כשמדברים על בתי הסוהר בישראל 2026 הגיע הזמן להפסיק להשתמש במילים מכובסות. מה שקורה בתוך האגפים הוא לא "עומס" ולא "צפיפות יתרה", זהו פשע מאורגן בחסות המדינה.
כסנגור המנהל עתירות אסירים אני נחשף למציאות שבה החוק הפך להמלצה בלבד, והזכויות הבסיסיות ביותר נמחקו תחת מגפי המדיניות של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ונציב שירות בתי הסוהר רב גונדר קובי יעקובי.
הסיפור הוא פשוט ומזעזע, המדינה החליטה להשתמש בבני אדם כחומרי גלם במכונת יחסי ציבור של "יד קשה", תוך רמיסת פסיקות בג"ץ והפיכת מתקני הכליאה למחסני אדם בתנאים תת אנושיים.
בחסות החוק לזכויות נפגעי עבירה, שמונע כמעט לחלוטין כניסת כלי תקשורת לבתי הכלא, לציבור הרחב אין יותר אפשרות להבין, ולראות, מה באמת קורה בתוכם.
הצפיפות: 3 מ"ר של גיהנום
מקורות הביקורת הרשמיים, ובראשם דו"ח הסניגוריה הציבורית האחרון, משרטטים תמונה של קריסה מוחלטת. בעוד שבג"ץ השופט אליקים רובינשטיין קבע בהלכת זילברג כי כל אסיר זכאי למינימום של 4.5 מ"ר, המציאות בשטח היא של פחות מ-3 מ"ר לאדם.
תבינו מה זה אומר ברמה הפיזית: שמונה עד 10 אסירים דחוסים בתא שמיועד לארבעה. אנשים ישנים על מזרונים על הרצפה, צמודים לאסלה, ללא יכולת למתוח איברים. זהו "סיר לחץ" מכוון.
הצפיפות הזו היא לא תקלה טכנית – היא כלי עינוי. היא מובילה להתפרצות מחלות, למתח נפשי שגובל בטירוף ולחיכוך אלים ובלתי פסק. כשדוחסים בני אדם כמו חיות בכלוב, התוצאה היא איבוד צלם אנוש. וזה לא משנה אם מדובר באסיר פלילי בתיק רכוש או בעצור ביטחוני – בתוך הצינוק הלאומי הזה, כולם סובלים מאותו מחנק.
אלימות ממסדית וזלזול בזכויות היסוד
הנושא הנוסף המסתתר מאחורי המצב הזה הוא האלימות הגואה של לוחמי כליאה כלפי אסירים. בשנתיים האחרונות הצטברו עדויות קשות על שימוש בכוח מופרז תחת אצטלה של "השלטת סדר". אנחנו מדברים על פשיטות ליליות של יחידות מיוחדות (כמו יחידת דרור וכתר) שכוללות שימוש בציוד לפיזור הפגנות בתוך חללים סגורים ללא סיבה, והפעלת אלימות פיזית קשה שאינה מידתית בעליל.
המדיניות הכוחנית החדשה יצרה אווירה שבה סוהר מרגיש שהוא לוחם מול אויב, גם כשמדובר באסיר פלילי או בעצור שטרם הורשע.
כך, המאבק שלנו כעורכי דין הוא לא רק על עצם הכליאה, אלא על המציאות הפיזית בתוך מתקני הכליאה. לעיתים המערכת מקטינה ראש בניסיון "לעבוד" על בית המשפט באמצעים פורמלים, תוך התעלמות מהצרכים האנושיים בשטח.
כך למשל, בעתירה שהגשנו לבית משפט המחוזי בחיפה בעניינו של עצור אשר הלין על מחסור בציוד חורף, נציגת שב"ס טענה בביטחון רב כי האסיר קיבל שתי שמיכות כנדרש. בנקודה זו עמדנו על כך שאין די בספירה מספרית של חפצים. הוכחנו לבית המשפט כי השמיכות שסופקו היו בעובי של סדין, שאינו תואם את תנאי הקור הקיצוניים ואת המיקום הגיאוגרפי של בית הסוהר בצפון הארץ. בזכות ההתעקשות הזו, השופט פסק כי על שב"ס לספק ללקוח שתי שמיכות חורף עבות ותקניות, ולא להסתפק ב"כיסוי" פורמלי בלבד.
הונאת "מצב חירום כליאתי"
כל הפשעים האלו מתרחשים תחת הנוסחה המשפטית המפוקפקת שנקראת "מצב חירום כליאתי". זהו הכלי המניפולטיבי שבו משתמש שב"ס בגיבוי השר בן גביר כדי לעקוף את החוק, לדחוס מיטות, ולמנוע ביקורי עורכי דין וקשר בין עצורים לסנגוריהם.
אך הפגיעה היא גם כלכלית ומנהלית. שב"ס מנסה לא פעם להצר את צעדיהם של האסירים גם במימוש זכויותיהם הבסיסיות, בקנטינה למשל.
בתיק אחר שניהלנו בבית משפט מחוזי נלחמנו על זכותו של אסיר לממש את מלוא תקציב הקנטינה החודשי שלו, מאחר ושב"ס הערים קשיים בטענות שונות – פעם שהמוצר חסר ופעם שהמוצר "לא מורשה".
בית המשפט קיבל את עמדתנו וקבע תקדים חשוב: שב"ס מחויב לתת לאסיר לממש את מלוא הסכום החודשי בקנטינה. נקבע כי במידה ומוצר מסוים חסר, מחויב מפקד האגף לפנות לאסיר באותו היום כדי שיבחר מוצר חלופי, על מנת להבטיח שהזכות הכלכלית והאוטונומיה המינימלית שלו לא תיפגע עקב כשלים לוגיסטיים של המערכת.
סיכום: הלוחם המשפטי מול המכונה
המערכת המשפטית והמנהלית בבתי הסוהר בונה על כך שהאסירים והעצורים יהיו "שקופים". היא בונה על שתיקה ועל פחד. אבל המציאות מוכיחה שהחוק עדיין קיים, ובתי המשפט קשובים לטיעונים משפטיים מקצועיים שיודעים לסדוק את חומת האטימות.
עתירת אסיר היא לא "בקשת טובה", היא דרישה לעמידה בסטנדרט חוקי ומוסרי. לא מדובר בדרישה לתנאי לוקסוס, אלא בדרישה שהמדינה תקיים את חוקיה שלה ותכבד את כבוד האדם, גם, ואולי בעיקר, כשהוא מנוע חירות הנמצא מאחורי סורג ובריח. כמי שמייצג לקוחות מול המכונה הזו, המטרה שלי היא אחת: להבטיח שהצדק לא ייעצר בשער הכניסה לבית הסוהר.
הכותב, עו"ד בן ממן, עורך דין פלילי המתמחה בייצוג אסירים, ומנוי באינדקס עורכי דין פוסטה
