קינג דיויד

השם דיויד שפירא אולי לא אומר הרבה לאנשים מהשורה, אבל באזור חיפה והכרמל כולם מכירים אותו כאחד העובדים הסוציאליים שתרמו יותר מכל לשיקום בני נוער במצוקה.
שפירא, בן 67, החלים לפני מספר שנים ממחלת הסרטן, אך כיום הוא סובל מבעיה נוירולוגית קשה שבעקבותיה הוא מתקשה ללכת, לתפקד וגם לדבר. ממיטת חוליו במחלקה הנוירולוגית בבית החולים הלל יפה, הוא שוחח לכבוד חג החירות עם אתר "פוסטה" ונזכר בנקודות ציון במהלך הקריירה העשירה שלו כאחד מחלוצי השיקום של בני נוער במצוקה.

שפירא מפליג בזיכרונות ואין ספור סיפורים מעניינים, ובין לבין הוא מדבר בעצמו על המחלה שלו. "בעקבות המחלה נפגעו הכליות", הוא אומר, "המחלה שתקפה אותי מתלבשת על המקורות החלשים של מערכת החיסון. כנראה שהמערכת החיסונית שלי כשלה. מדובר במחלה שתוקפת את מערכת התאית העצבית. הגוף שלי כנראה היה חלש בגלל הטיפולים שעברתי כאשר חליתי בסרטן. כרגע רגל ימין שלי השתתקה והתחילו בעיות בדיבור. זה פגע גם בהליכה וגם בעיניים. אני כיום לא יכול ללכת. בימים האחרונים היתה נסיגה קשה. הרגליים מרגישות כמו בטון. אני מחובר למכשירים במקום ללכת. הרופאים אופטימיים, אבל לא פשוט להיות במצב הזה. בכיתי נורא ולא קל לי אבל החבר'ה באים לבקר אותי ומעודדים, חלק מתקשרים. איציק מרדכי, דורון אלמוג ושאול מופז התקשרו לעודד אותי".

בנערותו היה שפירא היה שחקן כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, החל מגיל 13 ועד לגיל 18, אז התגייס לצה"ל. הוא שיחק כקשר ומגן, ונמנה על סגל נבחרת האפרוחים של ישראל, באימונו של אמציה לבקוביץ'. בין השחקנים ששיחקו איתו שמות מוכרים כמו איציק אהרונוביץ', יגאל גרובר, שמשון לוי ואיציק סגל.
"נהניתי מכדורגל אבל רציתי להתגייס ליחידה קרבית", נזכר שפירא, "בזמן שהייתי עובד סוציאלי הפכתי גם למאמן כדורגל ואימנתי קבוצות נערים א' ונוער בבית"ר חיפה, הפועל גבעת אולגה והפועל חיפה בתקופה שבה רובי שפירא היה הבעלים".

בצה"ל, שפירא היה לוחם אמיץ בסיירת הצנחנים בתקופת מלחמת יום כיפור והשתתף במבצעים נועזים 420 ק"מ בעומק האויב, בין היתר במבצעי "כותונת" ו"דוידקה", שבו כוחות הסיירת השמידו שיירה של כוחות אספקה של צבא עיראק בעומק שטח סוריה. הכוח נחשף על ידי צבא סוריה וחולץ במבצע נועז באמצעות מסוק. ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל חולק אות גיבורי המלחמה ליחידה בה שירת שפירא.

לאחר ששפירא השתחרר מצה"ל ועזב את הכדורגל הוא למד עבודה סוציאלית והתמקד בשיקום נוער. כבר בעודו סטודנט התנדב לעבוד עם בני נוער שסבלו מפוסט-טראומה כתוצאה מהפיגוע במעלות בשנת 1974. מחבלים לקחו אז כבני ערובה תלמידים מצפת שישנו בבית הספר נתיב מאיר, לצורך מיקוח ושחרור מחבלים. במסגרת הפעולה נהרגו 27 ישראלים ו-68 נפצעו (תלמידים, מורים וחיילים). האירוע הטראגי הזה הוביל את שפירא לעבוד עם בני הנוער שניצלו ולנסות לעזור להם להתמודד.

