בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את תביעתו של איש העסקים רוני מאנה נגד תעשיות מזון תנובה, אייפקס, וחברת השוק הסיטונאי לתוצרת חקלאית בתל אביב ואחרים, לקבלת דמי תיווך בסך כ-11 מיליון שקלים.
הרקע לתביעה היה פינוי השוק הסיטונאי בשנת 2006 לטובת אזורי מגורים, מסחר ובילוי. אז התפרסם מכרז, שבו זכתה ב-2010 קבוצת גינדי, שהגישה הצעה על סך 950 מיליון שקלים, בתוספת תקבולים ממכירת הדירות בפרויקט, באופן שהשווי הסופי של ההצעה עמד על כמיליארד שקלים.
על בסיס הצעה זו נחתמו בסופו של יום שני הסכמים: האחד, בין חברת השוק הסיטונאי לקבוצת גינדי, והשני בין העירייה לקבוצת גינדי, למכירת חלקן של כל אחת מהן במתחם. 76 אחוזים מהמתחם הוחכר לחברת השוק, והעירייה המשיכה להחזיק ב-24 אחוזים. חברת תנובה החזיקה ב-57 אחוז ממניות חברת השוק, כשהיתר הוחזקו בידי סוחרים ותאגידים פרטיים.
מאנה, שבין יתר עיסוקיו ידוע בתיווכו בעסקאות, טען שפעל כמתווך מטעם שני הצדדים לעסקה, וכי הנתבעות התחייבו לשלם לו שכר טרחה. מאנה הודה, עם זאת, שלא נערך בין הצדדים הסכם בכתב, אבל לטענתו, נסיבות העסקה מצדיקות את חיוב הנתבעות בדמי תיווך.
לפי התביעה, בין מאנה לאנשי קבוצת גינדי נעשה הסכם, והוא קיבל מהם דמי תיווך. מאנה אישר שהסכומים לא סוכמו מראש, אך טוען שנציגי הנתבעות ידעו שעמלת התיווך הרגילה שלו היא שני אחוזים מערך העסקה. למרות זאת, בתביעה ביקש אחוז אחד מערך העסקה, מאחר שלדבריו את הסכום הזה הוא יכול להוכיח.
מנגד טענו הנתבעים כי מאנה פעל מטעם בחברת גינדי בלבד, ועובדה זו באה לידי ביטוי בכך שנעשה ביניהם הסכם בכתב. עוד טענו, שלפי חוק המתווכים במקרקעין, הדרישה בכתב היא מהותית לקבלת דמי תיווך, וללא מסמך כתוב המתווך אינו זכאי לתשלום. מאנה הגיב שאין מדובר בעסקת מקרקעין אלא בעסקה מסחרית, וכי פעולותיו לא היו תיווך במקרקעין, אלא שירותי ניהול, סיוע וסגירת המשא ומתן.
השופט יונה אתדגי דחה כאמור את הטענה של מאנה. ראשית, הסביר, על המבקש דמי תיווך להוכיח קיומו של חוזה בינו לבין מי מהצדדים לעסקה או שניהם, ושנית, להוכיח שהוא היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקה. כמו כן עליו להוכיח כי הוא מחזיק ברישיון תיווך. "בהיעדרו של אחד מן התנאים, נשללת זכאותו של המתווך לדמי תיווך", כתב.
מאחר שלא הוצג חוזה, הוסיף השופט, התובע לא הצליח להוכיח את שאר התנאים המצטברים. "הדרישה מהמתווך להצביע על התקשרות בינו לבין צד לעסקה, נועדה למנוע מצב שבו ייתבע אותו צד לשלם דמי תיווך בלא שנתן הסכמתו המפורשת והברורה לכך".
השופט אתדגי הבהיר שהעובדה שמאנה פעל כמתווך עבור קבוצת גינדי, ואף קיבל דמי תיווך ממנה, אין בה כדי להוכיח שפעל כמתווך גם עבור שאר הנתבעות. "ניתן גם להוסיף, שדווקא העובדה שהתובע הקפיד לערוך עם קבוצת גינדי הסכם בכתב…ולא פעל כך עם הנתבעות, מוכיחה שהוא פעל מטעמה של קבוצת גינדי בלבד ולא מטעם הנתבעות".
מאנה, המשיך השופט, אף לא הוכיח כי היה גורם מכריע בעסקה. המפגש בין המוכרות לרוכשת קבוצת גינדי לא נעשה על ידי מאנה, ומאחת העדויות עולה כי תרומתו התבטאה לכל היותר בכך שהישרה אווירה עסקית טובה, שהקלה על מיצוי המשא ומתן. "ניתן להניח בסבירות גבוהה", כתב, "שהעסקה הייתה נגמרת כפי שנגמרה גם אילולא מעורבות כלשהי של התובע". גם בגרסתו של התובע עצמו מצא השופט חיזוק למסקנתו, לאחר שהתגלו סתירות באשר לשיעור דמי התיווך שסוכמו, אם סוכמו.
לפיכך דחה השופט אתדגי את התביעה על כל מרכיביה, ובשל סכום התביעה הגבוה, פסק כנגד מאנה תשלום של 30 אלף שקלים עבור הוצאות משפט לכל אחד מחמשת הנתבעים, ועוד 100 אלף שקל שכר טרחת עורכי דין לכל נתבע, כלומר חצי מיליון שקלים, ובסך הכל 650 אלף. "סכום התביעה הגבוה חייב את הנתבעות לפנות למשרדי עורכי דין מהגדולים והמובילים", הסביר השופט.
מאנה, שיוצג על ידי עו"ד ישראל שלו ועו"ד אריאל לביא, טוען שהפסיד בשל פסיקה של העליון כי בהיעדר מסמך כתוב, אין זכאות לדמי תיווך. "אנחנו לומדים את פסק הדין", אמר בתגובה. "מה שדפק את כל העסק זה שבמהלך הסיכומים של המשפט יצא פסק דין של העליון שמי שמתווך ללא חתימה לא מקבל כסף. אנחנו תמיד עושים עסקים בלחיצות יד".
תסתדר עם תשלום ההוצאות?
"נשלם את ההוצאות. ברוך השם אנחנו מסודרים. מי שמתעסק בדברים גדולים יודע לשלם בדברים קטנים. אני חושב שהיה מגיע לי דמי תיווך, השופט קבע אחרת, ואני מכבד את החלטת בית המשפט. אני איש חוק".
אז לא תערער?
"ש לי עורכי דין, והם יחליטו מה לעשות. לא החתמתי, ועשיתי טעות, אין מה לעשות ולכן אכלתי אותה".
למה לא החתמת?
"אני חברים לא מחתים".
