קבוצות שלמות באוכלוסייה, ללא כל חשד קונקרטי נגדן, אך ורק על בסיס קיומן של 'תופעות חשודות'. הצעת החוק מסמיכה את רשות המסים לדרוש ולקבל מידע אישי רגיש על כל תושב במדינת ישראל המנהל חשבון בנק".
"המנגנון המוצע אשר יעניק לרשות המסים מידע על תנועות בחשבון, פוגע פגיעה קשה חסרת תקדים בפרטיותו של הציבור הישראלי כולו", מזהירה הרשות להגנת הפרטיות, "חובת הדיווח החודשית מעמידה את כל בעלי החשבונות העסקיים בישראל תחת מעקב מתמיד של רשות המסים, לרבות יחידים הפועלים במתכונת של 'עוסק מורשה'".
כאמור, דרישת המידע יכולה לחול ביחס לכל אדם פרטי נורמטיבי, לרבות אלו שאינם חבים בחובת דיווח עצמאית לרשות המסים. "חובת הדיווח אינה מותנית בקיומו של חשד כלשהו לביצוע עבירה מצד בעלי החשבונות, אשר יצדיק פגיעה כה חמורה ושיטתית בפרטיותם", נמסר מהרשות להגנת הפרטיות.
בסיום המסמך מצוטט פסק דין מן החודשים האחרונים, בו הגביל בית המשפט העליון את השימוש באמצעי האיסוף של שב"כ לצורך חקירות אפידמיולוגיות ומעקב אחר מבודדים. פסק הדין קבע כי ההגנה על הזכות החוקתית לפרטיות מחייבת הטלת הגבלות על איסוף מידע אישי.
השופטת דפנה ברק-ארז השוותה כדוגמה לאמצעים שיכולה לבקש המשטרה לצורך חקירות פליליות: "ייתכן למשל ששימוש במידע גנטי יכול להרים תרומה נוספת למאבק בפשיעה, אילו כל אזרחי המדינה היו נדרשים למסור דגימה למאגר כללי שישמש את המשטרה. אולם מחשבה זו כלל אינה עולה על הדעת, ובצדק רב", כתבה השופטת ברק-ארז.