לאחר שסיים את לימודיו החל שפירא לעבוד כעובד סוציאלי שמשקם נערי רחוב, תחילה בטירת הכרמל. מי שקיבל אותו לעבודה בסוף שנות ה-70 היה מעוזיה סג"ל, שזכור גם כמי שנפצע אנושות בקרבות במובלעת הסורית במלחמת יום כיפור. "יש שני סוגים של עובדים", אומר סג"ל, "יש עובד שבא לעבודה ויש עובד שבא לעבוד. דיויד היה מהעובדים שבאו לעבוד. הוא דאג לבני הנוער, והאכפתיות שלו היתה יוצאת דופן. לאחר מכן הוא עבר לעבוד בעתלית ובמכמורת. בעתלית הוא לקח בני נוער שמשתמשים בחשיש ובמריחואנה לעבוד בספרות. הוא מצא ספר ושכנע אותו ללמד את בני הנוער ספרות".

הרעיון המקורי של שפירא, "לשדך" לבני הנוער מנטור בתחום מקצועי, לא היה היחיד. שפירא נודע כמי שהמציא אין ספור דרכים יצירתיות לשקם בני נוער וחיילים משוחררים ולתת להם אופק תעסוקתי. כמי שתמך בפרויקט "נערי רפול" – גיוס נוער במצוקה ושיקומם באמצעות השירות הצבאי – הוא טען כי הפרויקט לא צריך להתבצע באופן המוני, אלא באמצעות גיוס קומץ קטן בלבד, על מנת שאפשר יהיה להשקיע בחיילים הטריים באופן פרטני, ולבחור היטב את מי שניתן לשקם. "לאורך כל התקופה כעובד סוציאלי התגייסתי למילואים בתנאי קבע, ועסקתי בנושא של נערי רפול כדי שיהיה אפשר לטפל בהם", מספר שפירא, ולא חוסך ביקורת: "כיום מגייסים יותר מדי נערי רפול כי אין מספיק תפקידים בצבא כדי לשקם אותם".

יוזמה נוספת שלו היתה "תוכנית 18+" לטיפול בצעירים בסיכון בגילאי 18-27. "הקנינו לבני הנוער תעודת מקצוע, בדגש על מקצוע שלא צריך ללמוד הרבה אבל מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו", הוא מסביר בפשטות, "מלבד הדוגמא של הספר מטירת הכרמל, הכשרנו בני נוער להיות מדריכי רכיבה על סוסים. המטרה של הפרויקט היתה לתת מקצוע לבני הנוער לאחר שהם משתחררים מצה"ל.
"למשל, עשינו פרויקט בשיתוף מכון וינגייט, שבאמצעותו הוכשרו בני נוער להיות מדריכי ספורט וכושר. יזמתי גם פרויקט של רישיון דיג לעבריינים. דייגים לקחו ילדים במצוקה לים כדי לדוג בלילות ולשקם אותם. ככה במקום לפרוץ לבתים בלילות, הנערים הגיעו לדוג ולאחר מכן מכרו דגים בשוק. עשינו גם קורס לקבלני משנה, שמי שסיים אותו יכול היה לעבוד כשיפוצניק. במסגרת הקורס בני הנוער השלימו 10 שנות לימוד. חלק גדול מהילדים האלה השתקמו. באותה תקופה גם נכנסתי לבית סוהר כדי לשקם אסירים".

"זכור לי במיוחד אדם בשם מוריס", נזכר שפירא, "הוא היה בטלן וגרר אחריו ילדים צעירים למעשי עבריינות בעתלית. יום אחד באתי אליו והצעתי לו לרוץ בים. אמרתי לו שאם הוא ירוץ שלוש פעמים בשבוע, אני אסדר לו להיות מדריך בחדר כושר. הגעתי אתו לוינגייט, ובסוף הפכו אותו למדריך ספורט של מתנ"ס בעתלית. לאחר מכן הוא התקדם לתפקידים בכירים יותר".
שפירא נזכר במקרה בולט נוסף מטירת הכרמל. "היה איש שאותו הבאתי לשער של כלא כרמל בגלל שהפר את תנאי המעצר. בכלא הוא נכנס לגמילה. אחר כך הוא למד להיות מדריך קהילתי ובהמשך הפך להיות עובד סוציאלי בטירת הכרמל".

סג"ל מספר כי "על סמך מה שדיויד עשה בטירת הכרמל, כשעבדתי בחוף אשקלון לקחתי דוגמאות ממנו. עשיתי פרויקטים עם אופק תעסוקתי לבני נוער. לימדתי בני נוער תיקון טלפונים והדרכת רכיבה על סוסים, קורסים של אילוף כלבים. אלו דברים שלא מצריכים הרבה לימודים ויש להם הרבה אטרקטיביות. זה נותן לנערים אופק תעסוקתי".

בין יתר מוקדי ההתנדבות שלו, שפירא התנדב גם בעמותת קו לחיים. זכור לו במיוחד מקרה של נער חולה לוקמיה אשר הוגדר כחולה סופני ומשאלתו האחרונה היתה לפגוש את טל בנין, הכדורגלן הישראלי הראשון ששיחק בליגה האיטלקית. הנער הזה, כך מסתבר, החלים והיום הוא אדם בוגר – עו"ד זאב לקט.
"הכרתי את דיויד בשנת 1997 לאחר שחליתי בלוקמיה, במסגרת פעולו בארגון קו לחיים", מספר לקט, "זה ארגון שקם על רקע תרומות למען ילדים חולי סרטן וילדים חולי סיסטיק פיברוזיס. דיויד ניהל את הסניף הצפוני. במסגרת המחלה הייתי מתראיין ברדיו והולך לאירועים. הפועל חיפה חילקה מספר כרטיסים למשחק, ושם הכרתי את דיויד. באחת הנסיעות הוא החזיר אותי הביתה, התיידדנו וסיפרתי לו שאני אוהב כדורגל וששיחקתי עד שחליתי. אמרתי לו שאני מעריץ את טל בנין".

"פתאום אני פותח את העיתון של ידיעות אחרונות, ואני רואה שטל בנין מזמין אותי להתארח בברשיה. היה צוות של עובדה שליווה אותנו במהלך הטיול. ההתרשמות שלי היא של בן אדם שאהוב על הזולת. הסובבים אותו מאוד אוהבים אותו. הוא היה כל כולו למען הקהילה. יש המון סיפורים של ילדים שהוא ליווה אותם. הוא היה חלק מרכזי מאוד בחיים שלי".

"היה לנו נתק של כמה שנים", מוסיף לקט לספר, "חזרנו להיות בקשר לפני כמה שנים, כאשר ייצגתי חייל שבא מרקע סוציואקונומי קשה. החייל הגיע לדיויד. דיויד הרים לי טלפון, היה מאוד פורמאלי ואמר: 'שלום מדבר ד"ר דייוד שפירא, אני מטפל בא'". מאז אנחנו בקשר. מיד זיהיתי את הקול שלו. חזרנו להיות בקשר במסגרת התפקיד שלי ושיתפנו פעולה במסגרת הטיפול בלקוחות אחרים שלי".
"כואב לי לראות אותו במצב שלו, דיויד היה אדם חזק למרות שהוא נמוך קומה. הוא דמות מאוד מרשימה. אני מאוד אוהב אותו והוא דמות משמעתית בחיים שלי כאשר אני מסתכל אחורה. המון משפחות חייבות לו המון. סירבתי להרבה ראיונות על סיפור המחלה שלי, אבל בשביל דיויד אני מוכן להתראיין כי אני חייב לו. מגיע לו כי הוא אדם שעושה טוב לאנשים שסביבו".